ההחלטה חסרת התקדים של ספרד, הולנד, אירלנד וסלובניה להחרים את אירוויזיון 2026 בעקבות אישור השתתפותה של ישראל ממשיכה להכות גלים ביבשת. בעוד איגוד השידור האירופאי (EBU) מנסה לשדר עסקים כרגיל, ולהמשיך בהכנות לתחרות - השטח עדיין בוער.
כלי התקשורת הרשמיים במדינות הפורשות הציגו בעיקר את עמדות הנהלת רשתות השידור, אך צלילה לעומק התגובות בפודקאסטים, בפורומי המעריצים (OGAE) ובטוקבקים באתרי החדשות חושפת תמונה מורכבת, יצרית ומקוטבת הרבה יותר. מצד אחד - זעם וקריאות לחרם טוטאלי, ומצד שני - תסכול עמוק של תושבים ומעריצים שמרגישים שהמוזיקה נחטפה, ואף קולות אמיצים שיוצאים להגנת ישראל ומבקרים את הצביעות האירופית.
ספרד: "ישראל מצאה שותפים לפשע באיגוד השידור האירופי"
בספרד, שם האירוויזיון נחשב לאירוע לאומי כמעט כמו הכדורגל, הפרישה הובילה לטלטלה עזה. השיח הספרדי הוא הקיצוני ביותר, ומשקף את הקיטוב הפוליטי החריף במדינה.
את הלך הרוח המדויק ביותר בספרד אפשר ללמוד מסרטון חריף ביותר שפרסם הליו רוקה, בלוגר ומשפיען אירוויזיון בולט בספרד, וזכה לתגובות אוהדות במיוחד: "אני אומר בגאווה רבה ובצער רב שאני שמח שאנחנו לא לוקחים חלק במופע המביש הזה. מופע שנחטף על ידי מדינה שמשתמשת בתחרות הזו כדי לקדם את האג'נדה הג'נוסיידית (רצח עם) שלה. איגוד השידור האירופי בחר בברבריות, במניפולציה ובהפרת זכויות אדם על פני מדינות שהוכיחו את הגינותן ואנושיותן מול פשעים בקנה מידה בלתי נתפס. האירוויזיון נולד בשנת 1956 כדרך לקרב בין מדינות היבשת הזו, שהיו שדה הקרב של האסון הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמת העולם השנייה. כיום זהו מקום המאפשר השתתפות של מדינות שחוזרות על אותן זוועות בדיוק. ישראל צריכה שותפים לפשע, והיא מצאה אותם באיגוד השידור האירופי שמשתף פעולה עם הטרור הזה. הציונות הגיעה עד לעצמותיו של הארגון הזה, ואין ברירה אחרת אלא לא להשתתף במופע הזה. בכאב רב אני אומר שעבורי, אם שום דבר לא ישתנה, האירוויזיון מת".
חוסה גרסיה, ממנהלי אתר המעריצים הגדול Eurovision Spain, הצטרף גם הוא לקו הנוקשה וטען: "זו החלטה עקבית, נחרצת והיסטורית. יש משלחות שמשתמשות בפסטיבל כדי ללבן את תדמיתן". גולשים נוספים חיזקו: "זכויות האדם נמצאות מעל כל פסטיבל. החיים של בני אדם נמצאים מעל כל הצבעה או פסטיבל מוזיקלי".
הולנד: עדיין בטראומה מההדחה של יוסט קליין
בהולנד הסיפור מורכב יותר. הפרישה ההולנדית נתפסת בציבור כהמשך ישיר לטראומה הלאומית מפסילתו של הנציג יוסט קליין באירוויזיון 2024 במאלמו. רבים רואים בהחלטה לפרוש סוג של "סגירת חשבון" עם ה-EBU, לא פחות מאשר צעד פוליטי נגד ישראל. ברשתות החברתיות בהולנד, התגובות נעות בין כאב לגאווה לאומית. "כואב, אך בשלב זה זו ההחלטה הנכונה", כתב אחד הגולשים. מגיב אחר חיזק את רשות השידור וכתב: "גאה שיש עדיין עמוד שדרה בהולנד... זו בחירה מוסרית מחושבת".
