מה הם חיי אדם? מהו מקומו של הבר-חלוף בעולם? ומהי משמעות השינוי בחייו? השאלות הללו אינן עולות בשיעור מבוא לקיום האנושי או בסדנת ניו-אייג', אלא בסרט חדש שעלה זה עתה בנטפליקס, "חלומות רכבת" (Train Dreams). הסרט עוקב אחר כשמונה עשורים בחייו של אדם פשוט, ממה שנדמה כמפנה המאה הקודמת ואל תוך המחצית השנייה של המאה ה-20. לאיש הזה אין היסטוריה – אין לו מושג מי היו הוריו – וגם לא ממש עתיד. רק ההווה של חייו שאותו הוא מעביר בנדודים ובהמתנה אינסופית. כל זה קורה על רקע נופי קדומים של יערות-עד וקריינות בלתי-מזוהה המספרת את סיפורו ומעניקה להתרחשויות מימד מיתי כמעט. אם אתם חשים שזה הסרט בשבילכם – צפויה לכם חוויה קולנועית ראויה.
"חלומות רכבת" הוא סרט על אדם ומקומו בהיסטוריה האמריקנית. ליתר דיוק, אותה היסטוריה שמתארת את המעבר ממה שמכונה במערבונים Frontier, איזור הסְפר, המרחב החלוצי-מיתי, לתרבות עירונית. בתחילת הסרט הוא מצטרף לחבורה שבונה גשר לרכבת – דימוי שמופיע לא רק בשמו של הסרט ומייצג את המעבר מסְפר/נדודים למודרניזציה – רק כדי שהקריינות (בקולו של וויל פאטון) תבהיר שבעוד כמה עשורים ייבנה כבר גשר מודרני, וזה שנבנה עתה, יישכח. על הדרך הוא יחווה את הגזענות האמריקנית כלפי זרים, במקרה הזה מהגרים סינים, סיפור נקמה, שנים של אושר בקרב משפחתו הקטנה, טרגדיה נוראה, מלנכוליה תמידית, אבל גם את ההכרה שכולנו בני-חלוף בעולם הזה שממשיך לנוע קדימה, אל העתיד. אנשים אפילו כובשים את החלל!
את הגבר, רוברט גרינייר שמו, מגלם ג'ואל אדג'רטון שמתנהל לאורך הסרט – קולנוע, אחרי הכל, לוכד אף הוא את הזמן החולף – כאשר פניו (האיש נראה כאילו הוא חקוק בסלע) מעידים על היותו דמות מיתית שנוכחת בהיסטוריה. הוא פוגש באישה, גלדיס (פליסיטי ג'ונס), שהופכת לחלק בלתי-נפרד מחייו, ויחד הם מכוננים תא משפחתי בבקתת עץ שנבנית על שפת אגם – הדימוי המשפחתי המייצג של המרחב האמריקני המיתי, זה שעל התפר שבין תרבות וטבע. הטבע הוא גם מקור של פרנסה ושל ההשתלטות הקפיטליסטית, שכן רוברט גרינייר מתחיל לעבוד כחוטב עצים בשירותן של חברות גדולות – הוא וחבריו משנים את פניה של אמריקה. כאשר מסור חשמלי יתפוס את מקומם של הגרזן והמסור – רוברט יבין שגם זמנו שלו עבר.
