נעם סמל לא ממש מרגיש בן 80. הוא עדיין קם בכל בוקר ליומן עמוס בפגישות, ממשיך לחיות ולנשום תיאטרון ומרגיש צעיר מגילו. אבל יום ההולדת העגול, שאותו הוא מציין היום (רביעי), 21 באוקטובר, גורם לו לחשוב גם על הזמן שחולף ועל זה שעוד נותר לו. "זה מוזר ומדאיג", הוא אומר. "אני נהנה לקום בבוקר ולראות שיש לי שלוש-ארבע פגישות מעניינות במשך היום, אני גם מרגיש אנרגיות צעירות, ואנשים אומרים לי שאני נראה צעיר לגילי, אבל אני גם חושב על הישורת האחרונה, על סוף מרוץ המרתון".
עד כמה אתה חושב?
"אני כל הזמן מדמיין את ההלוויה שלי. אני לא יודע אם ישימו את הארון בתיאטרון הקאמרי או בהבימה, או אולי בצוותא, והאם בכלל ישימו את הארון שלי איפשהו. אני יודע שההלוויה תהיה בקריית שאול כי קניתי חלקת אדמה צמודה לנאוה (סמל, אישתו, הסופרת שהלכה לעולמה ב-2017 - י"ב).
"כבר שנים שאני עושה מחשבת הגוף פעמיים בשבוע. הרבה פעמים, כשאנחנו שוכבים על המזרון ועושים תרגילי הרפיה, פתאום בא לי המוות. אני מתסרט מה יכתבו עליי, ומי ישים מודעה בעיתון. יש לי חברים מתים יותר מחברים חיים, מה עוד שאיבדתי את נאוה שלי, אבל אני עדיין הכי אופטימי שיש".
איך אתה רוצה שיזכרו אותך?
"הייתי רוצה להיזכר כאחד המעצבים של התיאטרון הישראלי, אבל מי אני שאקבע איך יזכרו אותי. אני חושב שאני שותף מלא לדו קיום היהודי-ערבי בתיאטרון ושותף לזיכרון השואה ולהרבה הצלחות. דאגתי גם לדורות של שחקנים שהתפתחו בתיאטרון".
למה חגגת את יום ההולדת בהבימה ולא בתיאטרון הקאמרי, שהיה הבית שלך יותר מ-25 שנים?
"אני מקובל היום בקאמרי, אבל בהבימה גם ההנהלה וגם השחקנים מחבקים אותי אחרי שהצלתי את התיאטרון. אני מרגיש שם הרבה יותר בבית, גם בלי הקשר שלי עם דני וייס (מנכ"ל התיאטרון - י"ב) שאותו אני מכיר הרבה שנים, ועם נעם שמואל (המנהל האמנותי) שגדל בקאמרי".
נעם סמל
(צילום: מוטי קמחי)
"התרבות תישאר לעד, וכל הפוליטיקאים ייעלמו"
בגיל 80, נעם סמל הוא כבר שם נרדף לתיאטרון הישראלי, או אם תרצו להשתמש בקלישאה המתבקשת, סמל תרבות. אבל את דרכו בעולם התרבות החל דווקא כאמרגן. ב-1969 הצטרף למשרד ההפקות "התיאטרון העממי" של אברהם דשא (פשנל), ושנתיים לאחר מכן הקים יחד איתו, עם חיים טופול ואורי זוהר את חברת "בידור לעם", שבהמשך עברה לבעלותו המלאה. החברה ייצגה כמה מהשמות הגדולים בתרבות הישראלית, בהם יוסי בנאי, אריק לביא, מתי כספי וכמובן - גיסו שלמה ארצי.
"הייתי מנהל ההצגה 'אברהם אבינו נגד שרה אימנו' - שירי החומש של איציק מאנגר, שבה השתתפו שלמה ושושנה דמארי", הוא מספר. "ואז שלמה בא אליי ואמר: 'כתבתי אופרת רוק, משחקי 26'. הוא התחיל להשמיע לי כל מיני שירים, אפילו לא מקוריים. זה היה פלופ. מתוך 800 איש שהגיעו לקולנוע הדר, 700 יצאו באמצע. הוא רצה להוריד את ההצגה, אבל אמר לי: 'הפסדתי על זה מיליון לירות, אני לא יכול להוריד את ההצגה'.
