לין רמזי היא במאית שעושה את הסרטים שלה בדרך שלה. היא לא מנסה להתחנף לקהל או לחפש נתיב שיוביל אותה לפרויקט המסחרי הגדול - כי זה פשוט לא מעניין אותה. היא נמשכת לדמויות במצבים נפשיים קיצוניים, שאותם היא מעצבת בדפוסים סגנוניים ונרטיביים מאתגרים. ב-26 השנים שחלפו מאז סרט הביכורים Ratcatcher, היא עשתה רק עוד ארבעה סרטים - האחרון שבהם, זה שעלה עתה למסכים, נקרא "תמות, אהובי" (Die My Love), וכשם שהוא רב-העזה כך הוא נוחל הצלחה חלקית.
"תמות, אהובי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
בארבעה מחמשת סרטיה רמזי בחרה לעבד ספרים. את העולם הפנימי של דמויותיה המעונות קל לנסח במילים, אך היא מנסה לתרגם את המילים לחוויה חושית. כך היה ב"מורברן קאלאר" (2002), עיבוד לנובלה של אלן וורנר על אישה צעירה שיוצאת למסע לאחר התאבדותו של בן זוגה הסופר. "חייבים לדבר על קווין" (2011), עיבוד לספרה של ליונל שריבר על אישה שבנה הפך מילד מפלצתי לצעיר שביצע מעשה זוועה, או "יום נפלא" (2017) - עיבוד לג'ונתן איימס שגיבורו בלש פרטי עם שובל טראומות ילדות, העוסק בחילוץ נערות מעבדות מינית.
"תמות, אהובי" הוא עיבוד לספר הביכורים Matate, amor מ-2012 של הסופרת הארגנטינאית אריאנה הרוויץ (הוא תורגם לאנגלית כ-Die My Love). הספר כתוב כזרם תודעה של דיכאון לאחר לידה, עם גיבורה נטולת-שם שחיה עם בעלה והתינוק בבית בכפר הצרפתי. ניכור הולך וגובר מהבעל, תסכול מיני ופנטזיות, ומשיכה לאקטים שיכולים להוביל לחורבן נפשי ופיזי. את העיבוד רמזי כתבה יחד עם המחזאי האירי אנדה וולש והמחזאית הבריטית אליס בירץ', לסרט שמנסה לקחת את הצופים למקום מאוד אפל מבלי להבטיח נחמה.
הבחירה של רמזי לעבד את ספרה של הרוויץ מהווה יצירה משלימה לעיסוקה באימהות ב"חייבים לדבר על קווין" - סרט אימה על אימהות, אם אי פעם היה כזה. אבל מה שהיה תנועה מתמדת דרך זמנים, הופך כאן לסרט שמוסיף על תנועה זו את הטשטוש בין מציאות ודמיון. היכן ש"קווין" היה ניתוח קר של הזוועה, כאן הגישה הסגנונית (עבודה נוספת עם הצלם שיימוס מק'גארווי שצילם גם את "קווין") היא אקספרסיבית. שימוש בפריים כמעט ריבועי קלסטרופובי, וצבעים רוויים-נרקבים.
הסרט נפתח בגישוש ראשוני לקראת המעבר לבית הכפרי המרופט שיהיה אתר ההתרחשות המרכזית של המשך הסרט. זהו הבית שבעליו הקודם התאבד, ושהאחיין שלו ג'קסון (רוברט פטינסון) עובר אליו עם אשתו ההרה גרייס (ג'ניפר לורנס). שניהם עוברים לאזור הכפרי הלא מוגדר מניו-יורק. עליה אנו יודעים שהיא רוצה להיות סופרת שתכתוב את הרומן המשמעותי שלה - דבר שיהפוך לבלתי-אפשרי לאחר הלידה. על עיסוקו של הבעל לא נדע דבר מלבד האופן בו עבודתו תחייב אותו לשהות זמן רב מחוץ לבית.
4 צפייה בגלריה
בית שבעליו הקודם התאבד? בטח, איפה חותמים. מתוך "תמות, אהובי"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מה שמתחיל מזוגיות פרועה, כמעט חייתית מבחינה מינית, הופך למורכב ומתסכל לאחר הלידה. התנועה בין זמנים ובין רמות מציאות מאתגרת ומחייבת תשומת-לב לפרטים (גם אם הסרט מציב עצמו כהפשטה של אירועים ולא כפאזל שיש להרכיב בדומה ל"קווין"). לא רחוק מהזוג הצעיר גרים פאם (סיסי ספייסק), אמו של ג'קסון, ואביו הדמנטי הנרי (ניק נולטה). במהלך הסרט מצבה של האם הצעירה יושווה למצבה של האם הזקנה, לסגירת מעגל בחיים של תלישות נפשית-נשית.
