"כן", סרטו החדש של נדב לפיד, הוא סרט מסעיר. קודם כל, עצם שמו. אני מכיר סרטים שכותרתם היא "לא!". זהו שם סרטו של פבלו לאריין מ-2012 על הקמפיין נגד המשך שלטונו של הרודן הצ'יליאני פינושה. היה גם הסרט הציוני "לא תפחידונו" (שנקרא גם "הבלתי לגאליים") מ-1947 על מפעל הבריחה מאירופה. סרטים שהמילה "לא" שימשה בהם כביטוי של התנגדות פוליטית והתרסה. ישנו גם סרט תיעודי קצר ומיליטנטי בשם "עכשיו!" מ-1965 של הבמאי הקובני סנטיאגו אלוורז, מונטאז' שעניינו מאבקם של ארגוני זכויות אדם שחורים כנגד אפליה ואלימות. אבל לא זכור לי סרט שהמילה "כן" מופיעה בו כהצהרה פוליטית וכביטוי של אנטי-מחאה.
"כן" - טריילר
(באדיבות טרנספקס)
"כן" משרטט את דיוקנו של האמן כאיש צייתן. גיבורו המכונה יו"ד (אריאל ברונז) הוא פסנתרן שמוכר כל סנטימטר בגופו להנאתו של האלפיון העליון הישראלי. בתחילת הסרט הוא מופיע יחד עם אשתו, יסמין (אפרת דור), במסיבה שבה הוא והמצלמה שעוקבת אחריו פשוט יוצאים מכלל שליטה – הוא טובל את ראשו בקערת פונץ', קופץ לבריכה באקסטזה, ולרגע נראה שהוא אפילו מת רק כדי לחזור לחיים. זוהי גרסה שיצאה מדעתה של נהנתנות ודקדנס נוסח "לה דולצ'ה ויטה" של פליני. זהו סרט שמהדקה הראשונה שלו - מה דקה? שנייה! - מסתער על הצופה, תוקף אותו, ספק בחמת זעם, ספק מתוך רצון לשתף אותו בטירוף האקסטטי שאוחז את גיבורו. זהו סרט פרוע שמבקש להתיש אותנו בדימוייו ובהכרזותיו. קולנוע שהפוליטיות שלו חשופה, צעקנית, זועמת ומתריסה - לעיתים אפילו באופן שיש בו מידה של ילדותיות. ודאי ו-ודאי נרקיסיזם. אבל בראש ובראשונה זהו קולנוע!
בפסטיבל קאן האחרון נרשמה תמיהה כאשר סרטו של לפיד נדחק מהתחרות הרשמית אל המסגרת השולית-יחסית של השבועיים של הבמאים. אין לי מושג מה היו השיקולים שעמדו לעיני מנהלי הפסטיבל, אבל איכותו של הסרט ודאי לא הייתה אחת מהם. זהו סרט על אמן שמוכן למצוץ לממסד המיליטריסטי, או לכל הפחות ללקק את סוליות מגפיו - כי אחרי הכל הוא ואשתו הם הורים צעירים וצריך לפרנס את המשפחה הקטנה. הסרט הזה על אמן שמוכן למכור את קיאו ונשמתו - כלומר להלחין המנון מיליטריסטי למדינה הפאשיסטית שבדרך - בכל מחיר, נדמה רלוונטי בעקבות הסערה סביב טקס פרסי משרד התרבות, וספציפית אותם קולנוענים שפרשו מהטקס ואז חזרו בהם כדי למנוע פגיעה בתקציב הקולנוע. סרטו של לפיד אכן מציג תפיסה קיצונית של מפיסטו.
יו"ד מקבל הצעה ממיליארדר רוסי (אלכסיי סרבריאקוב, "אנורה") וממי שהוא יד ימינו (שרון אלכסנדר) להלחין את ההמנון החדש של ישראל שמילותיו, עיוות של "שיר הרעות" של חיים גורי, הולכות כך: "על חוף עזה יורד ליל הסתיו / מטוסים מפגיזים הרס, הרס / הנה צה"ל חוצה את הקו / לחסל את נושאי צלב הקרס". מי שרוצה לצפות בגרסה המלאה של השיר, שאכן הופק אחרי 7 באוקטובר על ידי קבוצה בשם "החזית האזרחית" ומושר על ידי מקהלת ילדים תמימים, כולם ממפוני העוטף, יכול למצוא אותה ברשתות החברתיות תחת הכותרת "ילדי דור הניצחון". אם מישהו צריך היה הוכחה מוזיקלית לפאשיזם הישראלי - הנה היא לפניכם. זה לא שהדמיון של לפיד הרחיק עד כדי כך לכת. אגב, דף הנייר שעליו מודפסות מילות השיר מוכתם באיזשהו שלב בדמו של יו"ד הזב מברכו הפצועה. קשה שלא להיזכר בדף נייר דומה שעליו היו כתובות מילות שיר לשלום שהוכתם בדמו של יצחק רבין הרצוח והפך מאז לאחד מדימוייה המובהקים של הטראומה הלאומית. ברגע הנוכחי, הדף הוא אותו דף לבן, אבל המילים המוכתמות בדם נושאות את בשורת הפאשיזם.