זהו סרטו השני כבמאי של קלינט בנטלי, שהיה גם מועמד לאוסקר על שותפותו לכתיבת התסריט של דרמת הכלא "סינג סינג" (2023). התסריט, שאותו כתב יחד עם גרג קוודאר (שביים וכתב את "סינג סינג"), מבוסס על נובלה מאת דניס ג'ונסון שראתה אור ב-2011, וכונתה על ידי מבקר הספרות של ה"ניו יורק טיימס" "אפוס אמריקני מוקטן". הרוח האפית הזו שמגולמת בסיפורה של דמות אחת מועברת היטב בסרט, שהשפעותיו של טרנס מאליק ניכרות עליו: הקריינות האנונימית, ריבוי צילומי העשב, ההתפעמות מהטבע והאפיזודיאליות, כמו גם העריכה הקופצנית מזכירים את סרטיו של מי שהוא, אולי, אחד המשוררים הגדולים של הרוחניות והטבע בקולנוע האמריקני של חצי המאה האחרונה (מה שלא בהכרח מעיד על טיבם של סרטיו). לעיתים נדמה שבנטלי, כמו מאליק, מאוהב בטבע יתר על המידה, והרוחניות שבה טובל הסרט לוקה לא פעם בהתייפייפות פואטית (הצילום הוא של אדולפו ולוסו ביחס מסך חריג של 3:2).
"חלומות רכבת" הוא סרט על בני אדם שחולפים זה בחייו של זה ועל זיכרונות שצצים בצורת פלאשבקים המחדדים את זרותו ובדידותו של רוברט בעולם שהולך ונעשה מודרני. אחת הדמויות האלה היא ארן פיפלס (הופעה מרגשת של וויליאם ה. מייסי, "פארגו"), שמשמש כמעין פילוסוף סביבתי. זהו סרט על בני אדם שמכריזים מלחמה על הטבע, וזה בדרכו משיב להם מלחמה: עצים שנופלים וגובים קורבנות, שריפת יער. אבל לזכותו של בנטלי ייאמר שלא מדובר במשל דידקטי על הרמוניה עם הטבע, אלא יותר בסיפור המתאר את התבססותה של אמריקה דרך בירוא היערות, והמחיר הכרוך בזה – בין היתר של תלישות ומוות. זהו, במילים אחרות, סיפור על אמריקה שמתואר באמצעים הכי מצומצמים שאפשר להעלות על הדעת. אכן, אפוס בקטנה.
נדמה שמעולם לא ראינו סרט שבו כל כך הרבה עצים נכרתים ומנוסרים. רוברט גרינייר – יש משהו בדמותו השקטה, החווה באיפוק את תלאות החיים, שמזכיר את זו הספרותית של המרצה לספרות סטונר, גיבור ספרו המעולה של ג'ון וויליאמס בשם זה – הולך ונהפך ככל שהסרט מתקדם למטאפורה על הישרדות אנושית. גם מפגשים שעשויים לכאורה לשנות את חייו – למשל, אישה דעתנית שהוא מכיר בשלב מאוחר (קרי קונדון) – לא ממש משפיעים עליו. בנטלי מאוהב בדימוי הזה של גבר שגזר על עצמו בדידות והמתנה עד אין קץ למי שלא ישובו עוד, עד שהסרט מתקשה לזהות נדבכים אחרים בדמותו. לא שזה רע. אדג'רטון הוא שחקן מיומן כדי לצקת בפניו מה שנדמה כרסיסי הבעות, ואלה מוצאות ביטוי בכמה סצנות מצוינות כמו זו שבה גרינייר טס במטוס דו-כנפי במה שהוא גם מסע בחייו.
הביקורת האמריקנית לא חסכה שבחים מהסרט הזה, שכדאי להעניק לו תשומת לב גם אם ההתפעלות מעט מופרזת. אחרי הכל, זהו עוד סרט הנדרש לסט מוכר של דימויים כדי לייצר קלישאה של סיכום-חיים שהיה בהם רגע אחד, קצר מדי, של אושר. אבל, וזה משמעותי, דימוייו של הסרט הזה ממשיכים להדהד בזיכרוני גם כמה ימים אחרי הצפייה, ודמותו של רוברט גרינייר, איש שהיה בעולם עד שמת, מספקת כמה תובנות אנושיות שמעט סרטים העניקו לנו בתקופה האחרונה. איש פשוט שהוא היסטוריה ומיתולוגיה אמריקנית, "פורסט גאמפ" ללא קופסת השוקולדים.
