נוסטלגיה היא כלי נשק חזק, אולי חזק מדי. יודעים זאת פוליטיקאים שמבטיחים להפוך מדינה מסוימת ל"גדולה שוב", פרסומאים שמביאים לסופרבול איזה סלב שישחזר סצנה בסרט אהוב מלפני 40 שנה כדי למכור לכם מכונית מזהמת או משקה ממותק, ויודעים זאת במאים. למעשה, לסרטים שמתרחשים בשנות ה-60 עד ה-90, יש קהל שבוי: סצנת פתיחה על רקע שיר מפוצץ ממצעדי הלהיטים מהילדות תגרום לצופים מגיל מסוים להתרכך ולהגיד ישר "הסרט הזה הוא עליי!".
"אשליות מתוקות" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
את כל הטריקים והשטיקים האלה מביא למסך, ולפני זה לאוזן שלכם בפסקול, הסרט הצרפתי "אשליות מתוקות". למעשה שמו בצרפתית של הסרט שביימו אוליבייה נקש ואריק טולדנו - צמד הבמאים של "מחוברים לחיים" האהוב עד מאוד - הוא Just an Illusion. כלומר, לא בצרפתית, באנגלית. להיט ה-Funk הנטחן מ-1982 יתנחל לכם בראש מתחילת הסרט ועד שתצטערו אם אין איזו "מקרנה" כדי להחליף אותו.
ויזואלית, הסרט מתחיל כמובן בסדרת לוגואים מרצדים של ערוצי טלוויזיה צרפתיים כמו שנראו באייטיז (כדי שז'אן ופרנסואה יוכלו לקפוץ באולם במארסיי ולומר: "היי, זה בדיוק כמו כשגדלתי!") ואז פונה ישר להכריז - מדי דקה ב-20 הדקות הקרובות, למקרה שבשורה שמונה עוד שני זקנים רבים על הכיסאות - שאנחנו בצרפת של האייטיז. פוסטרים, שירים, תסרוקות, מחשבים עצומים בגודלם, תלבושות, דיבורים במבטא צרפתי כבד על להקות שכיכבו אז ב-MTV (אני רק שאלה: אף אחד באייטיז לא דיבר מתישהו על שירים ודברים שלא קורים באייטיז?), והכל כדי לספר סיפור התבגרות צפוי למדי בפרברי פריז - אם במקרה לא שמתם לב, באייטיז.
גיבור הסרט הוא ונסן בן ה-12 (סימון בובליל, שסוחב יפה את הסרט), ילד יהודי ממוצא אלג'יראי, שנמצא בהכנות האחרונות לבר מצווה. בדירה הקטנה והלא-מפוארת הוא עד למשבר שחווה אביו (השחקן ובן האצולה של הקולנוע הצרפתי, לואי גארל, עם תסרוקת אייטיזית מופרזת ושפם, כמובן), שפוטר מהעבודה אבל ממשיך לצאת כל יום מהבית עם חליפה ועניבה ומנסה להתנהג כאילו הכל בסדר. המתח מן הסתם מורגש ביחסים עם האם (קאמי קוטן, "10 אחוז" - שנמצאת, כך נדמה, בכל סרט צרפתי שני בימינו), שחווה מיני-דרמה משלה: נמאס לה לעבוד כמזכירה והיא שואפת להתקדם בחייה ולהירשם לקורס מחשבים כדי להפוך יום אחד למנהלת. לוונסן יש גם אח גדול מעצבן אך כריזמטי, רוקיסט עם שיער מוגזם שעורך קלטות פיראטיות (רואים, אמרנו לכם שזה קורה באייטיז).
