עד לפני מספר שנים היה פסטיבל הסרטים בערבה מעין סוד שמור ליודעי-דבר. בני המקום ומבקרים מבחוץ היו פוקדים את מתחם מדברא הסמוך ליישוב צוקים, משתרעים על פופים, או מטפסים על הטריבונות שנבנו במיוחד מול המסך הענק שנפרש בלב המדבר וצופים במה שאפשר לכנותו סרטי בוטיק. סרטים שנבחרו בקפידה מהיצע הפסטיבלים הבינלאומיים הגדולים, שהקרנתם לוותה לא פעם באורחים נכבדים שהמרחב הייחודי אפשר לייצר עמם דינמיקה בלת-אמצעית.
עתה, בשנתו ה-14, בניהולם הנמרץ של אייל שיראי וזוגתו טינקרבל – הפסטיבל הוא כבר אירוע מקומי ובינלאומי מדובר, ואם לא רכשתם כרטיסים מבעוד מועד או הזמנתם מראש בקתה באחד היישובים הסמוכים, סביר שתיאלצו להמר על מקום פנוי. אין פה ריבוי של אולמות, רק מתחם ובו מסך אחד וחגיגה של קולנוע שמתחילה בכל ערב, עם רדת החשיכה. לרגל פתיחת הפסטיבל, הנה המלצות על שלושה סרטים שטרם הוצגו בפסטיבלים בארץ, ועל קלאסיקות קולנועיות שהצפייה בהן מתחת לכיפת השמיים אינה דומה לשום דבר אחר.
"תוצרת אירופה"
כשבאים לחשוב על זה, מעט מאוד סרטים עסקו בפנדמיה שאיימה על האנושות אך לפני חצי עשור. סרט בולגרי זה, בבימוי סטפן קומנדרב, מתאר את מה שקורה בעיירה קטנה במדינה שתלויה לפרנסתה במפעל טקסטיל המנוהל בידי טייקון, כאשר אחת העובדות בו נדבקת בקורונה. התקשורת המקומית, חברותיה לעבודה ואנשי העיירה מתחילים לרדוף אותה בתואנה שהיא זו שהביאה להתפרצות המגפה במקום – הם מתעלמים מהעובדה שהיא לא עזבה את העיירה מזה כמה שנים, ולכן לא יכולה הייתה להידבק מבחוץ – והופכים אותו ל"אויבת העם" מספר אחת.
אבל סרטו של קומנדרב הוא הרבה יותר מסיפור הרדיפה שבמרכזו, בו נהיה מעורב גם בנה היוטיובר של האישה, אלמנה שבעלה נהרג בתאונת מכרה כמה שנים קודם לכן. זהו סרט על עבדות מודרנית בבולגריה, ועל התנאים המחרידים בהם מועסקות העובדות במפעלים כמו זה שמתואר פה – עבודה של 12-14 שעות ביממה שאינה מאפשרת חופשת מחלה, והעסקה שיכולה להסתיים ברגע אם מי מהעובדים יעז להפר את הכללים. ככל שהסרט מתקדם הוא הופך למותחן חברתי אקטואלי שבמהלכו נחשפות עוד ועוד עובדות עגומות על מציאות תעסוקתית וכלכלית בבולגריה הפוסט-קומוניסטית. בכורתו של הסרט המרשים הזה נרשמה בפסטיבל ונציה האחרון.
"המבט המסתורי של הפלמינגו"
סרט הביכורים של הבמאי הצ'יליאני דייגו סספדס מתרחש בראשית שנות ה-80, בתקופה שבה החלה להתפשט מגפת האיידס. הגיבורה שלו היא לידיה, ילדה המתגוררת בעיירת כורים בערבות השוממות של צפון צ'ילה יחד עם משפחתה הטרנסג'נדרית. גברי העיירה מאשימים את בני המשפחה בהפצת המגפה הקטלנית באמצעות המבט בלבד, ולידיה עצמה היא קורבן של התעללות מצד הנערים המקומיים. אמה הטרנסית של לידיה, פלמינגו שבכותרת, ניהלה בעבר רומן עם גבר מקומי, ומה שקורה בהמשך הסרט הופך אותו גם לסיפור נקמה המשולב בריאליזם פנטסטי – כל זאת על רקע נוף שמזכיר מערבוני ספגטי אך גם הולם מאוד את הקרנתו של הסרט בלב הערבה אצלנו.
