"אני מבקש שתבטיח להזכיר את חן בוכריס, אפיק רוזנטל ויפתח יעבץ שנפלו בקרב על פריצת המצור על נחל עוז, ראש כיתת הכוננות של הקיבוץ אילן פיורנטינו ולוחם מג"ב יעקב קרסנינסקי שאיבדו את חייהם והצילו את חיי משפחתי, ואת לוחמי מגלן וסיירת גבעתי שהכריעו את החמאס. זה הכי חשוב לי, הם הגיבורים האמיתיים".
"הכביש שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" - טריילר
במילים אלה סיים אלוף במיל' נעם תיבון את הראיון המיוחד שלו ל-ynet, לרגל הקרנת הסרט התיעודי "הכביש שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" בפסטיבל טורונטו. הדוקו של הבמאי הקנדי בארי אייבריץ' חוזר ל-7 באוקטובר ומשחזר את אותו יום נורא מנקודת מבטו תיבון, שיצא חמוש באקדחו האישי למבצע מאולתר לחילוץ משפחתו. אחרי שמילא בנוכחותו את המסך וזכה לתשואות רמות אחרי ההקרנה, הלוחם הוותיק מצה"ל מבקש להצדיע למי שהוא מוקיר תודה כגיבורים האמיתיים שהקריבו את חייהם למען תושבי עוטף עזה, בהם בנו אמיר, בת זוגו מירי ושתי בנותיהם הקטנות.
"הרגשתי בר מזל. המשפחה שלנו חיה. משפחות רבות סביבנו איבדו קרובים. כמעט לכל ישראלי יש מישהו שנהרג. לכן ההכרה הזו חשובה: זה לא אישי בלבד, זה גם עבור העם בישראל", אמר תיבון בראיון המשותף שלו עם הבמאי אייבריץ' למחרת הקרנת הבכורה המתוקשרת באולם ע"ש רוי תומפסון הענק בטורונטו, שהיה מלא לחלוטין בצופים - רובם חברי הקהילה היהודית המקומית, שבדרכם פנימה חלפו על פני הפגנה רועשת של מפגינים פרו-פלסטינים ופעילים ציונים משני צדי הרחוב הסמוך. "מה שקרה אתמול היה ניצחון. ניצחון של האמת. אירועי 7 באוקטובר קרו - ובטורונטו, מול 1,800 איש, זה הוכר במחיאות כפיים סוערות. זה ניצחון. אנשים ראו שזה סיפור אמיתי על משפחה אמיתית, ביום נורא וכאוטי. אי אפשר להתעלם מזה". אייבריץ' מצדו סיפר על תחושת הגאווה: "כשהלכתי לבמה, הרגשתי צודק. התרגשתי כי הרגשתי שהקהילה תומכת בנו. וזה היה יפהפה".
נעם תיבון בן ה-63, יליד קיבוץ צרעה, הוא גבר מרשים, גבוה ובעל נוכחות שמהדהדת את קווי המתאר של הצבר עם הביטחון העצמי והגאווה הלאומית. לעומת זאת, בארי אייבריץ' בן גילו הוא כמעט אנטיתזה. יהודי קנדי עם ממדים צנועים ותסמינים קלים של נוירוטיות המאפיינת את העם הנבחר בתפוצות. יחד הם נראים כמו הזוג המוזר, אבל הסרט שעליו עבדו הצליח לפרוץ את גדר ההפרדה שפסטיבל טורונטו הקיף את עצמו בה כדי לחצוץ בינו לבין האקלים הפוליטי, על רקע המלחמה בעזה וכאבי הראש המיותרים שבאים איתו. למרות הקשיים הרבים שהמארגנים הציבו מול הפקת הסרט בניסיון למנוע את הקרנתו, "הכביש שבינינו" זכה לבסוף לבכורה עולמית ביום רביעי. למרות שמדובר בהקרנה בודדת, בניגוד לנהוג ב-TIFF, במחצית השנייה של הפסטיבל המסמנת את דעיכת האירוע, הסרט זכה לבסוף בפרס חביב הקהל במסגרת התיעודית תודות לקהל היהודי התומך שטרח להגיע בהמוניו, וגם להצביע - בגלל הערכתו ליצירה, או כהצהרה פוליטית.
