רק לקראת המערכה האחרונה של "המנט" (Hamnet) נשמע סופסוף השם המפורש: וויליאם שייקספיר. סרטה החדש של זוכת האוסקר קלואי ז'או ("ארץ נוודים") מבוסס על ספרה של מגי או'פארל באותו שם, והוא נדרש אל מותו הטרגי של בנו היחיד של בכיר מחזאי תבל כגורם שהשפיע על כתיבת "המלט" אך גם על מחזות נוספים בהם "הלילה ה-12" ו"רומיאו ויוליה". עם זאת, הסרט אינו עוסק ביצירה המגיעה ממקום של ייסורים, ממש לא. דמותו של שייקספיר היא כמעט אגבית בסיפור הזה, וכך גם דמותו של הילד המנט. זוהי פנטזיה היסטורית המעמידה במרכזה את דמותה של אשת המחזאי – אנייס (בתרגום העברי היא אגנס), שהינה בעצם אן הת'אוויי, לא להתבלבל עם השחקנית בת זמננו בשם זה.
"המנט" - טריילר
(באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
כמה פרטים היסטוריים: המחזאי בן המאה ה-16 ואן הת'אוויי נישאו כשהוא היה בן 18 והיא בת 26, והרה עם ילדתם הראשונה, סוזנה. ב-1585 נולדו לבני הזוג התאומים המנט וג'ודית. המנט שייקספיר מת בגיל 11 (בספר ובסרט נסיבות מותו מיוחסות למגפת הדבר), וכאמור חוקרי שייקספיר מזהים את הדי האובדן הנורא בכמה ממחזותיו שיכתבו אחר כך. משך רוב שנות נישואיהם, שייקספיר למעשה התגורר בלונדון שם העלה את מחזותיו, ורק לעיתים נדירות שב לסטרטפורד, עיר הולדתו, שם המשיכה להתגורר אן עם ילדיהם. כתובית בתחילת הסרט מספרת כי באנגליה האליזבתנית השמות המנט והמלט נחשבו לזהים – מה שעשוי להסביר את הקשר בין כתיבת המחזה והטרגדיה במציאות.
בספר ובסרט "המנט", הגיבורה כאמור היא אגנס (הופעה מרשימה של ג'סי באקלי). ז'או, שגם כתבה את התסריט יחד עם או'פארל, מעצבת את אנייס כדמות הנטמעת בטבע. בשוט שבו היא נראית לראשונה, אנייס שרועה מקופלת בתנוחה עוברית בתוך גזע עץ חלול – ואם יש משהו שגורם לי לחשוד במה שהולך לבוא אחר כך, הרי זה שוטים פיוטיים-סימבוליים נוסח זה. בשמלה אדומה, מומחיות בצמחי מרפא ונץ לצדה – אגנס מייצגת דימוי נשי קדום שנמצא מעבר לגבולות השליטה הפטריארכלית שניכרת בשפה. בהמשך הסרט היא מייצגת חוויה שאינה ניתנת לעיבוד – האבל על אובדן בנה, משהו שהיא חיה וחווה אותו מעבר לשפה, שעה שבעלה מעבד את החוויה הזו למילים, למחזה, ליצירה. המפגש בין החוויה והיצירה מהווה את שיאו הרגשי של "המנט".
במחזהו של חנוך לוין, "מתאבל ללא קץ", שהועלה לפני מספר שנים בקאמרי בבימוי המפעים של ארי פולמן, מאבד מלך את בנו הקטן שמת ממחלה קשה. מדי שנה המלך מתעקש לשחזר את מות בנו באמצעות הצגה מבעיתה שמועלית בחדר הילדים שבה מת ילד נבחר לאחר ייסורים קשים ובה צופה/משתתף המלך עצמו. "המלט" על פי "המנט" מספק בדיוק את החוויה הזו – האפשרות לחוות שוב ושוב את מותו של הנסיך/הבן, חוויה שתחצה תקופות ומקומות, תתממש אינספור פעמים על הבמה, תקבל ביטוי יצירתי-ממשי שעליה תוכל הצופָה, אגנס הנוכחת בהצגה המועלית בתיאטרון הגלוב, להשליך את יגונה וכאבה. זהו החלק בסרט שמותיר אותנו, הצופים, חסרי נשימה, ודאי כאשר הוא מלווה ביצירה הנהדרת של מקס ריכטר, On the Nature of Daylight.