6 צפייה בגלריה
סגירת חשבון עם תאגיד השידור האירופי. ג'וסט קליין, נציג הולנד לאירווזיון 2024
(צילום: Sarah Louise Bennett, באדיבות EBU)
בתוך כך יש גם ביקורת ומגיבים רבים זועמים על כך שהולנד מוותרת על הבמה הבינלאומית. "עצוב מאוד... זו הייתה תחרות של חיבור וכעת היא הופכת פוליטית", כתב מגיב מתוסכל. תגובה בולטת אחרת תקפה את המהלך חזיתית: "בושה להולנד", הגולש הסביר כי החרם הוא צעד שמבייש את המדינה.
אירלנד: התנגדות גדולה לישראל לצד קולות אחרים - "אני מתבייש להיות אירי"
אירלנד נחשבת באופן מסורתי לאחת המבקרות החריפות של ישראל באירופה, והדבר משתקף היטב בתגובות המעריצים. כאן הדילמה היא בין האהבה הגדולה לאירוויזיון - לבין תחושת הסולידריות הלאומית עם הפלסטינים.
המסר המרכזי העולה מדבלין הוא של הקרבה אישית למען הכלל. הפודקאסט הפופולרי Éirevision פרסם הודעת פרישה דרמטית מסיקור התחרות: "ברגע זה איננו מזהים עוד את האירוויזיון שגדלנו עליו... תחרות שנוסדה על אחדות, שלום וחיבור מעולם לא הייתה מפולגת יותר...להמשיך ליצור תכנים בלי להכיר בשינוי יפגע בערכים וביושרה שלנו, ולכן אנחנו עוצרים כרגע את הפעילות".
מייקל או'קיין, מייסד ערוץ היוטיוב Eurovision Hub, הסביר את הפרישה בכאב: "בעבר היה האירוויזיון מרחב בטוח לשמחה, קהילה וחיבור, אך הוא פשוט כבר לא התחרות שהתאהבנו בה לפני שנים... איננו מרגישים עוד שהאירוויזיון מתאים לערכינו". אדם מק'קאלג, יוצר תוכן אירי בולט אמר:"אני קודם כל אירי ורק אחר כך מעריץ אירוויזיון, להמשיך כאילו לא קרה כלום ירגיש כבגידה במולדתי". נשיא מועדון המעריצים האירי (OGAE Ireland), אמר: "אנחנו שבורים שאלו הדברים, אך אנחנו תומכים בהחלטה... נמשיך לגייס תרומות לארגוני צדקה פלסטיניים".
אבל מתחת לפני השטח רוחש גם זעם אחר, של אזרחים שמרגישים שהמדינה הלכה רחוק מדי. בשיחה עם ynet, אומר לנו דארה, מעריץ אירי: "זה פשוט פתטי. אני מתבייש להיות אירי. זו הייתה טעות ואירלנד הייתה צריכה להישאר בתחרות".
סלובניה: הציבור נגד "הצביעות של השמאל"
באופן מפתיע, דווקא בסלובניה הקטנה נשמעים הקולות המגוונים והביקורתיים ביותר כלפי עצם ההחלטה לפרוש. בעוד הממשלה ורשות השידור מדברות על ערכים, הציבור הסלובני מגיב בתערובת של ציניות, אדישות, וביקורת נוקבת על סדר העדיפויות של המדינה.
חלק ניכר מהתגובות בירך על הפרישה, אך לא מסיבות אידיאולוגיות אלא מתוך ייאוש מרמת השירים. "תודה לאל", כתב אחד הגולשים ואחר הוסיף: "סוף-סוף! בשנים האחרונות אין שם שום דבר איכותי או נבון להקשיב לו... איפה בכלל משמיעים היום את שירי האירוויזיון? זה לא כמו ב-1974 כשאבבא ניצחה". עבורם, החיסכון הכספי והפסקת ההשתתפות ב"קרקס" היא בשורה משמחת.
