
מבקרי קולנוע נבדלים בטעמם – כך צפוי וכך ראוי. אבל אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שבה היה פער כה גדול בין מידת ההנאה שלי וזו של רוב המבקרים האמריקאים. הסרט האשם בכך הוא "נוכחות" (Presence), סרט אימה של הבמאי הוותיק והמוערך סטיבן סודרברג. הציון המשוקלל שלו באתר מטאקריטיק עומד על 78 מתוך 100 והוא ממקם אותו בין חמשת הסרטים המוערכים בקריירה הענפה של סודרברג. הציון שלי, למותר לציין, נמוך בהרבה ושקול ללא יותר מאשר 40 מתוך 100.
נוכחות - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
זהו סרטו ה-34 של הבמאי, שהחל את הקריירה שלו לפני 36 שנים כשבישר על הגעת במאי דור ה-X ב"סקס שקרים ווידיאוטייפ" – סרט שעליו הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. מאז חלפו הרבה מים והרבה סרטים, ואחרי תקופת פרישה זמנית מבימוי (2016-2014), סודרברג חזר לעבוד בקצב יציב של סרט בשנה.
הסרטים שהוא ביים מאז הקצינו את האקלקטיות שאפיינה אותו מאז ומתמיד. קומדיית השוד "לוגאן לאקי" (2017), המותחן הפסיכולוגי Unsane (2018), דרמת הכדורסל High Flying Bird (2019), הסאטירה האנטי קפיטליסטית "המכבסה" (2020) דרמה קומית על חברות וספרות Let Them All Talk (2020), מותחן הפשע No Sudden Move (2021), המותחן התאגידי-טכנולוגי "קימי" (2022), סרט ההמשך (הכושל) על עלילותיו של חשפן "מג'יק מייק: ריקוד אחרון" (2024) וכעת – סרט אימה קונספטואלי. נדמה כאילו לסודרברג יש בבית גלגל רולטה עם שמות של ז'אנרים וכך הוא בוחר בכל פעם את הפרויקט הבא.
חלק מסרטים אלו נוצרו עבור הפלטפורמות של נטפליקס ו-HBO Max, ולכן קשה להעריך את מידת הצלחתם. אלו מתוכם שיצאו לבית הקולנוע היו, במקרה הטוב, אכזבות ובמקרה הרע כישלונות מוחלטים. ממה שראיתי מסרטים אלו לא התרשמתי שסודרברג נמצא בתקופת שיא של יצירתיות. רושם זה לא השתנה בעקבות הצפייה ב"נוכחות".
בגלל אופיו של הסרט המתיימר להציג תעלומה עטופה בעל-טבעי, לא ניתן לתאר יותר מאשר פרטים עלילתיים ספורים. לכן יש גם מכשול העומד בפני הביסוס של מניעי סלידתי מהסרט. קוראי ביקורת זו יצטרכו להחליט על סמך מה שניתן לומר האם כדאי להם להימנע מהסרט.
"נוכחות" מתרחש בבית רחב ידים בפרבר לא ספציפי. למעשה, בגלל אותה קונספציה שתיכף תפורט, אנחנו לא עומדים לראות יותר מדי מהסביבה שבה בית זה ממוקם. מצלמה נעה בתנועה חלקה אך מהירה ברחבי הבית. נכנסת לחדרים הריקים, משקיפה מהחלונות, יורדת במדרגות מהקומה השני אל קומת הקרקע עם הסלון, המטבח והחצר וחוזר חלילה. תוך זמן קצר אנו מבינים כי המצלמה היא גילום של ישות לא חיה שנעה בתוך הבית הריק. הקונספציה היא שכל השוטים בסרט, מהראשון ועד האחרון, נלקחים בדרך זו. המבט של הצופים מתלכד למשך כל הסרט עם אותה רוח הרפאים. היא לא מדברת ישירות עם הדמויות שתעבורנה לגור בבית, אבל אנחנו תמיד היא. כאשר יהיו לה תגובות כאלו ואחרות למה שיקרה בבית, אנחנו נוכל ללמוד על תחושותיה ורצונותיה מהדרך שבה המצלמה נעה.
לרעיון של איחוד מוחלט ושלם של מצלמה עם נקודת המבט של דמות בעולם הבדיוני יש תקדימים ספורים. מטבע הדברים זהו רעיון גימיקי למדי, בהיותו מייצר אחדות מוחלטת של גוף הצופה והדמות, ולכן הוא נזקק לתחבולות מגוונות כדי לפצות על היעדר הרוורס שוט שמציג את פני הדמות המתבוננת. בסרט האימה הקלאסי "ד"ר ג'קיל ומר הייד" (רובן מאמוליאן, 1931) יש סצנה וירטואוזית לזמנה שבה אנו חווים את הטרנספורמציה מתוך גופו של ד"ר ג'קיל המתבונן בראי. באופן דומה הפתיחה המשעשעת של "התפוצצות" (1980) של בראיין דה פלמה לוכדת את הצופים בתוך גופו ומבטו של סוטה-מציצן רצחני שמסתכל מבעד לחלונות של מעונות בהם גרות סטודנטיות מעורטלות למחצה.
