למוזיקאית הכי מעניינת של הרגע יש מאפיינים ברורים: קול חם ומרגש, מבטא בריטי כבד, סטייל מהודק ומזוהה, פרסים והוקרה אמנותית לצד התנהלות עצמאית בתעשיית המוזיקה והמון-המון כריזמה. הדבר המפתיע הוא שכרגע יש ארבע זמרות שעונות בדיוק על ההגדרה הזאת: ריי, אוליביה דין, לולה יאנג וסיינה ספירו.
7 צפייה בגלריה
הפלישה הבריטית 2.0. ריי, אוליביה דין, לולה יאנג וסיינה ספירו
(צילום: Tristan Fewings/Gareth Cattermole/Getty Images, AP/ Chris Pizzello, Theo Wargo/Getty Images for Capitol Records)
כל אחת מהזמרות שונה מוזיקלית מהשנייה. לא קל להתבלבל ביניהן, אבל קווי המתאר המשותפים מסמנים גל חדש של פלישה בריטית למוזיקה הבינלאומית. בדיוק כמו לפני 60 שנה, כשלהקות בריטיות שטפו את מצעד הבילבורד האמריקאי והגדירו איך נשמעת חזית הפופ הבינלאומי. בניגוד לכל גלי ההצלחה הקודמים של אמנים בריטיים באמריקה (ובעיקר להקות של מוזיקאים) ובעולם המערבי - הפעם מדובר בגל שמכתיבות נשים בלבד ששוברות שיאי הצלחה והערכה, ובין לבין נאלצות להתמודד עם ביקורת והשוואות לאמניות עבר.
הנשים שאנחנו צריכים
נכון לכתיבת שורות אלה, אוליביה דין היא כרגע הזמרת המעוטרת ביותר בפרסים אמנותיים מבין הארבע. רק לפני חודשיים היא זכתה בפרס האמנית החדשה הטובה ביותר בטקס פרסי הגראמי האמריקאי, ובארבעה פרסי בריטס על האלבום המגה-מצליח שלה The Art Of Loving שהפך אותה מסוד שמור ליודעי דבר לכוכבת בינלאומית.
באלבום, שנכתב כולו על אהבה והצורות השונות שהיא לובשת, דין שרה בקול מתוק וחם עם הפקה מוזיקלית אורגנית של כלים חיים. בלי הוקים קלישאתיים ובלי רעש וצלצולים, רק מילים ישירות ומדויקות ושירים טובים. סיבוב ההופעות שלה שיתחיל החודש ויימשך עד סוף אוקטובר שבר שיאי מכירות, מדי שבוע נוספים לו עוד ועוד תאריכים, והמופעים הקיימים גדלים מאולמות בינוניים לאצטדיונים כמו מדיסון סקוור גארדן בניו יורק וה-O2 בלונדון.
גם ריי נמצאת עכשיו בעיצומו של סיבוב הופעות באירופה ובארצות הברית שבו היא משיקה את אלבומה השני This Music May Contain Hope שיצא בחודש שעבר. הסינגל מתוכו Where Is My Husband, שאותו חשפה על במת פסטיבל גלסטונברי בקיץ שעבר, הגיע למקום הראשון במצעדים בהמון מדינות ברחבי העולם, בהם גם המצעד הבינלאומי השנתי של גלגלצ.
ריי כותבת שירים תיאטרליים ובומבסטיים שמלאים ברגש עז והפקות תזמורתיות במיוחד - והאלבום השני שלה זיקק את כל זה לרמה חדשה. כמו ארבע עונות השנה, האלבום מחולק לארבע מערכות והוא סובב סביב רגשות אנושיים מורכבים. הקיץ היא תגיע לקהל חדש כשתחמם את ברונו מארס בסיבוב ההופעות החדש שלו שיעבור בארצות הברית ובקנדה.
לולה יאנג, שנחשבת לאדג׳ית מכל החמש מבחינה אמנותית, קיבלה גם היא פסלון גראמי בטקס האחרון על הלהיט שלה Messy. בחודש שעבר היא חזרה להופיע אחרי חצי שנה של היעלמות מאור הזרקורים - לאחר שהתמוטטה על הבמה בהופעה. החזרה התקבלה בתשבוחות מעיתונים כמו "וראייטי" וה"רולינג סטון", וגם לה ממתין קיץ עמוס בהופעות בבריטניה.
