יש הרבה סיבות לא לחבב את טום קרוז. מעמדו הבכיר בכת הסיינטולוגית שמקנה לו, כך על פי השמועות, עבדים שכל תפקידם הוא לשרת את סלבריטאי העל. הרחשים שלנצח ילוו את חייו האישים, ובכללם אלו העוסקים בבנות הזוג שלו, ילדתו הזנוחה סורי ונטיותיו המיניות. הרגעים המוזרים שבהם נראה שמכונת החיוכים והאנרגיה האין-סופית נמצאת בהיפר דרייב החושף את צדדיה הלא נעימים של מגלומניה החוברת ל"אישיות מסוג A". מותר גם לא להתפעל מכך שצמצם את הופעותיו לשני זיכיונות-העל הסופר רווחיים "אהבה בשחקים" ו"משימה בלתי אפשרית", מפגני נרקיסיזם שבהם הוא מבצע בעצמו פעלולים מסכני חיים.
אפשר לומר הרבה דברים, אבל, בחלוף 40 שנות קריירה, קרוז נותר כוכב הקולנוע הגדול בעולם. בגיל 61 הוא במצב פיזי מעורר השתאות (גם אם משקללים לכך פרוצדורה כזו או אחרת). קרוז אולי מונע בכוח הגרעיני של האגו שלו, אבל, יאמר לזכותו, שזו גם הסיבה שבגללה הוא לא ירשה לזיכיונות הפרטיים שלו, עליהם הוא אחראי ככוכב וכמפיק, להוציא מוצרים סוג ב'. מחויבות טוטאלית שהפכה את סרטי "משימה בלתי אפשרית" לסדרת האקשן הגרנדיוזי הטובה ביותר. אומנם גם בה נעשה שימוש באפקטים מיוחדים, אבל הם מבוצעים ללא רבב, והם רק המעטפת לליבת הסרטים: אקשן פיזי, ממשי והיפר קינטי שנלכד במצלמה מבלי לחסוך דבר לא מהצופים ולא מתקציב ההפקה (300 מיליון דולר במקרה זה).
לביקורות סרטים נוספים:
"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" (Mission: Impossible – Dead Reckoning Part One) הוא השם הארוך והמסורבל שניתן לסרט השביעי בסדרה. באורך של כמעט שעתיים ו-45 דקות הוא רק החלק הראשון בסיפור נרחב שחציו השני אמור לצאת בעוד שנה. הסיפור, איך נאמר זאת בעדינות, הוא לא "חולית" של פרנק הרברט, שמחייב עיבוד ל שניים-שלושה סרטים כדי לכבד את מורכבותו, ואפילו לא "אווטאר" עם העולמות החדשים המוצגים בו לפרטי פרטים. זהו עולם דמוי העולם שלנו, עם דמויות שברובן נתקלנו בסרטים קודמים בסדרה. האויב החדש של אית'ן הוא בינה מלאכותית. זה אולי אויב מאוד אקטואלי, אבל קשה לטעון ש"נקמת המוות" מקיים דיון בעל עומק בסיכון הכרוך בטכנולוגיה זו. אין כאן רעיונות גדולים, ואין טעם לצפות לכאלו, אבל זו כן מכונת אקשן בנויה לתלפיות, והיא מספקת בידור קייצי משובח.
3 צפייה בגלריה
מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
האינטליגנציה המלאכותית נמצאת בימים אלו במוקד דיון תרבותי-טכנולוגי סוער. לפני כחודש ניבא אחד מהאחים רוסו שתוך שנתיים יהיה אפשר לייצר סרט פוטו ריאליסטי בלי לצלם פריים בודד - הכול באמצעות החיבור בין אינטליגנציה מלאכותית ותוכנות גרפיות משוכללות. טום קרוז, שהביע לאחרונה את התפעלותו מהריסון פורד, ששב לגלם את אינדיאנה ג'ונס בגיל 81, יודע שהוא שייך לזן הנמצא בסכנת הכחדה.
לפני 95 שנים, טכנולוגיית ההקלטה ושידור הסאונד בקולנוע פגעה אנושות בקומדיה הקולנועית האילמת. שינוי זה דרבן את צ'רלי צ'פלין להציג את טכנולוגיית הסאונד (ב"זמנים מודרנים" וב"הדיקטטור הגדול") כגילום של הרע והנצלני בעולם המודרני. דבר דומה מתרחש גם כאן. קרוז, בתפקידו כאית'ן האנט, נלחם מול טכנולוגיה שעשויה להפקיע ממנו את ההילה החד פעמית של הכוכב. אולי אין כאן עיון פילוסופי בשאלת האינטליגנציה המלאכותית, אבל זה בהחלט אישי עבורו. מאוד אישי.
גם בסרטו הקודם והמצליח להפליא "אהבה בשחקים: מאווריק" היה ממד רפלקסיבי. מאווריק/קרוז כטייס-כוכב שיכול להמשיך ולהמריא לשחקים לצד טייסים צעירים, תוך שהוא חומק מהגורל קורע הלב של "אייסמן" (ואל קילמר). ב"נקמת מוות" אין זמן לעצור לרגעים מלנכוליים כמו אלו שהיו ב"מאווריק". אבל התנועה וההתמדה של קרוז היא המסר: "אני כאן כדי להישאר".