"אז סידרתי לו חמש הופעות בקיבוצים. אמרתי לו: 'בוא נעשה את מה שחנן יובל עושה'. חנן היה נוסע לבד לפריפריה ומופיע, אז שכנעתי את שלמה לעשות מופע קטן, 'גבר הולך לאיבוד', עם אצ'י שטרו שניגן בבס. סידרתי לו 40-50 הופעות בכל רחבי הארץ. זה היה מהלך גאוני. חנן יובל נתן לנו את המודל שאפשר להופיע בלי נגנים ובלי קבלן סאונד. מודל שאתה לא צריך בו טובות מאף אחד".
מהלך גאוני. שלמה ארצי
(צילום: שאול גולן)
יחסי החברות והקרבה ביניהם חזקים וקרובים עד היום. "את שלמה אני מאוד אוהב. אנחנו כמו אחים", הוא אומר. "רבנו כשעבדנו ביחד רק על עניינים מקצועיים. אנחנו ממשיכים להיפגש בחגים, אבל לא כמו בזמן שנאוה הייתה חיה. שלמה היה קורא לי, 'הנהג של מיס מימי'. הייתי מביא את אמא שלהם ומחזיר אותה".
על מה היו חילוקי הדעות ביניכם?
"בעיקר על שאלות רוחניות. כשעשינו את ההצגה 'לילה לא שקט' בקאמרי היו לשלמה טענות על ההפקה. הייתה מריבה בן שלמה לביני באחת הארוחות. נאוה נתנה מכה בשולחן ואמרה, 'אין ארוחה. הולכים עכשיו אלינו הביתה לפתור את כל הבעיות'. הגענו בערב שבועות אלינו לדירה, גם עמרי הגיע, וישבנו עד הבוקר ונאוה כתבה תסריט חלופי למחזמר. בשש בבוקר היה תסריט חדש. שלמה קיבל את הניהול המוזיקלי של ההצגה. בכלל, לשלמה יש יראה ואהבה לעולם התיאטרון".
ב-1980 עבר סמל לניהול תיאטרון חיפה, שאותו הוביל בימי השיא שלו, ובהמשך ניהל במשך כ-25 שנים את תיאטרון הקאמרי. את פרק הניהול התיאטרוני בקריירה שלו חתם בהבימה, שם היה אחראי להצלת התיאטרון ממשבר. כיום, לצד אירועי תרבות שהוא מפיק ומנחה, הוא שותף להפקת ההצגה "משפט אייכמן" של תיאטרון ירושלים, שכתב מוטי לרנר וביים אילן רונן.
מה ההצלחה הכי גדולה שלך כמנהל תיאטרון?
"'אשכבה' של חנוך לוין. מבחינה אמנותית זה ההישג הכי גדול לא רק של חנוך לוין ולא רק של התיאטרון הקאמרי, אלא של כל התיאטרון הישראלי. זה עומד בליגה של 'הדיבוק' של הבימה במוסקבה. בעת החדשה 'אשכבה' שם את חנוך לוין כאחד המחזאים הכי חשובים בעולם".
אחד מהגדולים. חנוך לוין
(צילום: מיכאל קרמר)
התיאטרון כיום מיועד גם לקהל הצעיר?
"שלמה היה אומר תמיד, 'התיאטרון זה קהל של זקנים'. אז נאוה הייתה אומרת לו, 'אז מה אתה מציע, להרוג את כולם כמו בספר של יורם קניוק, 'נבלות'? תגיד, ואתה לא זקן? ואני לא זקנה? גם לזקנים יש זכות לראות תרבות'".
התקופה שלך בהבימה הייתה פחות מוצלחת מזו שבקאמרי.
"אל תשכח שקיבלנו בהבימה חיה פצועה, עם פצע וחבורה. היה צריך לשקם חובות של יותר מ-100 מיליון שקלים ולהביא קהל. גם הקורונה לא הקלה עלינו, אבל הצלנו אותו מסגירה וזה הכי חשוב".
