כאשר אורי ברבש ליהק את סרטו "מאחורי הסורגים" (1984), הוא בחר במוחמד בכרי, שהלך היום (רביעי) לעולמו בגיל 72, לגלם את דמותו של עיסאם, אסיר בטחוני-פלסטיני השפוט למאסר עולם בכלא הישראלי. בכרי לא נבחר רק משום שהיה שחקן נפלא ובעל נוכחות אדירה. בחירתו גם אתגרה את הדימוי הסטריאוטיפי של הפלסטיני כפי שזה נצרב בתודעה הישראלית. בכרי גבה הקומה, בהיר השיער ותכול המבט, בעל פני גיבור המערבון הקלאסי ייצג את ההפך הגמור. הוא נראה כפי שהצבר ההירואי נתפס במיתולוגיה הציונית, לא הפלסטיני. יתר על כן: בכרי התעקש לסיים את הסרט בהצגתו של האסיר הפלסטיני כמי שאינו נשבר על ידי המניפולציות של מנהל הכלא; הוא ניגש אז לאשתו היפה שהובאה לבקר אותו, ותובע ממנה ללכת הביתה. הוא לא יהיה זה שישבור את השביתה עליה הכריזו כלל האסירים, יהודים ופלסטינים, כנגד שלטון הדיכוי. הוא הגיבור האמיתי של הסרט, והוא זה שעמו מזדהה הקהל הישראלי.
"מאחורי הסורגים" לא היה הסרט הישראלי הראשון שהתייחס אל הפלסטיני כדמות שוות ערך ליהודי. קדם לו "חמסין" של דניאל וקסמן שנוצר שנתיים לפני כן. אבל זה היה הסרט הישראלי הראשון שהעז להציג סולידריות יהודית-פלסטינית כתשובה לדיכוי פוליטי ולתפיסה אידיאולוגית שגויה ההופכת את כולם לקורבנותיה. תעזו להגיד את זה היום למי שמתקשים לזהות במפלגות הערביות חלק אינטגרלי מקואליציה פוליטית עתידית. בכרי היה שחקן שאתגר אותנו, דווקא משום שלוהק לתפקידים לא צפויים. ב-1986, למשל, הוא גילם את דמותו של מרדכי היהודי בסרטו של עמוס גיתאי "אסתר", שהעתיק את סיפור המגילה לשכונת וואדי סאליב החיפאית שזיכרון הנכבה הדהד בין בתיה הנטושים.
בכרי הופיע בתפקידי יהודים גם ב"כיכר החלומות" (2001) של בני תורתי, בו הוא גילם את בעליו של העותק היחיד של הסרט ההודי "סנגם" שאותו חולמים תושבי שכונה פריפריאלית להציג מחדש בבית הקולנוע המקומי שנסגר; ובסרטו של יהודה ג'אד נאמן, "נוזהת אל פואד" (2006) שבו שיחק סופר יהודי ממוצא עיראקי אך גם מספר פלסטיני בפנטזיה-שבתוך-הסרט. כך ייצגה דמותו לא רק את הדו-לאומיות של המרחב הפוליטי הזה, אלא גם את היהודי שנמצא בתוך הפלסטיני והפלסטיני שנמצא בתוך היהודי. נדמה שהיה זה התפקיד שבו חגג בכרי את הזהות הכפולה שהעניקו לו תפקידיו הקולנועיים: פלסטיני המגלם יהודים ובתוך כך חושף את הקשר שבין שתי הזהויות.
בכרי היה שחקן פוליטי, שמעולם לא בחר בתפקידים שביקשו להחניף לצופה, ודאי לא זה הישראלי. ב"מגש הכסף" (1984), אף הוא של ג'אד נאמן, הוא הופיע בתפקיד פעיל פלסטיני הדוגל במאבק מזוין, מחבריו הקרובים של גיבור הסרט (גידי גוב), חבר לשעבר בתא יהודי-פלסטיני, שדמותו עוצבה בהשראת אודי אדיב, הנקלע למשחק מסוכן עם השב"כ ועם גורמים קיצוניים פלסטינים. "מגש הכסף" הוא אחד הסרטים הפוליטיים הנוקבים שנוצרו בישראל, והראשון שתיאר את המצב הפוליטי המורכב וחסר הסיכוי במקום הזה, שהוא מה שנותר ממגש הדמים שבכותרת שעליו ניתנה המדינה.
בכרי גם ביים מספר סרטים תיעודיים; "מאז שהלכת" (2005) היה מכתב קולנועי לסופר הפלסטיני יליד חיפה אמיל חביבי, ו-"1948" נוצר לציון 50 שנה לנכבה. אבל היה זה סרטו "ג'נין, ג'נין" מ-2002 שעורר שערורייה שהגיעה עד לפתחו של בג"ץ. בסרט הביא בכרי את עדויותיהם של תושבי מחנה הפליטים שבכותרת שהאשימו את צה"ל בביצוע טבח ופשעי מלחמה במהלך מבצע "חומת מגן". הצנזורה הישראלית פסלה את הסרט להקרנה ונימקה את החלטתה בטענה כי הוא מציג האשמות כוזבות, מערער על הלגיטימיות של מדינת ישראל, עלול להסית לאי-שקט ציבורי, ופוגע בחיילים שהשתתפו במבצע ובבני משפחותיהם.
על אף הפסילה, הסרט הוקרן עשרות פעמים ברחבי הארץ, בסינמטקים ובאירועים ציבוריים, ואף בדירות פרטיות – לרוב על ידי ארגונים וקבוצות בלתי פורמליות. בכרי עתר לבג"ץ, אשר הוציא צו על תנאי המתיר את הקרנת הסרט. בפסק דינם קבעו השופטים דליה דורנר, איילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס כי אף שהסרט גורם פגיעה עמוקה לחלקים נרחבים מן הציבור הישראלי, החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות היא בלתי סבירה ואין מקום להותירה על כנה. יש לאפשר את הקרנת הסרט, ולאפשר לו להיאבק על מקומו במרחב של חופש הביטוי. הפגיעה ברגשות הציבור, חריפה ככל שתהיה, כך קבעו, אינה מסכנת את הסדר הציבורי. חוסנו של הציבור הישראלי רב.
בשנים שחלפו המשיכו תביעות הדיבה נגד בכרי, והדיונים המשפטיים הגיעו עד לסוגיית האמת הדוקומנטרית עצמה. בכרי עצמו סירב להתנצל, סירב להתכחש לנרטיב הפלסטיני, וכתוצאה מצא עצמו מודר מהקולנוע הישראלי. ב-2022 הכריז בית המשפט העליון שהסרט אכן מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ואסר על הקרנתו בישראל. הקרב על "ג'נין, ג'נין" היה מן הסתם המר ביותר שידע בכרי בקריירה שלו, כשחקן ויוצר. הוא היה אדם שלחם באמצעות אמנותו. אדם שיושרתו ונאמנותו לעמו לא הניחו לו להתפשר. הדברים האלה נשמעים לעיתים כקלישאה, אבל במקרה של בכרי מדובר באמן אמיץ שאמנות ופוליטיקה היו עבורו אותו צד של המטבע.