סיינה ספירו היא הצלע הצעירה ביותר מכל הזמרות שהוצגו עד כה - רק בת 20, וכבר הספיקה לצעוד במצעד הסינגלים הבריטי וגם להגיע למקום ה-19 במצעד האמריקאי עם הלהיט שלה Die On This Hill. ספירו התפרסמה בטיקטוק לפני ארבע שנים, עזבה את בית הספר התיכון כדי להתמקד בקריירה מוזיקלית ובשנה שעברה הוציאה אי-פי בכורה.
בחודשים האחרונים הסינגלים שהוציאה שמו את השם שלה על רדאר ה"זמרות שיש לשים עליהן אוזן", בעיקר בגלל גוון הקול החרוך שלה שגורם לה להישמע בוגרת מאוד מכפי גילה. גם היא, בדומה לאוליביה דין וריי, ממתגת את עצמה מבחינה ויזואלית ואמנותית בסגנונות ישנים ונוסטלגיים יותר - שיער נפוח ושמלות וינטג', מלווה בהפקות אורגניות מעולמות הסול.
היסטוריה של חציית הים
הפלישה הבריטית המקורית התחילה כשארבעת חברי הביטלס, שכבר היו הצלחה מסחררת בארצם, הגיעו לביקור בארצות הברית ב-1964. עד אז אמנים בריטים בקושי צעדו במצעד הבילבורד האמריקאי, אבל הלהיט המיני פורץ הדרך I Want To Hold Your Hand של הביטלס שבר את תקרת הזכוכית - מבלי שהלהקה הייתה מודעת לעוצמת ההייפ סביבם. כשהם נחתו בנמל התעופה קנדי בניו יורק הם נתקלו ב-3,000 מעריצים צורחים ו-200 עיתונאים סקפטיים ששאלו אותם על התסרוקות האנגליות שלהם. יומיים אחר כך הם הופיעו בטלוויזיה ב"מופע של אד סאליבן", וצפו בהם כ-73 מיליון בני אדם - שיא רייטינג של כל הזמנים באותה תקופה.
7 צפייה בגלריה
לא היו מודעים להייפ סביבם בארצות הברית. הביטלס באמריקה, 1964
(צילום: William Lovelace/Daily Express/Hulton Archive/Getty Images)
באותן השנים אמריקה הייתה זקוקה לכוכב גברי שובר לבבות שקל להעריץ. אלביס, שהיה מלך הרוק עד אז, חזר בשנות ה-60 משירותו הצבאי והפופולריות שלו ירדה. כשהביטלס הוציאו את האלבומים הראשונים שלהם, אלביס נעלם כמו בלעה אותו האדמה ומיעט להופיע. הבייבי-בומרס היו צריכים קול במקום 'המלך' - ומצאו אותו אצל ארבעה גברים מליברפול. חודשיים אחרי שהגיעו לאותו ביקור הם כיכבו בשלושת המקומות הראשונים במצעד הבילבורד בו זמנית - הישג שלא שוחזר עד 2019.
אחריהם הגיעה רכבת אווירית מלאת כישרון מהאי הבריטי לארצות הברית: הרולינג סטונס, הבי ג'יז, פינק פלויד, לד זפלין, המי ועוד המון להקות הפכו לכוכבות-על באמריקה בשנים שאחר כך. לפעמים הם מכרו לאמריקאים את המוזיקה של עצמם - כך למשל House Of The Rising Sun, שיר עממי מארצות הברית, פרסם את להקת The Animals הבריטית.
7 צפייה בגלריה
רק בת 20 - וכבר מתפוצצת. סיינה ספירו
(צילום: Theo Wargo/Getty Images for Capitol Records)
גם עכשיו ניתן לטעון שריי ואוליביה דין מוכרות חזרה לאמריקאיים בלדות סול-פופ שהיו שם עוד הרבה קודם, עם להקות הנשים של הסיקסטיז שהובילו דיאנה רוס והסופרימס, ושלולה יאנג ממשיכה את דרכן של נערות רוק מאמריקה כמו אלאניס מוריסט או אבריל לאבין. סיינה ספירו, למשל, ציינה בראיונות שונים שההשראה שלה מגיעה מזמרי ג׳אז אמריקאיים כמו פרנק סינטרה ואטה ג׳יימס.