אייבריץ' מבחינתו מקווה, ככל הנראה בתמימות, שלא המחנאות הפוליטית הכתיבה את אהדת הקהל אלא הסיפור האישי של תיבון, כמי שיוצא למבצע כאב וכלוחם, כדי להציל את משפחתו כשהכל מסביב קורס לחלוטין. "מההתחלה אמרתי שאם אנחנו הולכים לעשות את זה, זה חייב להיות מסופר כמותחן. ולא בצורה מוגזמת. האמת עצמה היא במהותה מותחן. בסיפור של נעם יש סבא, אשתו והנכדות שלו. פתאום הם נתקעים בתוך כאוס. מחבלים בחוץ, קליעים עפים, תגובת הצבא מבולבלת. ובכל זאת, מתוך אינסטינקט טהור, מתוך קשרי משפחה, הם נלחמים על חייהם. זה מותח לא פחות מכל סרט עלילתי. האופן שבו האירועים התרחשו היה קולנועי. המתח, חוסר הוודאות, ההחלטות ברגע האחרון - הכול שם. לא היה צריך להוסיף דבר. החיים עצמם נתנו לנו הכול".
ולמרות זאת, המפגינים הפרו-פלסטינים מחוץ להקרנה קראו לסרט פרופגנדה.
"אין לי בעיה עם מפגינים, אבל רציתי שהם יצפו בסרט לפני שהם גוזרים את דינו כי הוא מתרכז בסיפור גבורה אישי ועטוף בדגל המשפחה, לא המדינה. אני לא יוצר פוליטי. האתגר שלי כבמאי היה לקחת את האמת הגולמית ולעצב אותה כך שהקהל יחווה אותה פיזית. לא כוויכוח פוליטי, לא כחיבור אקדמי, אלא כסיפור אנושי שעוצר נשימה. כי בלב העניין יש שאלה אחת: מה היית עושה כדי להציל את המשפחה שלך? המפגינים מבחוץ התייחסו להקשר הפוליטי, אבל בכלל לא ראו את הסרט. עכשיו הסרט ייצא להפצה מסחרית בשווקים מרכזיים בקנדה ובארצות הברית, והשלב הבא הוא שהגופים המשדרים וחברות הסטרימינג יצטרכו לקחת סיכון. אולי זו בחירה לא נוחה, אבל צריך לתת לקהל להחליט. 1,800 איש ב-TIFF כבר החליטו שהם אוהבים את הסרט, אז בואו ניתן לעוד צופים מכל העולם להחליט בעצמם".
עכשיו כש"הכביש שבינינו" זכה בפרס חביב הקהל בטורונטו, והבטיח לעצמו הפצה מסחרית החל מה-3 באוקטובר לקראת יום השנה השני לאותו יום נורא, היעד הבא של שידורים בערוצי הטלוויזיה וחברות הסטרימינג נראה בהישג יד. אבל רק לפני חודש, הקרנתו ב-TIFF הוטלה בספק. ההזמנה הרשמית שהוגשה מטעם מנהל הפסטיבל קמרון ביילי בוטלה בתירוץ משפטי בירוקרטי של קבלת אישור מהמחזיקים בזכויות היוצרים על חומרי הארכיון שצילמו הנוחבות ושולבו בסרט. על פי העיתונאים הקנדים, מדובר בתירוץ מפוברק לסיבה האמיתית לביטול ההזמנה. בעוד שהמארגנים היו מוטרדים מהקשיים הלוגיסטיים והסיכונים הביטחוניים שההקרנה מביאה עמה, הייתה זו מחאתם של רבים בצוות האוצרות של הפסטיבל שאיימו להתפטר בתגובה. לחץ נגדי שהגיע מהתקשורת ובעיקר מהקהילה היהודית הניע את ביילי לחזר בו שוב, והכריע לטובת הקרנת הסרט (שישודר בהמשך ב-yes). במעמד ההקרנה, הוא אף התנצל פני הקהל על טעויותיו, שעלולות לדעת רבים להביא לפיטוריו בסופו של דבר.