השימוש באסטרטגיה זו על פני סרט שלהם הוא נדיר מאוד בגלל האתר הטכני והאסתטי, וגם בגלל האופן שבו סגנון זה מושך תשומת לב תמידית לעצמו. בסרט הנואר של רוברט מונטגומרי Lady in the Lake (1947) המיקוד הנרטיבי המקובל בנקודת הידע של הבלש פיליפ מארלו זוכה למימושו הקיצוני כשכול מה שנראה מוצג דרך עיניו. דוגמה נוספת היא סרט הפעולה-מד"ב "הארדקור הנרי" (2015) של איליה נאישולר שמצלמתו מחקה את הפוזיציה של השחקן במשחק ירי בגוף ראשון (FPS) רק ללא השליטה על תנועה האווטאר (לא בכדי הסרט נכשל). צילום המוצמד ל-POV ניתן להשיג בדרך פחות ראוותנית והרבה יותר נפוצה בסרטי Found Footage המסתמכים על עריכת חומרים "שנמצאו" ונערכו ממצלמות וידאו ("פרויקט המכשפות מבלייר"), טלפונים סלולריים ("כרוניקה בזמן אמת") או משקפי גוגל ("גרוזלם" של האחים פז).
אז לסודרברג יש גימיק: סרט "בית רדוף" שכולו מצולם מנקודת המבט של הרוח (עם עיוות עדשה קבוע המגלם את ייחודה של הפרספקטיבה). אבל חוץ מהגימיק צריך גם עלילה ובכך "נוכחות" כושל. ככול שהעלילה מתפתחת והאינטנסיביות אמורה להתעצם הגימיק הופך לאילוץ.
לתוך הבית הריק מצעידה מתווכת (ג'וליה פוקס) משפחה מהמעמד הבינוני+ ששוקלת לקנות אותו. האם רבקה (לוסי ליו) שעליה עוד נגלה, באופן מעומעם למדי, שהיא מסובכת במעשים לא כשרים. כריס (כריס סאליבן) הוא האבא טוב הלב שאשתו לא סופרת, אך הוא עלול להגיע לנקודת השבירה ביחסיו עימה. הבן הבכור טיילר (אדי מאדיי) תלמיד קולג' ושחיין מצטיין, הוא גם בבת עינה של אימו המעדיפה אותו באופן בוטה על פני כל בני המשפחה האחרים. אחרונה חביבה היא קלואי (קאלינה ליאנג) בת ה-15, שאחיה טיילר מתנכל לה, ואימה רבקה נראית אדישה אליה.
קלואי קשורה, שוב, באופן שאינו ברור (בכל זאת, הכול נקלט נקודת הידע המוגבלת של רוח הרפאים) לפרשה מוזרה שהתרחשה עוד טרם המעבר לבית. שתי בנות מבית ספרה, אחת מהן חברתה הקרובה, מתו מצריכה של סם רעיל. בעודה מנסה להתאושש מהאירוע הקשה היא מתחילה להרגיש בנוכחות של הישות המבלה לא מעט זמן בחדר שלה. האם זאת חברתה המנוחה? ואם כן מדוע היא נמצאה בבית עוד לפני שמשפחתה החליטה לקנות ולעבור לגור בו? במהלך הסרט נזרק רעיון לגבי השוני בתפיסת הזמן של רוח רפאים, רעיון שפותח פתח לשלל אפשרויות לגבי הקשר בין רוח הרפאים והמשפחה.
בנקודה זו יש לעצור ולא להתייחס באופן ישיר למה שקורה בהמשך, למרות שקשה לומר שהסרט הרוויח ביושר את ההימנעות הזו. תהיה היתקלות עם רוע שפל במיוחד, אך הביסוס שלו ככזה, בדומה לכל העלילה, מרושל ולא מספק. נראה שאת הסרט הקצר למדי ניתן היה לקצץ חצי, ולא רק שהוא לא היה ניזוק אלא ככול הנראה משתפר באופן ניכר. הדמויות לא כתובות היטב, והסיטואציה המתפתחת לוקה קשות באמינותה גם בתוך המסגרת העל-טבעית. בסופו של דבר "נוכחות" הוא הרבה תנועות מצלמה ומעט תוכן.