לפני כשבוע הפך 2,649 מרצף אקראי של ספרות לסיוט שילווה את ליזו בשנים הקרובות ואולי גם מעבר להן: זהו מספר העותקים שנמכרו מהאלבום החדש שלה, Bitch, ולכן הוא גם סמל של סיפור התרסקות יוצא דופן. לשם השוואה, האלבום הקודם שלה, Special מ-2022, הגיע למקום השני בטבלת מכירות האלבומים של "בילבורד". האלבום החדש לא הצליח להעפיל לרשימת 200 (!) האלבומים הנמכרים באותו שבוע. אפשר למצוא שם אלבומים חדשים של הרכבי אינדי מוערכים כמו מודסט מאוס (מקום 128) ודת' קאב פור קיוטי (80) לצד כניסות מחודשות של אריאנה גרנדה, דרייק, סטיבי וונדר וגם כוכב הפופ הנוצרי פורסט פרנק עם אלבומו "ילד של אלוהים" מ-2024. ליזו לא שם ולא במקרה.
לפני ארבע שנים ליזו כבשה בפעם השנייה את מצעד שירי ה"בילבורד" עם It’s About Damn Time. מן הסתם, לו היה באלבום החדש סינגל שזוכה להצלחה דומה, מצבו של האלבום היה משתפר פלאים. אבל שני הסינגלים המרכזיים שקידמו את Bitch נכשלו וסימנו את העתיד לבוא. הראשון, Don’t Make Me Love U, הציג את התמה האייטיזית של האלבום, עם ליין הבס המזוהה של Livin’ on A Prayer של בון ג'ובי ופזמון שנשען על The Best של טינה טרנר. השני, השיר שנושא את שם האלבום, אמור היה לאפס את משבר הדימוי הציבורי החריף של ליזו, בעקבות התביעה שהגישו נגדה ב-2023 רקדניות שעבדו איתה שטענו להתעמרות וסביבת עבודה רעילה. כאן ליזו דווקא קפצה לניינטיז, עם ציטוט של She’s A Bitch של מיסי אליוט ובית שלם מתוך Bitch, הוואן-היט-וונדר של מרדית' ברוקס. אלא שהתוצאה הייתה כל כך מאולצת ומלאכותית, שלא נוצר שום עניין. כבר עדיף שהייתה הולכת על משהו של ביץ' בויז.
גם קידומים נוספים – תוכנית בוקר, תוכנית לילה, פודקאסט צהריים - לא הצילו את הרכבת מהתנגשות בקיר. ואם ליזו ציפתה שאולי הביקורות יחבקו אותה, כפי שכבר קרה בעבר, הן התגלו דווקא בתור המסמר האחרון בקמפיין. אחת מהן, של אלכסיס פטרידיס, המבקר המעולה של "הגרדיאן", העלתה את ה-שאלה סביב מי שהייתה לאחד הסיפורים הכי מעניינים ושונים של הפופ בעשור האחרון: "אולי הצטייגייסט פשוט את השאיר אותה מאחור". איך אמרה יוצרת מוכשרת שליזו מכירה היטב ומחבבת מאוד? האמת כואבת.
המעריצים יעשו בשבילה הכול?
אם שואלים את ליזו – והיא גם לא מחכה שישאלו אותה – היא לא אשמה בדבר. "תעשיית המוזיקה השתנתה כל כך בשלוש השנים האחרונות", כתבה ברשת X, "הסטרימינג החליף את הרדיו, ואני הייתי חביבת הרדיו. ככה המעריצים גילו את המוזיקה שלי". זאת טענה מוזרה למדי, בהינתן שהסטרימינג מכתיב טעם במשך קצת יותר משלוש שנים, וליזו עצמה לא פרצה ללב המיינסטרים בזכות הרדיו אלא בסיוע ההצלחה הוויראלית של Truth Hurts בטיקטוק, שנתיים (!) אחרי יציאתו.
(זכה להצלחה ויראלית שנתיים אחרי יציאתו)
חוץ מזה, גם אם מקבלים את ההנחה שאכן "תעשיית המוזיקה השתנתה כל כך" בתקופה לא קצרה של שלוש שנים, ליזו וחברת התקליטים שלה הם לא חקלאי אומלל שניצב בפני איתני הטבע ואין לו שום דבר לעשות מולם: "זה בולשיט", אמר ריי דניאלס, איש תעשייה ותיק ובעל הפודקאסט The Raydar Report ל"רולינג סטון" והסביר: "אם את יודעת שהתעשייה משתנה, את צריכה להזהיר את המעריצים שלך מראש. למה את לא אומרת להם לבקש את השיר שלך ברדיו? הם המעריצים שלך, הם יעשו בשבילך הכול". גורם בכיר אחר בתעשייה טען באותה כתבה שפה בדיוק קבור הכלב: "אף פעם לא היה לה גרעין מעריצים. היא אמנית מאוד מונעת-שירים ולהיטי רדיו, שנעדרה גרעין מעריצים וזה מה שצריך היום בשביל קריירה עם חיי מדף".