מתבקש להשוות בין הסרט הזה ובין בן ארצו זוכה-האוסקר, "אישה פנטסטית" (2017) של סבסטיאן לליו שעסק במאבק להכרה של אישה טרנסית. ניתוקו של אתר ההתרחשות מזמן ומקום מעניק לסרט צביון של אגדה מקומית – סיפור התבגרותה הקסום והכואב של ילדה המתמודדת מול סטיגמות חברתיות ואמונות תפלות, חווה אובדן נורא אך גם תחושה של קהילה מגוננת שבראשה עומדת מטריארכית חזקה (השחקנית הטרנסית פאולה דינמרקה שהיא אקטיביסטית מוכרת בצ'ילה). זהו סרט יפה ומרגש על מבטי אהבה מול שנאה; על נראות מול מחיקה; ועל תשוקה מול רתיעה. הוא עוטר כסרט המצטיין במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, ונבחר כנציג צ'ילה לאוסקר 2025 בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
"מחנה קיץ"
סרטן של צמד הבמאיות ליז אקוקה ורומן גרה ("הכי גרועים" בבימויין הוקרן בערבה לפני שלוש שנים) עוקב אחר שתי צעירות, שי ודג'נבה, חברות ילדות, העובדות כמדריכות במחנה קיץ לילדים. הפעם הן מלוות ילדים שהם, כמותן, בני מהגרים משיכוני פרברי פריז, ומסייעות להם להתמודד עם חוויות ההתבגרות שלהם תוך שהן עצמן צריכות לעשות את הבחירות שלהן.
הסרט מבוסס על סדרת רשת שבה הופיעו צמד השחקניות הצעירות, והדינמיקה שלהן עם הילדים נדמית כמעט תיעודית באופייה ומעניקה מקום לסוגיות אקטואליות העוסקות בגזע, מיניות, דת ומגדר. לא תמיד קל לעקוב אחר הדילמות והקונפליקטים, אבל הסרט מפצה על כך בסצנות יפהפיות ואותנטיות. למעלה מ-1500 ילדים בני 6-12 נבחנו ל-18 תפקידים מרכזיים, והצילומים נערכו במחנה קיץ שהוקם במיוחד, ומהווה ניגוד מוחלט לסביבה האפרורית והמדכאת שבה מתרחשים מרבית הסרטים הצרפתיים העוסקים במהגרים. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל קאן השנה.
קלאסיקות
כמדי שנה, גם המהדורה הנוכחית של הפסטיבל מספקת הזדמנות לצפות בכמה קלאסיקות קולנועיות שהצפייה בהן בלב המדבר על גבי מסך ענק מעניקה חוויה יוצאת-דופן. בין הסרטים שנבחרו השנה נמנות כמה מהיצירות הגדולות בתולדות הקולנוע: "צ'יינטאון", הניאו-נואר של רומן פולנסקי מ-1974 לפי תסריט זוכה-אוסקר מאת רוברט טאון, שאף פעם אינה פעם אחת יותר מדי לצפות בו. ג'ק ניקולסון ופיי דנאוויי מככבים בסרט אפל מבריק המחבר בין השתלטותו ורקבונו של הקפיטליזם לאמירה נחרצת על טבע האדם.
עוד יוקרנו גם "יצרים", סרטו דובר-האנגלית של מיכלאנג'לו אנטוניוני מ-1966 (במקור "בלואו-אפ", אין בסרט הזה דבר שאפשר לשייכו ליצר) – אחת היצירות המכוננות של הקולנוע המודרניסטי האירופאי, שהיא מעין מותחן-ללא-מתח שבמרכזו צלם אופנה לונדוני המשוכנע שצילם באקראי בפארק מה שמתברר כרצח. התוצאה היא הרהור פנומנולוגי על תודעה ופרשנות; "הבהלה לזהב" של צ'רלי צ'פלין מ-1925 עם סצנת אכילת הנעל המזהירה, ו"העוקץ"' זוכה שבעת פרסי האוסקר של ג'ורג' רוי היל מ-1973 שבו רוברט רדפורד ופול ניומן, הצמד שלא היה כמותו, מגלמים זוג נוכלים המבקשים להפיל בפח גנגסטר אכזר.
בנוסף יקרין הפסטיבל גם את "סרט לבן" של מיכאל האנקה מ-2009, שהוא אלגוריה מקפיאת-דם על מקורות הפשיזם, על מבט ועל אחריות העוקבת אחר פשעים מסתוריים המתרחשים בכפר אוסטרי ערב מלחמת העולם הראשונה.