"אני לא יודע את כל האמת בנוגע למה שקרה מאחורי הקלעים", אומר אייבריץ', "אמרו לי שתכניותנים איימו להתפטר. אולי חלקם באמת עשו זאת, אולי לא. אמרו לי שהייתה מלחמת אזרחים בתוך הארגון. אבל בסופו של דבר, פסטיבל קולנוע עוסק באיזון תכניתי. אם יש כמה סרטים מעזה, צריך גם סרטים מפרספקטיבות אחרות. זה איזון. וזה בכלל לא סרט ישראלי, זה סרט קנדי. קמרון ביילי אמר כשהזמין את הסרט: 'אתה קולנוען קנדי, וזה סיפור עוצמתי. אנחנו לוקחים אותו'. מה שקרה אחר כך, אני לא יכול לומר. לעולם לא קיבלתי את כל האמת. אולי נשמע עוד בהמשך".
בסופו של דבר כל הפרשה רק עזרה לסרט והביאה לו תשומת לב תקשורתית מוגברת.
"אני לא חושב ש־TIFF ציפו לתגובה העולמית. גם אנחנו לא. נעם ואני החלטנו על אסטרטגיה: לתת לעולם להגיב. לא נתתי ראיונות. שמרנו על שקט ונתנו לפסטיבל התמודד עם הסערה. ציפיתי להתנגדות כלשהי, אבל לא לצונאמי שלם. TIFF כנראה חשבו שהמחלוקת תיבלע במחזור החדשות. במקום זה, הם יצרו לעצמם כאב ראש כפול. ל-TIFF יש 50 שנות היסטוריה, והם יצטרכו לבחון את התהליך שלהם. אבל בעיניי זה לא מסובך: כשאתה בוחר 400 סרטים, תמיד יהיו כאלה שמעוררים דיון. זו המהות של פסטיבל קולנוע - דיאלוג ו-ויכוח. אתה לא יכול לרצות את כולם, אבל אסור להסיר סרטים רק מפני שחלק לא יהיו מרוצים".
על פי עיתונאים קנדים, קמרון ביילי מצא עצמו הולך ומסתבך בין הפטיש והסדן וחיפש אחר חילוץ אולטימטיבי משלו דרך תירוצים מופרכים ודרישות למימון חיצוני של האבטחה בעלות של כמיליון דולר. אחרי שיישר קו עם צוות האוצרים שהוא עצמו שכר את שירותיהם, חברי הוועד המנהל והנדבנים היהודים בקהילה המקומית הגיבו בהפעלת לחץ גדול משלהם. לפי גרסת העיתונאים המקומיים, ההתלבטות הסתיימה כשאליס ג'ייקוב, הבעלים היהודי של רשת בתי הקולנוע הקנדית סינפלקס, איים למשוך את חסותו מהפסטיבל כולו ובכך למעשה לבטלו. איום הזה הוא זה שהטה את הכף, ו"הכביש שבינינו" הוזמן מחדש לתוכנית, למגינת לבם של המוחים בתוך הצוות שקבעו כי שוב היו אלה בעלי הממון (היהודים) שקיבלו עדיפות על החלטות האוצרים שפעלו ממניעים אידיאולוגיים או מקצועיים. "אליס, חבר קרוב שלי, ואחרים הפעילו לחץ. אבל לא איימו עליהם. הם קיבלו את ההחלטה להשאיר את הסרט", אומר אייבריץ' שידוע כמקורב להנהלת TIFF.
"כשסיימנו לצלם בישראל, נעם, כמו קצין בצבא, התעקש לדעת מה המשימה ומה היעד הסופי ואמרתי לו שאני מקווה שהבכורה תהייה בפסטיבל בטורונטו, בהנחה שיקבלו אותו", הוא מסביר, "כשאתה עובד עם גנרל בדימוס, אתה לא יכול להיכנס לקרב בלי להיות מוכן. אפילו בצילומים איתו, הכל חייב להיות מתוכנן. אני לא הולך לבזבז דקה מזמנו, כי אני מרגיש את הנוכחות שלו. היינו מדברים כל שבוע, לפני טורונטו, לפעמים בשלוש, ארבע או חמש בבוקר בשעונו, והוא היה ער. אחרי שהדיווחים על פסילת ההזמנה שלנו יצאו החוצה, אמרתי לנעם לא לבטל את כרטיסי הטיסה. לא הפסקתי להאמין בסרט ובצוות שמאחוריו".