סמל מסכים שמעמדו של התיאטרון בתרבות הישראלית התדרדר. "פעם התיאטרון היה נורא חשוב במדורת השבט הישראלית, והיום הוא אחד מתוך ערוצי הטלוויזיה, האינטרנט והבינה המלאכותית. היום הוא לא מדורת השבט, אלא מיועד רק לשבט מסוים. היום אין לתיאטרון את הכוח שהיה לו אז, כשרעדו אמות הסיפים כשהוצג משהו חשוב. יש כאן הצגות פוליטיות טובות כמו 'אגממנון' בקאמרי ו'אחרית ימים' בגשר, ובמאים צעירים מצוינים כמו יאיר שרמן, רוני ברודצקי, גלעד קמחי, איה קפלן ואיתי טיראן, אבל זה לא כמו שהיה פעם.
ה"המלט" הטוב מכולם? איתי טיראן, מתוך מופע ההוקרה לנעם סמל ב-2023
(צילום: מוטי קמחי)
"איתי הוא במאי ואיש תיאטרון ענק. כשהיינו בגדנסק עם 'המלט', אנדז'יי ויידה, גדול במאי הקולנוע הפולני, אמר לנו, 'שלוש פעמים עשיתי את 'המלט'. פעמיים בתיאטרון ופעם אחת עשיתי אפילו סרט. הערב אני מודיע קבל עם ועדה, איתי הוא ה'המלט' האולטימטיבי'".
אפרופו פוליטיקה, שרי התרבות הורסים את התרבות כמו שטוענים רבים בחוגי התיאטרון בארץ?
"התרבות הישראלית קיימת עם מיקי זוהר ובלעדיו, והיא תשרוד כל שר אחר. לימור לבנת הייתה שרת תרבות והיו עימותים איתה, אבל היא גם אהבה נורא תרבות. אני חושב שהתרבות תנצח כל ז'דנוב (שר התרבות בממשלת סטלין שרצה לחסל את התרבות - י"ב). לתרבות יש כוח עצום. אם יצמחו חנוך לוין או ניסים אלוני חדשים, לא יעזור לאף אחד - הם יפרצו ובגדול. א.ב יהושע ועמוס עוז כתבו כמעט עד יומם האחרון.
"כמו שאמרתי לך בעבר, התרבות תישאר לעד - וכל הפוליטיקאים ייעלמו. לא יזכרו מי היה השר למורשת, שר התקשורת או שרי התרבות והחינוך. זוכרים את 'ריצ'רד השני' ו'ריצ'רד השלישי' בזכות שייקספיר הגדול. לא זוכרים מי היו ראש עיריית אתונה וראש עיריית ספרטה בתקופת אנטיגונה או בתקופת אלקטרה, רק את היוצרים.
"הטענה שלך לא צריכה להיות מופנית כלפיי אלא נגד כל עולם התיאטרון, להלל מיטלפונקט שכבר לא כותב מחזאות פוליטית, לסובול שלא כותב מחזאות פוליטית כמו פעם, לכל הצעירים. אני הרי רואה כמעט כל יום הצגה, אבל אף אחד לא נוגע בפוליטיקה התוססת והמסוכנת. מה לעשות".
התעמתת פעם עם אנשי ימין?
"בעשור האחרון שלי בקאמרי בן גביר בא לפוצץ את ההצגה 'אוי אלוהים', כי מתריסים בה נגד אלוהים, ואני הוצאתי אותו בכוח מהאולם. ההצגה 'מפיסטו' אמרה בעצם שכל המנהיגים בארץ הם מפיסטו. עשינו תיאטרון רלוונטי. היום יש אנשים שטוענים שהתיאטרון הישראלי לא רלוונטי. ואני אומר שהתיאטרון הישראלי נלחם מלחמת קיום בבידוריזציה שיש היום עם מחזות הזמר, התיאטראות המסחריים והמפיקים הפרטיים".
הוציא אותו בכוח. איתמר בן גביר
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מי היה השותף הכי טוב שלך לניהול תיאטרון?