3 צפייה בגלריה
מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
אין אף אחד כמוהו. מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
זהו שיתוף הפעולה הרביעי של קרוז עם כריסטופר מקווארי, שהפך לבמאי הקבוע של סרטי הסדרה. מקווארי החל את הקריירה כתסריטאי ("החשוד המיידי" של בראיין סינגר, שעליו זכה באוסקר), ב-2000 הוא התחיל לביים, ו-12 שנים אחר כך ביים לראשונה את קרוז ב"ג'ק ריצ'ר". ב-2015 הוא ביים את הסרט הרביעי בסדרה - "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים". מאז הוא התמקד בסדרה כסרטים היחידים, שאותם הוא גם כותב וגם מביים. במקביל הוא כתב בשנים האחרונות תסריטים לפרויקטים אחרים של קרוז ("המומיה" הכושל, ו"מאווריק" המוצלח). אחרי שלושה סרטי "משימה בלתי אפשרית" לא ניתן להטיל ספק בכישוריו כאחד מבמאי האקשן הטובים בעולם.
העלילה מתחילה בצוללת רוסית שיושביה מתפעלים מיכולות החמקנות הייחודיות שלה, אלו המושגות באמצעות הסתמכות על מערכת שעושה שימוש באינטליגנציה מלאכותית. זה עובד נהדר עד שזה משתבש באופן קטסטרופלי. בפני האנט שוב ניצבת האפשרות "לבחור לקבל את המשימה", שבמרכזה הניסיון להשיג את שני חלקיו של מפתח פלא שאמור להיות האמצעי היחידי שבאמצעותו ניתן להשתלט על האינטליגנציה המלאכותית.
האנט מבין שזה כוח שאסור שיהיה מי שיחזיק בו, אפילו לא ארצות הברית. כנהוג בסרטי הסדרה הוא שוב יהפוך ל"סוכן סורר" שנרדף על ידי ממשלתו, רק שהפעם הוא עומד מול כל המדינות והארגונים החפצים להשיג את מפתח הפלאים.
הבינה המלאכותית המכונה "הישות" היא דבר מופשט. אין לה אפילו את עדשת המצלמה האדומה המלווה בקולו של דגלאס ריין ב"2001: אודיסיאה בחלל". אבל ל"ישות" יש אינטרסים המגולמים בפעולתם של אנשים שאותם היא מפעילה, והיכולת שלה לשקלל כמויות אדירות של מידע מאפשרת לה לחזות כל צעד שאית'ן וחברי כוח המשימה שלו עומדים לבצע.
האדם המהווה את השלוחה העיקרית של "הישות" הוא גבריאל (אסאי מוראלס), "סוכן-על" לשעבר, שיש לו חשבון פתוח עם אית'ן מהשנים שקדמו לכוח "משימה בלתי אפשרית". רקע זה, והדמות עצמה, מטושטשים למדי, אבל ניתן להתחבא מאחורי הקונספט של "הישות" ולטעון שהוא ממילא לא יותר מבובת יד שמופעלת על ידה. לצידו של גבריאל נמצאת פריס (פום קלמנטייף) מעין קומבינציית הארלי קווין-פנקיסטית אלימה שאינה מרבה בדיבורים.
3 צפייה בגלריה
מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
כל סצנה גדולה ומרשימה יותר מקודמתה. מתוך "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בכוח המשימה של אית'ן חוזרים שני שותפיו הקבועים – גאון המחשבים לות'ר (וינג ריימס) ואיש הגיבוי הטכני בנג'י (סיימון פג). אליהם שוב חוברת סוכנת MI6 הסוררת אילסה פאוסט (רבקה פרגוסון), המקבילה הנשית-בריטית של אית'ן, והמושא הרגשי העיקרי שלו בשני הסרטים הקודמים. בנוסף תהיה גם שותפה חדשה - כייסת מקצועית בשם גרייס (היילי אטוול). אית'ן יתקל בה במהלך סצנת אקשן גדולה המתרחשת בנמל התעופה הבינלאומי של אבו דאבי, בעודה מנסה לכייס חלק מהמפתח שאותו גם הוא מנסה להשיג.
המאפיינים הקבועים של הסדרה נמצאים גם בפרק הנוכחי. הקיפוץ בין מספר מבלבל של מקומות על פני הגלובוס, השימוש בתחבולות התחפשות, החלפת הנאמנויות וגילוי האינטרסים האמיתיים של הדמויות, האלגנטיות של היכלי נשף, שמלות ערב ורגליים נשיות חטובות (בשונה מבגדי הים ונענועי הישבן במסיבות של "מהיר ועצבני").
אין הרבה סצנות אקשן, אבל כל אחת מהן היא ארוכה ומשמעותית, ויחדיו הן מהוות את חלקו הארי של משך הסרט. בשונה מהמונוטוניות של קטל מסוגנן בסרטי ג'ון וויק, מקווארי יודע לבנות סיפור ודמויות המתפתחות תוך כדי האקשן. סצנת מרדף ברחובות רומא, הכוללת לא מעט רגעים קומיים שבהם אית'ן וגרייס צריכים להתחמק מהכוחות הרודפים אחריהם, מוצלחת לאין שיעור יותר ממרדף דומה שהיה ב"מהיר ועצבני 10". מהלך עלילתי הכרוך ברכבת, והמתרחש בחלק האחרון של הסרט, מגמד סצנה בטריטוריה דומה שהייתה בתחילת "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל". הקיץ כבר ראינו כמה סרטים של 300 מיליון דולר שהבטיחו הרבה וקיימו מעט. לא מספיק לשפוך כסף, נדרש גם כישרון אמיתי בבימוי אקשן, ואת אותה מחויבות טוטאלית שיש לכוכב/מפיק טום קרוז.