את העולם של הגיבורה רמזי מעצבת גם באמצעות פסקול דחוס של רעשים וקולות המשקפים ויוצרים עומס נפשי לא מבוטל (מציקות במיוחד נביחותיו של כלב שג'קסון מביא, ללא כל התחשבות, לאשתו). בנוסף רמזי נעזרת בפסקול מוזיקלי הכולל לא פחות מ-22 שירים במנעד מאוד מגוון - בהם צלילי שיר המעודדות Hey Mickey של טוני באזיל משנות ה-80, שהופך לפסקול התחרפנות ובדידות של הגיבורה, וביצוע יוצא-דופן ל- Love Will Tear Us Apart של ג'וי דיוויז'ן, שבו רמזי עצמה משמשת כאחת הזמרות. כל זה מסתכם בסרט שמבחינות מסוימות הוא בהחלט מרשים, אך מייצר חווית צפייה מאתגרת שלא לגמרי מצדיקה את עצמה.
לא ניתן לדון "תמות, אהובי" בלי להתייחס לשחקנית הראשית - ג'ניפר לורנס. לפני עשר שנים לורנס הייתה הסנסציה של הוליווד. היא הובילה את סדרת הסרטים המצליחה "משחקי הרעב", וגילמה דמות מרכזית בסדרת סרטי "אקס-מן". במקביל היא הצליחה לנהל קריירה כשחקנית מוערכת בסרטי איכות - כמי שעד גיל 25 כבר הייתה מועמדת ל-3 אוסקרים למשחק בתפקיד הראשי, ולעוד אחד בתפקיד משנה, וזכייה בגיל 22 על משחק בתפקיד ראשי ב"אופטימיות היא שם המשחק" (2012). אבל ההצלחה הקולנועית האחרונה שלה הייתה ב"דרור אדום" (2018), ומאז כמות הסרטים שהיא עשתה הדלדלה משמעותית - לא רק בשל ההצלחה הפוחתת שלהם, אלא גם ובעיקר בגלל התמסרותה לחיי נישואים שכוללים הבאת שני ילדים לעולם.
כל זה כדי לומר שללורנס יש מה להוכיח אם היא רוצה לזכות בהערכה מחודשת. יתכן שהמומנטום שהיה לה כמובילה זיכיונות עתירי-תקציב אבד לבלי שוב, אבל תפקידים מאתגרים עשויים להזכיר את איכויותיה כשחקנית "רצינית". בנוסף, הנושא המסוים של "תמות, אהובי" (סרט שבו היא משמשת גם כאחת המפיקות) פועל בתוך הקשר שככול הנראה מובן לה במידה רבה. גם אם היא מאוד שלמה עם הדגש ששמה בחייה הפרטיים על משפחה וגידול ילדים, הרי שהחוויות האישיות שלה בוודאי סייעו בעיצוב דמות שחווה את גרסת הסיוט בתקופה שלאחר הלידה. בזמן צילומי הסרט היא כבר הייתה אם לבן שנולד ב-2022 והייתה בראשית ההיריון של הבן השני שנולד בשנה שעברה.
4 צפייה בגלריה
מה שלא יהיה, מדובר בתינוק יותר בר-מזל מזה שהיה ב"אמא" של דארן ארונופסקי - גם הוא בכיכוב לורנס. מתוך "תמות, אהובי"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מבקרים אמריקניים אוהבים להשתמש בשם התואר "אמיץ" בהתייחסותם לשחקניות מפורסמות ומוערכות שהופעתם בסרט מסוים כוללת מידה ניכרת של עירום, בוודאי אם זה עירום שאינו בהכרח מחמיא. לורנס, שהייתה קורבן לדליפת תמונות פרטיות ב-2014, כבר הופיעה בעירום ב"דרור אדום" ובקומדיה "לא לוקחים קשה" (2023). הפעם זה משהו שונה - לא רק בכמות הרגעים ובבוטות שלהם, אלא גם בהצגה חשופה של סימני גוף אנושי אמיתי, ולא רק מוצר צריכה ארוטי של קולנוע מסחרי.
העירום של לורנס הוא לא החלק האמיץ במקום שאליו היא נותנת לרמזי לקחת אותה - וזה לא נאמר בהכרח לחיוב. ייתכן והיא נותנת מעצמה יותר מדי. רגעים של היטרפות לבד בבית, זחילה על הרצפה. אוננות ופגיעה עצמית. ההקצנה הזו מזכירה את ההופעה המטורפת של איזבל אדג'ני ב- Possession (אנדז'יי זולאווסקי, 1981) - אבל באותה מידה היא עשויה ליפול בצד הלא-טוב של הופעות מוקצנות מהסוג שכבר חיסל קריירות (פיי דאנאווי ב-אמא יקרה" ב-1981). במקרה הזה, אם יורשה לי לנחש, לא יהיה אימפקט קיצוני לכאן או לכאן. לורנס לא קיבלה מועמדות לאוסקר על התפקיד, ומנגד היא חמקה ממועמדות לפרסי הראזי. היא סימנה את חזרתה ואת נכונותה לקחת תפקידים מאתגרים, ואולי תתקדם לאישוש מעמדה בתפקיד שיש לה בסרטו הבא של מרטין סקורסזה What Happens at Night שהחל בצילומיו בחודש שעבר.
