לשחקן האיטלקי טוני סרווילו יש פנים שאפשר פשוט לבהות בהן. משקפות חוכמה, דרמה פנימית, רגש מאופק, אנושיות, וכן - גם המילה הזו, חסד, שלשמה התכנסנו. אנחנו מכירים את שמו ופניו בעיקר בזכות הופעתו בסרטיו של פאולו סורנטינו - סרווילו השתתף בשבעה מהם, בהם זוכה האוסקר "יפה לנצח" (2013) - ולמעשה זהו שיתוף פעולה שמזכיר את זה שהיה בין פדריקו פליני ומרצ'לו מסטרויאני, על אף שקשה לזהות בסרווילו את האלטר-אגו של הבמאי כפי שהיו הדברים בסרטי פליני שבהם כיכב מסטרויאני.
"החסד" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
כך מצאתי עצמי, במהלך הצפייה בסרט היפה "החסד" (La Grazia), מרותק לפניו של סרווילו. כל הופעה שלו בסרט של סורנטינו מקפיצה את התוצאה הסופית כך שכמעט קשה לדמיין סרט של סורנטינו בלעדיו (ובאמת, סרטיו ללא סרווילו הם משמעותית פחות מוצלחים, ע"ע "הנערה מנאפולי"). הפנים האלה, כמעט לכל אורכו של הסרט, נדמות קפואות - אחרי הכל, הדמות שסרווילו מגלם, זו של הנשיא (הפיקטיבי) של איטליה, אמורה לייצג רשמיות, ריחוק, ציות לחוקה. אבל כאשר מוסיפים לבחון אותן אפשר פתאום לזהות רגש, רטט, תשוקה לפרוץ את המרחב שחונט את הדמות הזו משל הייתה מומייה. הגוונים החומים-כהים, התאורה החשוכה, החליפה המוקפדת - כל אלה הופכים את הדמות הזו לנציגה של טקסיות ממלכתית; וזה בדיוק מה שכבר נמאס לה להיות: "בטון מזוין", כפי שהוא מכונה בפי סובביו.
עתה, מריאנו דה סנטיס, זהו שמו של הנשיא, אלמן ואב לבת, נמצא רגע לפני פרישתו. אך דווקא אז עליו להכריע בשתי סוגיות מכריעות: האחת קשורה באישור חוק המאפשר המתת חסד באיטליה, והשנייה - האם להעניק חנינה לאישה שרצחה בשנתו את בעלה המתעלל, ולגבר שהרג מתוך רחמים את אשתו הדמנטית. שני תיקים כבדים במיוחד נופלים עליו, הוא בעברו היה משפטן מוערך, ודווקא בשלב הזה בקריירה שבה נמאס לו להכריע. לא עוזרת העובדה שבתו, בעצמה משפטנית מחוננת (אנה פרצטי), חשה תסכול נוכח אי-יכולתו לקבל החלטה. לכל אלה נוספת המעמסה הרגשית הבאה: לפני 40 שנה היה לאשתו המנוחה מאהב, ועתה חש מריאנו שהגיעה העת לגלות מיהו האיש המסתורי, שהוא משוכנע, בלי כל סיבה נראית לעין, שהוא חברו הטוב (מסימו ונטוריילו) הרואה עצמו כמחליפו במשרה הרמה.
בצד לבטיו המוסריים, הנשיא דה סנטיס חש עצמו פשוט עייף. הוא רוצה לחיות את החיים, ובניסוח שלקוח מהעולם הקולינרי המתואר בסרט: לאכול פיצה פשוטה במקום קינואה. היחידה שמאפשרת לו את זה היא מבקרת אמנות דומיננטית העונה לשם הססגוני קוקו ואלורי (מגלמת אותה מילביה מריליאנו הנפלאה), בת כיתתו לשעבר שמקפידה להיפגש עמו בקביעות ולשמש לו אוזן קשבת ויועצת טובה.