אבל עוד הרבה קודם לכן, בתחילת הסרט, אגנס פוגשת את וויל (פול מסקל, אחד השחקנים הטובים של תקופתנו). הוא מורה ללטינית, שעוזב את הכיתה אחרי שהוא מבחין לראשונה באגנס ורץ אחריה. השניים מתאהבים, למורת רוחם של הוריו. אביו של וויל אינו שבע רצון מעיסוקו של בנו בכתיבה ולא בעבודת כפיים מכניסה, ואמו (אמילי ווטסון) סבורה שאגנס היא בתה של מכשפת יער. במשפחתה של אגנס עצמה תוהים מדוע היא צריכה לקשור עצמה לגבר עני. אבל כאשר אגנס נכנסת להריון – השניים מתחתנים. שני ילדים נוספים נולדים, התאומים שהוזכרו לעיל, ובשעה שוויל נעדר לרוב – העובדה שהוא מחזאי מוזכרת כבדרך אגב – אגנס נותרת לטפל בענייני הבית. ישנו איזה מתח בתיאור הזה, בעיקר משום שז'או מאפשרת למצלמה לנוע בנפרד מהדמויות, כאילו מדובר באיזו נוכחות רפאים שעוקבת אחר ההתרחשויות הביתיות, ואולי גם מרמזת לטרגדיה שעתידה לבוא. מחזותיו של שייקספיר נרמזים דרך חזרה על "רומיאו ויוליה" שהוא לא מרוצה ממנה, או ילדיו שמגלמים את שלוש המכשפות מ"מקבת'".
הסרט מתעכב על הקשר שנרקם בין המנט וג'ודית שאחד המשחקים האהובים עליהם הוא החלפת זהויות. באחד משיאיו של הסרט, בל נחשוף, התשוקה הטרנס-מגדרית שלהם נחתמת בצורה טרגית. המוות נוכח בכל פינה בסרט הזה עוד לפני שהוא קורה באמת, ונוכחותו נכפית על היצירה הספרותית-תיאטרלית דרך פרשנותנו אותה. "המנט" במובן זה הוא סרט על מקור היצירה, הוא אנטי מות המחבר, אותה גישה שמבכרת את פרשנות הקורא על כוונת היוצר ומצאה את ביטויה במסה המפורסמת של רולאן בארת'. האם "המלט" היה נכתב ללא מותו של המנט? הנה תהיה שהיסטוריה אלטרנטיבית יכולה להכיל אותה.
"המנט" אינו עוסק בלבטי היצירה או בייסורי הנפש שמולידים אותה. רק בחלקו החותם של הסרט תגלה אגנס, כצופה, את השפעת המוות על יצירת בעלה, שמוצאת את ביטויה גם בליהוק: הוא עצמו מגלם במחזהו את רוחו של המלט-האב, ואילו נואה ג'ופה ("מקום שקט") שמגלם את דמותו של המלט הוא במציאות אחיו הבכור של ג'קובי ג'ופה שמגלם, ובכן, את הילד המת המנט. ב-90 הדקות שקודמות לחלק זה אנו עוקבים אחר חייה של אגנס ביומיום תוך שהסרט מדגיש את תכונותיה העל-ארציות (נדמה כאילו ברוחה היא משיבה לחיים את ג'ודית שנולדת ללא נשימה). כך הסרט מעצב את הנוכחות הכמעט-רוחנית שלה מול היצירה של בעלה המפורסם. לידה ומוות, נוכחות ורוחניות, מילה ונפש – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מסרטה של ז'או. בשיאו של הסרט, ז'או (שגם הייתה שותפה לעריכה) מכניסה אותנו לטריטוריה של לארס פון טרייר הדני. היא מבצעת מניפולציה רגשית שכמעט כופה עלינו להיענות לה – ואי אפשר שלא – ומחדירה לסרט מימד אקסטטי. מפגש בין שתי דמויות מוכות יגון שמתבצע לראשונה במרחב התיאטרוני.
"המנט", בתבונה, אינו עוד סרט על "אשתו של". הוא גם לא מבקש להחניף לציבור הצופים כפי שעשה זאת "שייקספיר מאוהב" (1998), סרט שמאוד לא אהבתי וניסה בכוח לפזר שנינויות ותובנות על עולם התיאטרון האליזבתני. זהו סרט על יצירה ויומיום שנע בקצב משלו ואינו חרד ממטאפורות בוטות מדי. הוא אמנם לא עומד בסטנדרטים שהציבה ז'או עצמה בשני סרטיה הנפלאים "הרוכב" (2017) ו"ארץ נוודים" (2020) – הרשיתי לעצמי להחמיץ את סרט גיבורי העל "הנצחיים" – אולי משום שהפעם היא פונה לטריטוריה תקופתית-ארס-פואטית. לא מפתיע לראות את שמו של סטיבן ספילברג חתום כמפיק על הסרט הזה (זה נראה בהחלט כמו סרט שהוא עצמו היה מביים). ולגבי ג'סי באקלי בתפקיד אן הת'אוויי – אוסקר השחקנית הטובה של השנה כבר חתום עם שמה, ולו רק בזכות הופעתה המצמררת בחלק החותם המדובר. סוג של צירוף מקרים: לפני 13 שנה זכתה אן הת'אווי אחרת באוסקר משנה, וגם היא עשתה זאת בזכות רגע מרטיט אחד בהופעתה ב"עלובי החיים".