אחרי כל הדרמה מאחורי הקלעים של ההקרנה, שגלשה לכל אמצעי התקשורת, אייבריץ' ותיבון זכו לצפות בסרטם על המסך הגדול וזכו לתשואות אחריו. "זה היה מציף. לשבת שם, לראות את חיי נפרשים על מסך ענק, לחיות מחדש את אותו יום - זה כאילו להישאב חזרה לאש", הודה תיבון, "עם זאת, הרגשתי גם גאווה. גאווה שהסיפור הזה סופר ביושר, שאנשים יכלו לראות מה עברנו, לא כסטטיסטיקה או ככותרות, אלא כחוויה אנושית. לא ראיתי שחקן שמגלם אותי - ראיתי את האמת שלי. וזה חזק מאוד. בשבילי זה לא היה עניין של אגו או הכרה. זה היה עניין של זיכרון. לוודא שהדבר הזה לא יישכח. כשהקהל קם והריע, הרגשתי שהם לא מריעים לי, אלא לאמת של אותו יום, לאומץ של כל מי שהיה שם".
למרות שהוא משחזר את הסיפור שלו ב-7 באוקטובר, שכולל לחימה בשטח, פיקוד על חיילים וחילוץ פצועים, וחוזר לכל נקודות הציון מבוקר אותו יום ועד לאיחוד המשפחתי המרגש בנחל עוז, לא נראה שמתעוררת בו טראומה. "כל חיי הייתי בלחימה, עוד ממלחמת לבנון הראשונה כשהייתי צעיר. אבל 7 באוקטובר היה אולי הקרב המכריע והקשה ביותר בחיי", הוא אומר ומציין את הנוכחות המרגיעה והבוטחת של אשתו גלי מיר-תיבון שיצאה איתו למבצע, והחל מפרידתם בצומת הקשתות בשער הנגב, החלה בפעילות של חילוץ חיילים פצועים שנפגעו במהלך הקרב העז באתר זה.
"היא עשתה את הדבר הנכון. היא הצילה חיים", אומר תיבון, שמכונה "911" (מוקד חירום) על ידי אשתו, שנוכחותה על המסך מביאה לסרט את כמה מרגעיו המרננים ואפילו משעשעים. "היא נהגה לבד עם חיילים פצועים דרך אזור מלא מחבלים, תחת אש. אני מעריץ אותה מאוד. בשבילנו היא גיבורת-על אמיתית של המשפחה. ובסרט, כשהיא אומרת 'הייתי מנהלת בית ספר', מבינים מה זה אומר. היא לא הייתה לוחמת, אבל קפצה אל תוך הכאוס כדי לעזור. הפצועים היו בטראומה קשה, המפקד שלהם נהרג לידה. לא הייתי מצליח בלעדיה. ההחלטה הכי טובה באותו יום הייתה כשהיא אמרה: 'אני באה איתך'. עבודה בצוות הייתה הדרך היחידה לנצח. היינו ברי-מזל שהמשפחה שלנו יצאה בחיים, ואנחנו גאים בזה שכל מי שהיה איתנו על הכביש ניצל. אנשים מצדיעים לנו על כך. זו הרוח הישראלית האמיתית - לא להשאיר אף אחד מאחור".