גם בשנים שחלפו מאז, בכל פעם שכמה אמנים בריטיים הצליחו בבת אחת מחוץ לאיי הממלכה המאוחדת - תיארו את התהליך כ״פלישה בריטית״: כך בשנות ה-80 עם ההצלחה של וואהם, דפש מוד ודוראן דוראן, שנדחפה בעיקר בשל הקליפים שלהם שנוגנו בלי הפסקה בערוץ MTV האמריקאי, וכך גם בעשור שאחרי עם גל להקות הבריטפופ כמו פאלפ, סוויד, בלר, אואזיס ואפילו רדיוהד שהצליחו בארצות הברית ביחד בתקופת זמן קצרה.
תודה לאיימי
הפעם, בניגוד לכל הפעמים שבהן נכתב ודובר על ״פלישה בריטית״ במוזיקה - הגל הזה מובל על ידי אמניות ולא של להקות גברים. מאז שנות ה-2000 היו שני מקרים בולטים במיוחד שבהן נשים מלונדון חצו את הים האטלנטי והפכו למגה-כוכבות בארצות הברית: איימי ויינהאוס ואדל. שתיהן זכו בזו אחר זו בשנים 2008-2009 בפרס האמנית החדשה הטובה ביותר בטקס הגראמי האמריקאי.
אי אפשר להתעלם מקווי דמיון מסוימים בין הפולשות החדשות לויינהאוס ואדל: הקול החם והעמוק, המבטא הלונדוני, היציבה העוצמתית במרכז הבמה, החיבור למוזיקת נשמה ולכלי נשיפה - כל אלה יכולים להתאים לכל אחת מהאמניות האלה. אבל ההשוואה הזאת שטחית ומתעלמת מהכתיבה האישית של כל אחת מהיוצרות וחיבור לתקופה הנוכחית, והיחס השונה שהן מפגינות למלאכה וגם לביצוע על במה.
ריי קומית מאוד ונהנית לצחוק על הבמה, בעוד שדמותה של דין עוברת פעמים רבות כמאופקת ואסופה יותר. יאנג היא דמות פרועה ואקסצנטרית פי כמה מספירו, ובוודאי שככל שהן יתפתחו מבחינה אמנותית האופי של ארבעתן רק ימשיך להשתנות - גם זו מזו, וגם מאדל או איימי ויינהאוס.
ריי, שהושוותה פעמים רבות לויינהאוס בגלל ההשפעות המוזיקליות ששתיהן שאבו, אף התייחסה לכך באלבום האחרון שלה. באחד השירים היא אמרה שהתגובות הרעות ברשת שמעליבות אותה בשל הדמיון לויינהאוס הם מיקרוקוסמוס של ההערות הקשות שוויינהאוס ספגה מהתקשורת הבריטית והעולמית.
"כולם אוהבים אותה עכשיו, אבל היא כבר לא כאן", היא אמרה בריאיון לאפל מיוזיק. גם לולה יאנג הושוותה לוויינהאוס כשהתמוטטה על הבמה בקיץ האחרון, ואחר כך סיפרה בגילוי לב על ההתמכרות שלה לסמים. אך ההשוואה הגדולה ביותר היא העובדה שהמנהל שלה, ניק שימנסקי, היה גם המנהל של ויינהאוס - וההשראה לשיר המפורסם Rehab.
"אני בחרתי לפגוע בעצמי, ואני בחרתי לעלות לבמה ולהופיע. הוא מנהל מדהים, הוא תומך בי והוא זה ששכנע אותי לעצור ולקחת דברים לאט", יאנג אמרה בחודש שעבר בריאיון ל"רולינג סטון" כשדיברה על ההתמכרות שלה והדפה את ההאשמות כלפי שימנסקי. אומנם ההשוואות האלו מונחות על השולחן ונידונות רבות באינטרנט ובעיתונות, אך ההצלחה של אדל ואיימי ויינהאוס מהווה גם השראה לארבע הזמרות הצעירות. בעולמות הפופ היותר מסחרי דואה ליפה, הארי סטיילס ואד שירן הוכיחו בעשור האחרון שזמרים בריטיים מסוגלים להפוך לכוכבי הפופ הכי גדולים בעולם. גם בעולמות הפופ-סול שבו הארבע פועלות הן מכוונות הכי גבוה שאפשר, ואמריקה, כפי שכבר הבנתם, תמיד אוהבת לאהוב מוזיקאים מצוינים עם מבטא בריטי כבד.