התגובה המעניינת והחריפה ביותר הגיעה דווקא מכיוון המתנגדים לחרם, שרואים בו צעד פופוליסטי של ממשלת שמאל. אחד כתב תגובה נוקבת שזכתה לתהודה נרחבת: "תצוגה המונית של דגנרציה... שום מדינה שמכבדת את עצמה לא צריכה להשתתף בזה. אבל הסיבה לכך שאנחנו פורשים היא פתטית... הממשלה השמאלנית שלנו מתעניינת רק ב'רצח העם' של ישראל, בעוד שטבח במדינות אחרות בעולם לא מעניין אותה".
"המעריצים הפכו לעדר כבשים וזומבים"
אז מה עומד מאחורי גל הפרישות? האם מדובר בהחלטה ניהולית קרה או בכניעה ללחץ מהרחוב? בשיחה עם ynet, מסביר דניאל דונקלמן, פרשן ומומחה אירוויזיון, את הדינמיקה: "שמנו לב לכל הסיפור הזה כבר לפני שנתיים כשפרצה המלחמה – רוב מעריצי וחובבי האירוויזיון במדינות האלה תומכים בהחלטה של רשות השידור שלהם. הם אלה שפנו בעצמם והפעילו לחץ להניע את המהלך". לדבריו, רשות השידור לא פועלת בחלל ריק: "רשויות השידור של המדינות לא היו כל כך בטוחות לעשות את הצעד הזה בלי לדעת שהמעריצים המקומיים יתמכו בזה. מדובר בעדר כבשים וזומבים. ברגע שהמילה 'ג'נוסייד' החלה להתפשט, המעריצים פשוט החלו לומר את אותן המילים, תמכו ודחפו".
כדי להבין לעומק את המנגנון שמוביל למפולת הזו, יש להסתכל על "מודל שלוש הרגליים". ההחלטה של כל רשות שידור לא מתקבלת בחלל ריק, אלא נשענת על שלושה עמודי תווך עיקריים: הרגל הפוליטית (לחץ ממשלתי או פרלמנטרי), הרגל הציבורית (דעת הקהל הרחבה) ורגל קהילת האירוויזיון (הגרעין הקשה של המעריצים).
כאשר שלוש הרגליים הללו יציבות, איתנות ודוחפות לאותו כיוון - כפי שראינו במקרה של אירלנד וספרד, ההחלטה של רשות השידור תהיה קלה יחסית וחד-משמעית נגד ישראל. אך ברגע שאחת מהן מתערערת, הביטחון של רשות השידור לבצע את הצעד הדרמטי נסדק, וההחלטה הופכת למורכבת ומסובכת הרבה יותר כפי שאנו רואים כעת במדינות המתנדנדות.
ממתינים לאיסלנד
בעוד ארבע מדינות כבר שברו את הכלים, העיניים היו נשואות לשתי מדינות נוספות שנמצאות על הגדר, וההחלטה שלהן עשויה להטות את הכף סופית. היום (רביעי) הוא היום הגורלי של איסלנד, שבו צפויה מועצת רשות השידור (RÚV) לקבל החלטה סופית. הלחץ הציבורי באי התחזק משמעותית, כאשר הזמרת האיסלנדית ביורק שברה שתיקה, שיתפה את קריאתו של הזמר פאל אוסקר להחרים את התחרות, והצהירה: "אנחנו חייבים לא להיות פחדנים: חרם הוא הדרך הטובה ביותר להציב גבולות לפושעי מלחמה".
בפולין המצב מורכב ונפיץ אף יותר, ומציג תמונת מראה הפוכה לשאר היבשת. בעוד שהממשלה ורשות השידור הפולנית (TVP) מובילות קו פרו-ישראלי והודיעו היום (ד') על המשך ההשתתפות, דווקא הגרעין הקשה של המעריצים מאיים במחאה נגד הנציג הפולני אם המדינה לא תפרוש - דוגמה קלאסית למצב בו רגל הקהילה מתנגשת חזיתית ברגל הפוליטית.