4 צפייה בגלריה
רק השבוע קיבלנו הדגמה מיטבית למה שהסרט הזה מנסה לומר. מתוך "כן"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
בחלקו השני של הסרט יו"ד נוסע למדבר כדי לעבוד על השיר, ושם הוא פוגש בחברתו לשעבר מהתיכון (נעמה פרייס), שבאחת הסצנות היותר מצמררות בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי נושאת מונולוג ארוך על זוועות 7 באוקטובר. יו"ד משקיף על עזה מרחוק, עֵד להדֵי וענני המלחמה. התסריט של "כן" נכתב לפני הטבח והמלחמה, ועבר שכתוב בעקבותיהם, וכך הפך מה שהיה יכול להיות סרט על התלבטויותיו של אמן אם לשתף פעולה עם משטר פאשיסטי או לא - ליצירה שהיא הדהודו הרם של הרגע הנוכחי. סרט המציב בצורה כמעט סכמטית את סיפור הטבח מול זוועות המלחמה, ותוהה מהו תפקידה המוסרי של אמנות, ועד כמה סירוב הוא אופציה - משהו שאירועי הימים האחרונים סביב הטקס המגונה של שר התרבות בהחלט מעלים. אתה יכול למחות או לסרב, אבל אז איזו פקידה עלובה ומתרפסת בשירותו של השר תכנה את אחד מבכירי הבמאים שלנו "סבא ספק-דמנטי".
במידה מסוימת, "כן" הוא יצירה משלימה לסרטו הקודם של לפיד, "הברך", שגם הוא עסק באמן, בן דמותו של הבמאי. אלא ששם מדובר היה בדיסידנט אמנותי, כזה שמסרב להיכנע לתכתיבי צאר התרבות - שם בדמותה של פונקציונרית המבקשת להחתימו על טופס המגביל את השיח שלו עם קהלו לתחומים שאינם פוליטיים. גם שם הוא היה יו"ד, וגם שם הוא ניהל דיאלוג עם אמו המנוחה (עורכת הסרטים ערה לפיד) שבסרטו הנוכחי מפליאה את זעמה בבנה המשתף פעולה עם קלגסי השלטון באמצעות מטר מרהיב של אבנים הניתך עליו באמצע המדבר. שני הסרטים, "הברך" ו"כן", תוהים לגבי הדרך שבה צריך לבחור יוצר: הכניעה מול הביקורתיות; ההתבשמות העצמית מול אחריות אתית ופוליטית. אפשר היה בקלות לקרוא לסרטו הקודם של לפיד "לא" אל מול ה"כן" שמכריז זה הנוכחי.
הסרט מבקר את הנהנתנות של החברה הישראלית - ואין זה מקרה שחלקו הראשון אכן נקרא "החיים הטובים" באיתות ברור לסרטו ההוא של פליני. יו"ד וזוגתו הם גרסה מוקצנת של הנהנתנות הזו, וסצנת הפתיחה המרשימה של הסרט אכן מוצאת אותם בעיצומה של בכחנליה, חגיגה גרוטסקית המתרחשת באחד ממבצרי החברה הגבוהה שבה נוכחים גם בכירי קציני צה"ל. זהו סרט גופני מאוד באפיזודה הראשונה שלו, שכוללת גם סצנת ליקוק באוזניה של מטרוניתא מגוחכת (עידית טפרסון). חלקו השני שנקרא "הדרך" כבר מתון יותר ועוסק בחיבוטי הנפש של יו"ד - לא רק מול חברתו לשעבר (יש להם סצנה נהדרת של נגינה היתולית משותפת בפסנתר שמחווה למסורת הקומית של צ'יקו מרקס בסרטי האחים), אלא גם מול אמו המנוחה, אשת שמאל קיצונית, שמהווה עבורו סמן מצפוני. האם יעז הילד - האות יו"ד - להפנות עורף לאם כדי להתמסר לאב, הלאומיות?
"כן" הוא סרט שעולה ויורד. מסע מסחרר מבחינה רעיונית, רגשית ואסתטית. כמה מהסצנות פה מהוות את שיא הקריירה של הצלם שי גולדמן והעורכת נילי פלר (אורכו של הסרט הוא שעתיים וחצי, אחד הסרטים הישראליים הארוכים שנוצרו). זהו סרט כאוטי שגורם לנו לצחוק ואז להביט בשתיקה. דבר אינו צפוי בו, וכאשר אווז צץ בתפקיד אורח זה נראה כמעט מובן מאליו. אריאל ברונז שנכנס פה לנעלי האלטר-אגו של לפיד, או אולי הפנטזיה של לפיד את עצמו, הוא בבחינת הברקה: אחרי הכל, זהו אותו אמן פרפורמנס שנעץ פעם דגל ישראל בישבנו בהופעה, וממש לפני כמה חודשים נעצר על ידי המשטרה בעקבות שיר שפרסם. הופעתו פה היא בבחינת מופע אוונגרד שקשה להתנתק ממנו. במובנים רבים, "כן" הוא יצירה אולטימטיבית. כמו כל סרט של לפיד, שהוא היום מבכירי יוצרי הסרטים בעולם, הוא מפתיע, מאתגר, סוער ורוגש. הוא גורם לנו לצעוק לעברו: כן!!!
