לפי הפגישה הראשונה של עזרא, אמריקני יהודי, ואמירה, צעירה אפרו-אמריקנית מוסלמית, הייתם חושבים שהסרט שבו הם מככבים - "איזה אנשים", עומד לקעקע כמה סטריאוטיפים ותפיסות חשוכות בנוגע לנישואים מעורבים בין-גזעיים. עזרא יוצא מהמשרדים בהם הוא עובד כברוקר ונכנס לרכבה של אמירה, אותה לא פגש מעולם, מבלי לשאול דבר מפני שהוא מניח שהיא טרמפ האובר שלו. "ראית בחורה שחורה ברכב זול והנחת שאני נהגת אובר", היא זועמת עליו, "כי כל הנשים השחורות נראות אותו הדבר!".
פשפוש באחורי הקלעים של הסרט שעלה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס וכבר טיפס לפסגת מצעדי הצפייה, היה מחזק את ההנחה שלכם: את הסרט יצר קניה באריס, שהוציא לעצמו מוניטין של יוצר אידיאולוגי בגזרת תלאותיה של הקהילה אפרו-אמריקנית בארצות הברית, בסדרות "שחור כזה" ו- BlackAF. אלא שלמרבה הצער לא רק ש"איזה אנשים" לא פורע את שטר החוב שמגיע איתו, למעשה הוא לא מפספס אף סטריאוטיפ עגום בדרך, על יהודים ומוסלמים, לבנים ושחורים. ואם זה לא מספיק, חטאו גדול עוד יותר: הוא לא מצחיק ולא מעניין.
עוד במדור קולנוע:
באריס בהחלט הצליח לגייס קאדר מרשים של כוכבים למניפסט הנטפליקס שלו. ג'ונה היל ("סופרבאד"), שגם היה שותף לכתיבה, הוא עזרא. לורן לונדון ("ללא חרטה") היא אמירה. דור ההורים של הדמויות מרשים אפילו יותר: אדי מרפי הוא אכבר, אביה המוסלמי הגאה של אמירה, וניה לונג ("אימפריה") בתפקיד האם. בצד של החתן קיבלתם את ג'וליה לואיס דרייפוס ("ויפ") ודייויד דוכובני ("קליפורניקיישן"), שני שחקנים עם חגורה שחורה בקומדיה. למרות זאת "איזה אנשים" נמרח על פני שעתיים עמוסות בסטריאוטיפים העצלים ביותר שהייתם יכולים לאסוף על מוסלמים זועמים וגאים ויהודים עשירים ולחוצים, כאילו קניה ווסט כתב את התסריט בעצמו.
בעוד ששתי הדמויות הראשיות הן מעין מצג חיוור של צעירי-Woke מנומסים להפליא ונעדרי כל קווי אישיות מעבר לכך (ולא, פודקאסט זאת לא תכונה, סורי), דמויות ההורים מגוחכות ומוקצנות באופן שמצליח אפילו להרוס את הקומדיה האינטואיטיבית של שחקנים כמו לואיס דרייפוס ומרפי. אמירה ועזרא נפגשים ומתאהבים, אלוהים יודעת מדוע, כי אין ביניהם אפילו טיפה של כימיה והמשיכה ביניהם לא אמינה בשיט. מעבר לזה, התסריט לא מספק לצופה אפילו קצה חוט לגבי מה מחבר ביניהם - היחסים שלהם הצטמצמו כמו ציר מרק למונטאז' של שתי דקות, בהן הם בעיקר עושים דברים כמו לקנות נעליים תואמות ולהרים אוהל משמיכה.
הבעיה מתחילה (לא של הסרט - אלא של הדמויות, הבעיה של הסרט התחילה הרבה קודם בעצם היותו) כשאמירה ועזרא מחליטים להעלות הילוך, להתחייב בברית הנישואים ולכן גם מערבים את ההורים שלהם בסיפור האהבה המרדים שלהם, בטייק אוף על "נחש מי בא לסעוד", הסדרה האמריקנית מסוף שנות ה-60 שכבר אז דיסקסה בנושא זוגיות בין-גזעית מעורבת. כצפוי, אימו של עזרא לא מצליחה להוציא מהפה משפט אחד שאין בו תפיסה סטריאוטיפית על שחורים (הכול בכוונה טובה, כן?), ואילו אביה של אמירה אפילו לא מעמיד פנים. הוא לוקח את החתן העתידי שלו למקומות שמזוהים עם האוכלוסייה השחורה ואמורים להשפיל אותו. אף אחד מהם לא אומר בגלוי שיש לו בעיה עם הזיווג העתידי, אבל כולם מתנהגים כאילו היו מעדיפים שהעניין הזה פשוט יעלם. ככה החיים נמשכים ונמשכים, כולל ארוחת ערב איומה שנגררת להשוואות של השואה והעבדות ושלל הנחתות מהזוג מהסוג שגורם לקומדיה להתאבד.
אמירה ועזרא מתבררים כזוג מילניאלים פאסיביים וחסרי תושייה. הם פשוט מבינים שההורים שלהם לא יתנו להם לחיות בשלום עם בני הזוג שהם בחרו והם הולכים על המוצא הקל - להיפרד (וזה קורה בעולם שבו הארי עוזב את בית המלוכה ואת אנגליה עבור מייגן ועובר לחיות בחוות תרנגולות בקליפורניה, כן?). המהלך הזה - וכאן מגיע ספוילר, או שאפשר להסתכל על זה כשירות לציבור, אני חוסכת לכם את הצפייה כדי שאתם לא תצטרכו - להיפוך העור הכי מאולץ בעולם, שגורם להורים המתישים להפוך באחת לאנשים מודעים, לומר את כל הדברים הנכונים שמשום מה לא הייתה בהם התבונה להבין בחודשים הארוכים שקדמו לחתונה ושוב להכתיב לילדים שלהם את הצעד הבא.
הסוף הסכריני של "איזה אנשים" רק ממחיש את הבעיה העיקרית שלו: לפעמים אג'נדה הופכת להיות כל כך דומיננטית שהיא דורסת את היצירה בדרך. באריס כל כך רצה להראות איך שחורים ולבנים, יהודים ומוסלמים, יכולים להסתדר ביחד בזכות האהבה. הוא אפילו הופך את זה לתמה בפודקאסט של עזרא ומו, החברה הלסבית הכי טובה שלו (סם ג'יי), ככה שאם לא הבנתם את זה לבד, באריס לועס ותוחב את התובנה במורד גרונכם. אבל בלי טיפת עידון או לפחות קומדיה חכמה שתעזור לזה להחליק, גם הנגיעות הקומיות של ג'ונה היל לא הצליחו להציל את "איזה אנשים".