השם שלו לא מוכר כמעט בקרב קהל הצופים, וגם אף אחד מסרטיו לא הפך לשובר-קופות היסטרי, ובכל זאת הבמאי האירי ג'ון קארני ייסד לעצמו פחות או יותר ז'אנר משלו - והוא די אהוב. אתם יודעים: דרמות קומיות חמודות על זמרים חסרי מזל, שדרך חיבור מוזיקלי לאמנים אחרים, לרוב סביב עבודה על שיר פופ קסום אחד, יוצרים קשר עם נשמתם התאומה.
"פזמון חוזר" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
האמת שיש סרט אחד של קארני שהפך ללהיט, וגם זה בעקיפין, ואנחנו מדברים על "פעם אחת" מלפני כמעט 20 שנה; סרט הפריצה של קארני, שבו סיפר על זוג זמרים דלפונים שמתחברים ברחובות דבלין, הקסים את האקדמיה וזכה ב-2008 באוסקר לשיר הטוב ביותר. אבל "פעם אחת" בעיקר העשיר את יוצריו, ואת קארני מן הסתם, כשעוּבּד למחזמר מצליח בברודוויי, והידד לתמלוגים. נראה שכל סרטיו של קארני יכלו להפוך למחזות זמר מצליחים, כי הם מפמפמים עלילה קלה לעיכול, בשילוב שחקנים חביבים-מתוקים-חביקים בדרגה מוגזמת, שירים מלאי נשמה ורוך - וכמובן, סיפור אנדרדוג שקשה להגיד לו לא, ומסתיים רגע לפני הפריצה הגדולה.
גלריה
מה עם איזה סרט אימה, קארני? שיהיה מוזיקלי, נו. מתוך "פזמון חוזר"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
קארני ניסה כמה פעמים לשחזר את הקסם שלו בהוליווד וספיחיה (יש הזוכרים לטובה את "התחלה חדשה", שהיה פשוט "פעם אחת" עם שחקנים חתיכים יותר, בראשם קירה נייטלי כזמרת בעלת עיני הכלבלב). לכל סרטיו יש חובבים, אני פחות ביניהם, כי הנוסחה של קארני תמיד נראתה לי שקופה ומתחנחנת מדי. אז מה רבה הייתה הפתעתי כשראיתי את "פזמון חוזר", שלוקח את אותו סיפור ואותו ז'אנר כבר-מאוס של ג'ון-קארני-הפקות, ונותן לו טוויסט קצת (קצת) יותר אפל.
"פזמון חוזר" מפגיש כצפוי בין שני גיבורים מעולם המוזיקה הכמהים להצלחה: האחד זמר חתונות אמריקאי שהתמקם באירלנד (פול ראד, נראה לנו שזיהינו סוף סוף קמטים), אדם שחשב שיהפוך לכוכב אך ויתר על חלומותיו לפני 20 שנה פלוס-מינוס, תמורת חיי משפחה מספקים עם אשתו ובתו האירית. השני הוא ניק ג'ונאס בתפקיד עצמו - כלומר בערך: הוא מגלם זמר פופ שמוכר בעיקר כ"ההוא מלהקת הבנים" וכבר כמה שנים טובות מג'נגל בין ההבטחה הלא-ממומשת לאלבום סולו שסוף סוף ימקם אותו כאמן "רציני", לבין האימה של להפוך לבדיחה בתוכניות ריאליטי עם לשעברים אחרים. השניים נפגשים במקרה בחתונה מפונפנת, שבה ראד נשכר לנגן וג'ונאס הוא אורח שעולה לרגע על הבמה לג'מג'ם איתו, והניצוצות עפים.
יו קומפליט מי. מתוך "פזמון חוזר"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ואכן, בחצי שעה הראשונה, הייתי בטוח שאני רואה עוד סרט ג'ון קארני חמדמד, והפעם על ספידים: מפגש בין שתי אנשים חביבים עד כאב שחיים ונושמים מוזיקה, וכולנו אמורים להתמוגג מכמה הם מתוקים ומלאי תקווה ונשמה כשהם יושבים ביחד על גיטרה ומנסים לדייק את הפזמון לשיר שמסתובב להם בראש. לשמחתי הסרט יוצא משם למסע מעניין יותר.
בנקודת המפנה הראשונה - שנחשפת בטריילר, אז שונאי ספוילרים אל תאשימו אותי אלא את היוצרים שהחליטו שמותר לדבר עליה - מגלה ראד אחרי כמה חודשים שג'ונאס עשה מעשה נבלה: הוא לקח שיר שהם עבדו עליו ביחד באותו ערב קסום, ובעצם הוא 90% של ראד, ושכח לתת את הקרדיט המשותף לנון-מקרטני. בקיצור, גנב אותו. ראד נחרד לגלות שהשיר הפך ללהיט ענק, חורך תחנות רדיו כמו אדל, שיר שכל הזוגות בעולם בטוחים שהוא "שלהם", ואף אחד לא יודע שהוא שלו. באמת, אף אחד: באחת מההחלטות התסריטאיות המתבקשות אבל הקצת-מופרכות שחושבים על זה - כי אחרת כל העלילה של הסרט קורסת - מספרים לנו היוצרים שאין שום תיעוד קודם שראד עבד על השיר הזה 15 שנה, וגם איש מקרוביו לא זוכר שאי פעם שמע אותו.