"עמרי ניצן (שהלך לעולמו ב-2021, י"ב), שאני בחרתי בו למנהל אמנותי. היו בינינו גם מריבות, אבל זה זניח. עמרי היה אומר שאם המנכ"ל והמנהל האמנותי לא רבים, סימן שתיאטרון גוסס. קודם כל היינו מחוברים 24 שעות ביממה, גם בחיפה וגם בקאמרי. עמרי היה המנהל האמנותי הכי טוב שהיה אי פעם בארץ".
ואיך הסתדרת עם משה קפטן בהבימה?
"בסדר. היו מריבות, אבל לא חילוקי דעות דרמטיים. אני נתתי לו את הצ'אנס הראשון לביים בתיאטרון רפרטוארי - ב'כנר על הגג'. זו הייתה לדעתי ההצלחה הכי גדולה שהייתה לקפטן כבמאי. עשינו כמה מאות הצגות. על מה היו חילוקי הדעות בינינו? אני כבר לא זוכר. בחיי".
"ביום ההוא נאוה הושיטה לי יד, ואני לא עזבתי אותה עד יום מותה"
לנאוה, אם ילדיו אייר והתאומים נימי ואילאיל, סמל היה נשוי 42 שנה. "כל האמנים סביבי היו נשואים מגיל צעיר - שלמה ומילכה, ששי ויונה", מספר סמל. "שלמה חשב שאני הומו. הייתה פגישה עם נדב לוויתן, שהיה בעלה של חוה אלברשטיין. היינו בדירה בבלי, ושלמה שאל את נדב, 'תגיד, נעם הומו?'. למה?', נדב שאל. כי הייתי יחסית מבוגר ורווק. אחר כך נדב אמר לי, 'תראה את המטומטם הזה, הוא חשב שאתה הומו'. כל פעם ששלמה רב עם מילכה הוא היה גר אצלנו בדירה. הסתרנו את זה מאוד טוב".
יחד עד הסוף. נעם ונאוה סמל, 2017
(צילום: רפי דלויה)
מה לעשות, השואו ביזנס הוא עסק לא פשוט.
"אלה חיים נוראים, השואו ביזנס, חיים שתלויים על הבלימה. אתה עושה סרט או או הצגה עם מישהו ואתם הופכים למשפחה, ויומיים אחרי שההצגה יורדת, אין קשר ביניכם, כלום, וזה נורא. איך אומר חנוך לוין, בסוף יש סוף. אמא שלי הייתה אומרת, 'חברים יש רק באגד'. ששי ויונה חברים שלי לעד למרות שאנחנו לא עובדים ביחד כבר שנים. סנדרה שדה היא ממש חברה שלי. היא כמו אחותי".
נאוה ונעם סמל נפגשו לראשונה בהופעה של ארצי בירושלים. "הייתי המפיק שלו", נזכר סמל, "מישהו באולם אמר שאיזו צעירה בכניסה טוענת שהיא אחותו. כשהגעתי לדלת הכניסה, התברר שאחותו של שלמה היא סטודנטית בירושלים. כמובן שנתנו לה להיכנס. ביום ההוא נאוה הושיטה לי יד, ואני לא עזבתי אותה עד יום מותה".
הפרידה מנאוה, שהלכה לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן, קורעת גם היום את לבו. "בימים האחרונים שלה כולנו היינו לידה", הוא מספר. "נאוה אמרה לכולנו, 'אבא צריך אישה'. היא הכירה אותי, וידעה שלא אסתדר בלי אישה. היא לא דיברה על ירושה, היא לא דיברה על צוואה, רק על זה. גם לאילאיל היא אמרה, 'רק דבר אחד אני ממבקשת ממך, תדאגי שתהיה לאבא אישה.
"היינו יחד 42 שנים, מתוכן 41 שנות נישואים מאושרות. המוות שלה הוא אבדה גדולה לי ולכל המשפחה שלנו. היא הייתה העוגן של המשפחה כולה. מי שפגע בשלמה או בי היה אויב שלה לכל החיים. היא הייתה אמא אווזה ששומרת באהבה אין קץ על כל האווזים שלה.
"עם מותה של נאוה נפל עליי הר כגיגית. ב-2017 גם פרשתי מהקאמרי וגם נאוה חלתה. במסיבת הפרידה שעשו לי נאוה כבר הייתה גמורה. איכשהו היא גררה את עצמה לאירוע, ובדצמבר היא הלכה לעולמה. הייתי צריך לבנות חיים חדשים, וזה לא היה פשוט".