תיבון מתגאה בכך שהוא לא הותיר אף אחד מאחור במהלך מהלחימה שלו, ואף השהה את החתירה האישית שלו לחילוץ משפחתו כדי לפנות חיילים ואזרחים פצועים שנקרו בדרכו. עם זאת, הוא מודע לכך שלצד ההשתלחות בו ובסרט על רקע אנטי-ישראלי בנכר, הוא מקבל השמצות וההכפשות על רקע אישי דווקא בישראל. על אף הפרופיל הציבורי שלו בארץ, ולמרות הקריאה שלו ושל אשתו גלי לסיום המלחמה בעזה מעל הבמה אחרי ההקרנה, תיבון מבקש לא לגעת בפוליטיקה במהלך הראיון. הוא כן מתייחס למתקפה עליו ועל אחרים שיצאו לשטח ולקחת אחריות בעוד שכל שרשרת הפיקוד של צה"ל קרסה. הוא מתאר בסרט כיצד כל פניותיו לקצינים בכירים לא נענו, ומספר על תדהמתו מכך שכבישי הדרום נותרו דוממים ומיותרים ללא נוכחות צבאית כל הדרך עד לעוטף עזה והקיבוצים שההגנה עליהם נותרה בידי אזרחים כמו אילן פיורנטינו, ברי מאירוביץ' וניסן דקאלו מכיתת הכוננות של נחל עוז שמופיעים בסרט, וחיילים ללא הנהגה. תיבון מצא עצמו חוזר בלית ברירה לימיו כלוחם וכמפקד וסחף חיילים שפגש בדרך להסתער איתו על החמאס במקום להמתין להוראות מלמעלה.
"הציבור הישראלי ברובו תומך בנו ואני לא מתרגש מההשמצות. זו תוצאה של מכונת הרעל. יש אנשים שמקבלים תשלום על זה ואנחנו נלחמים בהם", קובע תיבון, אבל מודה שהוא גם מבין את אלה שתמהים על תשומת הלב שהוא ואחרים כמו יאיר גולן וישראל זיו מקבלים בתקשורת, ועכשיו גם בסרט: "נשמעו קולות בישראל שתהו: 'למה אתה? למה הסיפור שלך?', אבל האמת היא שזה היה יכול להיות כל אחד. אלפי משפחות נקלעו לאותו יום. לנו היה מזל לשרוד. אני נושא את האחריות הזו, לדבר בשם מי שלא יכולים", מסביר תיבון, "כשאני רואה ביקורת, אני מזכיר לעצמי שזה גדול ממני. הסרט הזה איננו תעמולה, איננו פוליטיקה. זה סיפור אנושי. ואם זה גורם לאנשים חוסר-נוחות, אולי זה טוב. זה אומר שהם חושבים על זה".
גם אייבריץ' מדווח על ביקורת שהוטחה בו במהלך הפקת הסרט. "ציפיתי לביקורת, אבל לא לעוצמה שבה היא באה. היו אנשים בישראל שאמרו: 'למה לספר את הסיפור הזה בחו"ל? למה לתת את הכאב שלנו לזרים?'. התשובה שלי פשוטה: קולנוע הוא אוניברסלי. כאב הוא אוניברסלי. אם הסיפור הזה יישאר רק בישראל, הוא יהיה קטן. אם הוא נוסע בעולם, הוא הופך לחלק משיחה אנושית רחבה יותר. אני חושב שהעולם שלנו קודר, נקודה. זו תקופה קשה. אני לא מומחה לפוליטיקה ישראלית, אבל כיוצר קולנוע, אני חייב לחפש תקווה. ככה אני. אולי זה נאיבי, אבל בשבילי הסרט הזה הוא קרן אור קטנה. זו הדרך היחידה שלי להמשיך: להאמין שיכול להיות טוב יותר".
תיבון מסכים, ומציין שדווקא העובדה שאייבריץ' קולנוען קנדי, ולא ישראלי, הייתה זו שמשכה אותו להפקה מנקודת מבט חיצונית, חפה מפוליטיקה ומהרקע שלו כאיש ציבור ומתרכזת בשחזור סיפורו, כחוויה אישית, נקייה מכל רעשי הרקע. "אני מאמין שמטרת הסרט הייתה להראות את האמת של אותו יום, ולעורר שאלה אוניברסלית. לא על ישראל, לא על פלסטין, לא על פוליטיקה. השאלה היא מה היינו עושים כדי להציל את המשפחה שלנו? ובשביל זה אני מודה לבארי על היוזמה, על הדרך שבה סיפר את זה, על איך שנלחם לאורך כל הדרך עד שעמדנו יחד בטורונטו עם הסיום המרגש הזה. עכשיו אני מקווה שאנשים בכל העולם יצפו בסרט, יראו מה קרה, וישאלו את עצמם את השאלה הזו".