העיסוק באופייה של התעשייה, וההבדל בין קריירה מונעת להיטים לקריירה מונעת מעריצים, מדלג בנינוחות אמריקאית אופיינית מעל סוגיה שלא נעים לדון בה במישרין: אחת הסיבות להפיכתה של ליזו מסיפור הצלחה ל"תופעה", קשור בבשורה חריגה שהביאה למיינסטרים בכל הקשור לדימוי הגוף. לאהוב שירים כמו Juice ומאוחר יותר את It’s About Damn Time התפרש כמעשה של התנגדות לאובססיית הרזון החולנית של הפופ. בעולם של ביונסה מחד ודואה ליפה מאידך, ליזו הייתה למודל הזדהות, שאיפשר גם ליהנות מלהיטים כיפיים ומהופעות שכללו טוורקינג ונגינה בחלילית וגם להציג תפיסה מתקדמת וחיובית כלפי נושא רגיש כמו משקל.
הבעיות מתחילות כשאין גרעין מעריצים. ליזו
(צילום: Kevin Winter/Getty Images)
ייתכן שמאותה סיבה, למרבה האירוניה, הטענות שהחלו להתפרסם כלפי התנהלותה של ליזו מאחורי הקלעים זכו לאפקט חזק ומהדהד מהרגיל: האכזבה הקולקטיבית נבעה לא רק מעצם העדויות (בהן שיימינג על רקע משקל והתנהגות לא נאותה על רקע מיני) אלא גם מהפנייתן לאישיות שנתפסה כפרזנטורית של אג'נדה ערכית. מי שהכריזה בנאום קבלת האמי שלה (על הריאליטי שבו חיפשה רקדנית לסיבוב ההופעות שלה) ב-2022 ש"כשהייתי ילדה קטנה כל מה שרציתי לראות במדיה זה אותי, מישהי שמנה כמוני, שחורה כמוני, יפה כמוני", התגלתה לכאורה (חלק מהטענות נדחו ואחרות עדיין מתבררות) כהרבה פחות מכילה ונאורה. ליזו, שמכחישה את הטענות בתוקף והודיעה שתסרב לכל פשרה, נעצה שיניים גם בהסבר הזה ואמרה שמתנהלת "מתקפה ברורה ופומבית נגד הקריירה שלי", ששינתה את התפיסה הכללית כלפיה. לשאלה לאן נעלם צבא האמת שלה (ככל שהיה כזה) דווקא ברגע האמת, אין לה תשובה.
למעשה, ליזו דווקא רצתה לרתום את ה"מתקפה" לסיפור המסגרת של האלבום, שבו היא כביכול מאמצת את מוטיב ה"ביץ'" כדי להראות את הצביעות ביחס לדמות חזקה ומצליחה כמוה, וגם כדי לאותת שכולם יכולים לקפוץ לה. לא סתם היא מופיעה על עטיפת האלבום כמי שמזדקרת מתוך האצבע שמבצעת תנועה מגונה, ובשיר הנושא היא מכריזה: "אם אתה אומר עליי דברים רעים, אני אהיה רעה".
הבעיה היא ש-Bitch לא מציג ליזו "רעה" או "טובה", אלא בעיקר בינונית. השירים לא מנענעים או מרקידים והטקסטים לא קורעי לב, כמצופה מאדם שרואה איך מגדל הקלפים שבנה בעמל וביזע מתרסק. הטאץ' האייטיזי לא בדיוק מרענן, וממילא התכונות החזקות של ליזו לא יושבות על מצעי קלידים נימוחים ומכונות תופים. לעומת זאת, Whose Hair is This ו-Like A Crime הן בלדות סול ואר אנ' בי חזקות ובעלות נוכחות, שלא מתאמצות לצעוק "אני שמה זין" אלא חושפות פגיעות מעוררת הזדהות. אם זה היה הנרטיב של האלבום כולו, אולי גם היחס כלפיו היה שונה.
פחות מכילה ונאורה ממה שהציגה. ליזו
(צילום: Ivan Apfel/Getty Images)
בשיר האחרון, Goodmorning!, ליזו כמו מתעוררת מחלום רע ומנסה להשכיח את קיומו באמצעות סדנת מוטיבציה מזורזת. הלחן עולץ ומאוד מזכיר את הגרוב של September, להיט הפיל-גוד הנצחי של Earth, Wind & Fire. "הם לא יכולים להפוך את התסריט אם את הכוכבת של הסדרה", היא שרה. כשהמילים נכתבו, אולי עוד היה לה תקוות שהמאזין ישמע אותם בתור שיעור שליזו עברה על בשרה וחזרה כדי לספר. עכשיו היא זאת שצריכה להאמין שמחר, למרות הכול, יום חדש.
