בשנות ה-90, אלה המכונות הניינטיז, היה הבמאי ממוצא יפני גרג אראקי אחד השמות המזוהים עם הקולנוע הקווירי העצמאי באמריקה. טרילוגיית אפוקליפסת הנעורים שכתב וביים בעשור ההוא וכללה את Totally F***ed Up מ-1993, "דור מזוין" (1995) ו"שומקום" (1997), הצליחה לבטא בחדות ובמקוריות את עולמם הממשי והתודעתי של צעירים ניהיליסטים בני דור ה-X. שילוב של פאנק אופנתי וכנות רגשית שהפך אותו לאחד מיוצרי הקולנוע המעצבים של העשור ההוא.
"בוסית בהפרעה" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
סרטיו הבאים, גם אם היה בהם עניין מסוים, כבר היו רחוקים מלהרשים. למעשה, מאז שהציג ב-2014 את סרטו "ציפור לבנה בסופת שלג", סיפור על נערה שאמה נעלמת באורח מסתורי, הוא נעלם ממסכי הקולנוע. עתה, 12 שנים אחרי (שבמהלכן עבד בעיקר בטלוויזיה), הוא שב עם סרט חדש ומעורר סקרנות ששמו המקורי הפרובוקטיבי-במידה I Want Your Sex הוחלף בכותרת העברית הגנרית למדי, "בוסית בהפרעה". אחרי ההיעדרות הממושכת, יש מקום לתהות מה השתנה בסגנונו הקולנוע של אראקי, עכשיו כבר בן 66. התשובה במשפט אחד: זהו קאמבק שמתקשה לשחזר את החדות והפרובוקטיביות שאפיינו את סרטיו המוקדמים.
יש משהו מעט פאתטי בפרובוקציות שנדמות מיושנות וצפויות, אבל "בוסית בהפרעה" הוא גם סרט מהנה למדי. אראקי בסרטו החדש יורה את חיציו לכל הכיוונים: אל הפוליטיקה הפרוגרסיבית והתקינות התרבותית כמו גם אל השיח סביב מהי אמנות, ואל יחסי כוח מגדריים שבהם אישה דומיננטית מנצלת את הגברים הכפופים לה. את ההשראה הוא שואב בגלוי מזלמן קינג, מי שהיה מתסריטאי "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (1986), בבימויו של אדריאן ליין - הסרט אפילו נפתח בכותרת מחווה - ובהמשך ביים קלאסיקות פולחן ארוטיות של שנות ה-90 כ"סחלב פראי" ו"יומני הנעל האדומה".
עם זאת, העלילה עצמה מחווה יותר ל"שדרות סאנסט" הקלאסי של בילי וויילדר מ-1950, וכמוהו גם סרטו של אראקי נפתח בגופה צפה בבריכה ומשם עובר, כבר רמזנו, תשעה וחצי שבועות לאחור. אליוט, בוגר אוניברסיטה צעיר (קופר הופמן, "ליקריץ פיצה"), מתקבל לעבודה בסטודיו של אמנית מזדקנת בשם אריקה טרייסי (אוליביה וויילד), שנחשבת לאחד הקולות הפרובוקטיביים והמסעירים בעולם האמנות. הוא עצמו חולק דירה עם שותפה שמממנת אותו (צ'ייס סוי וונדרס), ויש לו חברה, סטודנטית לרפואה פריג'ידית (צ'ארלי XCX) שמעדיפה את ספרי הלימוד על פני לשכב איתו.
אליוט מסתבר כטרף קל עבור אריקה שבלבוש קינקי ומפתה נדמית כקריקטורה של פאם פאטאל. היא הופכת אותו לעבד המין שלה, מה שמאפשר לאראקי לבנות פנטזיית היפוך כוח פרובוקטיבית, שבאמצעותה הוא לועג לתקינות הפוליטית, לשיח ה-woke ולמשטור המוסרי של מיניות וייצוג.
נדמית כקריקטורה של פאם פאטאל. מתוך "בוסית בהפרעה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ליהוקה של אוליביה וויילד לתפקיד הבוסית חובבת יחסי השליטה והכניעה מעניק לדמותה של אריקה רובד נוסף של משמעות. בדומה לסרטיה כבמאית - "אל תדאגי, יקירתי" ו"ההזמנה", העוסקים ביחסי כוח, שליטה ופוליטיקה מגדרית, גם כאן היא מגלמת אישה המערערת על היררכיות מיניות מקובלות - גם אם התוצאה נדמית לעיתים מאולצת ואפילו מעט מיושנת. קשה שלא לחשוב שוויילד הייתה יכולה לגלם את גברת רובינסון הקוגרית בגרסה עכשווית של "הבוגר", סרט שאראקי ללא ספק רומז אליו באמצעות דמותו הבתולית של אליוט.
אם בסרטיו המוקדמים של אראקי, הדמויות ייצגו ניכור וחיו במרחב כאוטי של סקס, סמים ואלימות - קשה לשכוח את הסצנה של כריתת אבר המין במזמרה ודחיסתו לפיו של הקורבן ב"דור מזוין" - הרי שאליוט הוא כבר לגמרי מישהו אחר. במעבר מדור ה-X לדור ה-Z, הוא כבר מייצג את השמרנות המינית החדשה, מחפש למצוא את מקומו במה שנדמה כמסע של חינוך מיני, ולהיות כנוע מרצון ונשלט במערכות היחסים שהוא מנהל עם שלוש הנשים בחייו: שותפתו, חברתו ואריקה.
קשה להיות פרובוקטיבי באמת ברגע הנוכחי. מתוך "בוסית בהפרעה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
העולם שמעצב אראקי נדמה ככזה שאמור לזעזע בעיקר גברים צעירים כמוהו. גם אראקי, כך נדמה, מבין שקשה להיות פרובוקטיבי באמת ברגע הנוכחי. אם יצירתה האמנותית של אריקה מייצגת באיזשהו אופן אותו - הוא כולל פאלוסים מעיסת נייר (פפייה-מאשה), וקנבס בצורת שפתי פות שעליו מודבקים גושי מסטיק וורודים – הרי שנראה כאילו גם הוא מכיר בעובדה שזה כל מה שנותר מהדימויים הפרובוקטיביים של פעם; משהו שאיבד את כוחו לערער באמת (אוצרת במוזיאון לאמנות מודרנית פחות או יותר אומרת את זה ישירות לאריקה, ומותירה אותה, אולי בפעם היחידה בסרט, חסרת תגובה של ממש).
"בוסית בהפרעה" הוא סרט מהנה למדי, אבל בניגוד לסרטיו המוקדמים של אראקי קשה לומר שיש לו משהו משמעותי להגיד על צעירים בהווה או על אמנות בכלל. אפילו הסצנות הפרובוקטיביות שקשורות בדינמיקה המינית שבין אליוט ואריקה נדמות יותר משועשעות מאשר בעלות אמירה של ממש. יתר על כן, הבחירה למקם את הסיפור במסגרת של חקירה משטרתית - לא נחשוף את זהות החשוד/ה ולמה - לא ממש מעניקה לו פרספקטיבה מעניינת; והגילוי שחותם את הסרט נדמה אפילו שרירותי. בעיקר נדמה שאראקי מזהה את עצמו, במידה לא מבוטלת של אומץ, יש לציין, בדמותה של אריקה. העובדה שאליוט הוא בן גילם של גיבוריו המוקדמים רק מדגישה את חילופי העמדות: אראקי כבר אינו מצלם את הנעורים מבפנים, אלא מזהה את הממד הפאתטי הגלום במי שהיה פעם קולם.