"החסד" אינו הסרט הראשון שבו מתמקד סורנטינו בדמויות מעולם השלטון - עוד לפניו הוא עשה את "איל דיוו" (2008) שהביא את סיפורו של ראש ממשלת איטליה ג'וליו אנדראוטי; את "לורו" על שני פרקיו (2018) על חייו השערורייתיים של ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני; וגם את סדרת הטלוויזיה "האפיפיור הצעיר" (2016) שעסקה בדמותו הפיקטיבית של אפיפיור אמריקני ראשון בשם פיוס ה-13, ולמעשה ראתה את הנולד כבר לפני כעשור. בשני הסרטים הראשונים, המבוססים על דמויות היסטוריות, גילם סרווילו את דמויותיהם של הפוליטיקאים, כך ש"החסד" יוצר תחושה של המשכיות רעיונית ונוכחותית לדיוקנאות הכוחניים שעיצב בהם. כוח הוא ללא ספק אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של סורנטינו.
סורנטינו מעצב מרחב שכולא בתוכו את הגיבור. המרחב הזה הוא לא רק פיזי, ארמון הנשיאות, אלא גם טקסי – בסצנה יפהפייה הוא מארח את עמיתי הפורטוגלי; זהו יום גשום והרוח נושבת והנשיא האורח מועד על השטיח האדום. וזהו גם המרחב של רומא עצמה שנראית ברקע כל אימת שהנשיא יוצא כדי לעשן על גג הארמון. התחושה היא של גבר שהמשבר הקיומי בו הוא מצוי - קצת מזכיר את הדמות שסרווילו גילם ב"יפה לנצח" (שבעצמה הזכירה את זו שגילם מסטרויאני ב"לה דולצ'ה ויטה" של פליני) – נחווה במרחב המשלב כוח, המשכיות שלטונית, עבר מפואר ומסגרת חוקתית. הסרט עצמו נפתח ברשימה המציינת את סמכויותיו של הנשיא האיטלקי כאילו כדי להבהיר שאלה גבולות המרחב שבתוכו הוא מתקיים.
רומא אמנם היא אחת הגיבורות של סרטי סורנטינו. כך זה היה בצורה מובהקת ב"יפה לנצח" שחגג, כמו "לה דולצ'ה ויטה" שאליו החווה, את נצחיותה של העיר. מול הנצחיות הזו ניצבת גם דמותו של הנשיא דה סנטיס שמהרהר בחייו - בשאלה ההיא, על המאהב המסתורי של אשתו, שנותרה מנקרת במוחו 40 שנה, אבל גם במתח הזה שמתקיים מעצם היותו חלק מההיסטוריה הלאומית ורצונו להיות אדם מהשורה, דווקא עכשיו, בשלהי חייו. כאשר הוא שב לדירתו הפרטית, לקראת סוף הסרט, הוא פותח לראשונה מזה שנים את החלון, מכבה את הסיגריה, מקשיב לרעשי החוץ שסופסוף מתאפשר לו לשמוע אותם - ואז סוגר אותו שוב. מוקדם יותר, בסצנה יפהפייה, הוא צופה באסטרונאוט שעמו היה אמור לשוחח באמצעות מערכת לוויינים, אבל תקלה אינה מאפשרת זאת להם. האסטרונאוט מזיל דמעה, וזו מרחפת במרחב חסר כוח הכבידה של החללית. דה סנטיס מזהה בטיפת המים האנושית הזאת את מה שאינו מסוגל להחצין בתפקידו הרשמי: רגש; ובאסטרונאוט המרחף לבדו בחלל - אותו עצמו.
"החסד" אינו מסרטיו הגדולים של סורנטינו, וספק אם האפקט הרגשי שלו היה זהה לו היה שם שחקן אחר. אבל נדמה שישנם מעט שחקנים כמו סרווילו שההתבוננות בהם מצליחה להעניק חום ורגש גם לדרמה מונוטונית למדי. אגב, מי שמצפה לסרט שמעורר דיון בעל משמעות בסוגיות כבדות-המשקל שמועלות פה - המתת חסד וחנינה - לא ימצא את מבוקשו. הסוגיות האלה לא נועדו אלא להראות שלפעמים אדם, לא משנה מהם מעמדו וכוחו, רוצה להישאר אדם - לא מונומנט היסטורי או מורשת חקיקתית שנכפה עליו להותיר אחריו.