ג'ו ג'ונאס בחיים לא היה גונב שיר. מתוך "פזמון חוזר"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
זה פתח לגזלייטינג משובח מצד ניק וסביבתו, שמצידם אומרים שאם אין הוכחה לא בטוח בכלל שראד יצר אותו, ואולי מדובר בפנטזיונר. ג'ונאס, בתפקיד קולנועי בשרני ראשון בקריירה, מיטיב לתאר זמר פופ עם תסביך "תסמונת המתחזה" קלאסי: אדם שגם כשהוא נמצא על גג העולם מרגיש אפס, ובנסיבות העלילתיות שהסרט מציג - מסיבה טובה. ניכר שלסרט מאוד חשוב - כמו שאומרת דמותו של ראד אגב - להבהיר שלא מדובר ב"נבל", אלא באדם שמצא שלל הנמקות למה זה בסדר לגנוב את השיר ולא לתת קרדיט. למשל מתוך המחשבה הלא-ממש-מופרכת שבלי זמר מוכר שמגיש אותו בעטיפה מפונפנת, גם השיר הטוב בעולם לא יהפוך בקלות ללהיט.
כל זה לא הופך את "פזמון חוזר" ל"אמדאוס", ולעיתים נראה שקארני ממש לוחץ בתסריט ובבימוי על ההנחיה "כולם בסדר! בסוף כולם אנשים טובים!" כדי לא לבגוד במורשתו, ולהוציא את הצופים מהקולנוע עם חיוך. ולכן למרות מערכה אחרונה שבה הוא מרשה לקונפליקט ביניהם להחריף, ובה הוא גם חושף את ג'ונאס בפנים מאוד לא מחמיאות, הסרט נשאר טיפה תקוע בהילוך שני, או ליתר דיוק בהילוך זן-בודהיסטי.
במובן הזה הליהוק של ראד - שחקן סימפטי תמיד אבל מעולם לא מבריק או מעניין במיוחד - מתאים פה בול. קצת כמו התפקיד של "אנטמן" שיהיה כתוב על מצבתו (כלומר, אם הממזר הזה ימות אי פעם, בהתחשב בקצב ההזדקנות האיטי בתבל שהוא מציג), גם דמותו פה מציגה את אותה סימפטיה שלוכית. ראד הוא זמר מזדקן שרצה להיות כוכב פופ, אבל שום דבר בהתנהלות שלו לא מעיד שהוא *באמת* רצה את זה - כלומר, נלחם על זה בשיניים, דרך על אנשים, וכו'. החלק הטוב בסרט הוא זה שבו הוא לראשונה מתעמת עם העובדה הזו. במובנים האלה, אם הלב של הסרט הוא בהחלט ראד, אז הראש וגם הנשמה הם הדמות שמציג ג'ונאס - שהיא, שוב, חשוב לקארני להבהיר, לא אדם רע, אלא כזה שמוכן To do whatever it takes, כמו שאומרים בלעז.
הגונב מפול ראד - לא פטור בעליל. מתוך "פזמון חוזר"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ואולי הפואנטה היותר חכמה של הסרט לגבי מוזיקה והחיים בכלל היא אחרת: שירים אומרים לאנשים שונים דברים שונים. בלדה שהיא עבור אדם אחד שיר אהבה היא עבור השני שיר פרידה, וכו', והיוצר הוא רק הערת שוליים. ייתכן, אבל קארני אובססיבי להם (היוצרים) ולא יכול שלא לאהוב אותם.
ונקודה אחרונה: כיאה לסרט שמסתובב כולו סביב שיר אחד - שאמור להיות המנון פופ חורך אצטדיונים - תתכוננו לשמוע אותו בסרט שוב ושוב (ושוב). הבנתי במוזיקה מהסוג הזה מוגבלת כדי להבין אם המזמור שמוצג בסרט, How to Write a Song Without You, הוא אכן קנדידט ראוי לטייטל הזה, ויופיע באוסקרים הבאים כלהיט שהציל את הקריירה של ניק ג'ונאס. אבל בסוף גם אני חיבבתי אותו במידה. במובן הזה, וגם באחרים, זה סרט מוצלח בסך הכל. קצת כמו בלדה ששמעתם ברדיו בילדות ומעולם לא טיפסה לצמרת השירים האהובים עליכם, אבל כשאתם נתקלים בה שוב נחמד לכם לזמזם אותה.