כבר שבע שנים שסמל חולק זוגיות עם ברי הוכוולד. "זאת זוגיות יפה, זוגיות של פרק ב' שלה ושלי. גם הגרוש שלה, ד"ר איתן הוכוולד, הלך לעולמו. לכל אחד יש את המנעד שלו, לכל אחד יש את הזיכרונות שלו".
מה נאוה הייתה אומרת על ברי?
"נאוה הייתה מאוד מרוצה ממנה, מאוד אוהבת אותה, מתנשקת ומתחבקת איתה ושמחה שטוב לי. גם הקטע שברי היא בת שורדי שואה, כמו נאוה, היה מרגש אותה, וגם הצניעות והנינוחות שלה. אבל מה אני יודע מה נאוה הייתה חושבת, אני יכול רק לנחש".
נעם סמל
(צילום: אריק סולטן)
איך זה להיות בת הזוג שלך?
"לא קל לברי, אבל היא מתמודדת עם זה יפה. אני חייב לראות שלוש-ארבע הצגות בשבוע או אופרה או מופע מחול. אני לא יכול אחרת, אבל כשאוהבים מסתבר שהכל אפשרי".
גם אם נראה שסמל מושקע בעיקר בעולם התרבות, כמו מרבית המדינה - גם הוא עסוק בימים אלו במצב במדינה, ובשסע ובפילוג הגדולים שמדאיגים אותו מאוד. "כשהייתי קונסול התרבות בלוס אנג'לס הייתה ממשלת האחדות של שמיר ופרס, וזו הייתה תקופה מצוינת", הוא אומר. "אני בעד ממשלת אחדות".
מה תצביע הפעם?
"כנראה לאחת ממפלגות גוש השינוי. אני לא קוסם ולא פוליטיקאי, אבל כל חיי ניסיתי ליצור קשר וגשר עם העולם הערבי. בשנות ה-80 עשיתי מחזה מצרי של נג'יב מחפוז. הבאתי גם את נביל והישאם לבקשת רבין ופרס. נפגשתי עם מנהל תיאטרון דמשק".
נתקלת באנטישמיות?
"אני נתקל לא רק באנטישמיות, אני נתקל קודם כל בחרם בלתי-אפשרי על ישראל. אי אפשר לרכוש זכויות למחזות. אני יו"ר המכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין. עשינו את 'ישרא-דרמה' כדי לחשוף את המחזות שלנו. פעם היו מגיעים לכאן 100 איש, עכשיו כמעט אף אחד. אני יודע על סוכנים באירופה, בארצות הברית ובאוסטרליה, שלא מוכנים למכור לנו זכויות למחזות בעד שום הון שבעולם. גם סוכנים יהודים. למה? כי ישראל מוקצית מחמת מיאוס. אני נתקל בהרבה מאוד גורמים שלא רוצים לעשות אירוע התרמה למען ישראל וגם לא רוצים להיחשף לזה, והכול באצטלה של סיבות כאלה או אחרות".
לצד לימור גולדשטיין ועודד קוטלר, נעם סמל מקבל פרס מפעל חיים של אמ"י
(צילום: דנה קופל)
האמנים מדירים את רגליהם מכאן.
"כמעט אף אמן בינלאומי לא הגיע לישראל מאז 7 באוקטובר, יש את ג'רי סיינפלד שהגיע ל-48 שעות. הוא ביקר בעוטף עזה ומיד חזר. לא קרה מה שקרה במלחמת יום הכיפורים כשאנריקו מסיאס הגיע להופיע בפני חיילי צה"ל. גם לא יהודים כמו ברברה סטרייסנד. במלחמת יום הכיפורים כל העולם ואשתו הגיעו לכאן, לא עכשיו".
על מה אתה חולם?
"להמשיך בחיים שלי. במחזה 'רצח' של חנוך לוין, יורם חטב אמר, 'נמאס לי כבר מהחיים המרתקים של אסיה. אני מתגעגע לשעמום שוויצרי'. אולי זה הפתרון".