דעו לכם שאנחנו בצרפת של האייטיז. ואז, דעו שוב. מתוך "אשליות מתוקות"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
את כל קווי העלילה הללו הבמאים מרכזים סביב הציר המרכזי שהוא כמובן - כיאה לסרט התבגרות וסרט צרפתי כאחד - סיפור האהבה הראשונה של ונסן. הילד החייכן מתעניין לראשונה בבת כיתתו שהוא מנסה להרשים, ולא שמה עליו יותר מדי. תנחשו איך זה ייגמר. ובמקביל - יש את עלילת המשנה של ההכנות לבר מצווה, עם אותם שיעורי תורה מול הרב, שמבהירים שאנחנו בעצם גם בסרט יהודי מאוד, שסביר להניח שיתקבל הרבה יותר טוב בישראל מאשר בכל מקום אחר. בהקרנה שבה הייתי, היו צופים שהתמוגגו כל פעם שהנער הצרפתי התחיל לשיר בעברית או שמישהו אמר שם "משפחת דיין". היי, זה בעצם סיפור עלינו!
ההפצצה בנוסטלגיה ב"אשליות", כדי לכפות על הצופים חיבור רגשי, מוגזמת ומעצבנת בעיניי. אבל אי אפשר באמת להתלונן על נקש וטולדנו שהם לא מקצוענים, או שאינם יודעים איך ללחוץ על הכפתורים של הצופים. "אשליות מתוקות" הוא באמת "קראוד-פליזר" במובן הכי בסיסי של המילה: הוא מנווט בכל רגע את התסריט כך שהצופים יאהדו את הדמויות, יצחקו עליהן קצת, ירצו בטובתן ויתרגשו כשהן משיגות את מה שהן רוצות. בדיוק כפי ששני הבמאים עשו ב"מחוברים לחיים" שהיה להיט היסטרי בארץ ובעולם לפני עשור וחצי, וגם שם הייתם יכולים לראות את הברגים של המכונה הקולנועית הכי פשוטה פועלים בכל רגע. הנה בדיחה, הנה רגע מרגש, שוב בדיחה, שיר של גלגלצ. שם זה היה בז'אנר "הפכים נמשכים" (הסיפור על הצעיר הסנגלי שמטפל באריסטוקרט הצרפתי המשותק) וכאן זה בז'אנר ההתבגרות, ובשניהם הבמאים מבטיחים שהצופים ייצאו מהאולם עם חיוך ובלי בדל מחשבה מורכבת על מה שראו. יש סצנה אחת ב"אשליות", שבה קצת עולה התהייה מתי נוסטלגיה היא שקרית ומתעתעת (והיא מתרחשת כשהאם קוטן מספרת על בריחת משפחתה מצפון אפריקה לצרפת), אבל גם היא שם בעיקר בשביל לספק בסוף פאנץ' קומי משובח.
קראוד פליזר מארץ הקראוד פליזרים. מתוך "אשליות מתוקות"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
בגלל ההקשר היהודי אבל לא רק, אפשר ממש לדמיין את "אשליות מתוקות" כסרט ישראלי בבימוי רשף לוי ("איים אבודים" במיוחד נראה כתאום אבוד שלו) או אבי נשר. אך הקולנוע של שניהם, שאמנם מזוהים כ"במאים של קהל" ואוהבים גם הם לספר סיפורי התבגרות בישראל הצעירה, מורכב יותר מאצל התאום הצרפתי שלהם. אצל לוי ונשר יש - ו"תודה לשכול" - תמיד צד אפל יותר ורדוף אשמה שמתגלה בביקור בעבר. אצל נקש וטולדנו הכל דבש, וזה מרגיש לעיתים כמו ביקור במוזיאון שעווה.
ובכל זאת, למרות הקיטורים, יש משהו שהופך את "אשליות מתוקות" ליותר ראוי ומעניין בעיניי מ"מחוברים לחיים" הנצלני, שהיה להיט גדול פי כמה. והוא שברור שעבור נקש וטולדנו מדובר בסרט מאוד אישי. אפשר לדמיין למשל איך סצנה של ניסיון של תלמידי חטיבה לפלח קלטת פורנו מחנות הווידאו השכונתית קרתה גם בנעוריהם. שני הבמאים בשנות ה-50 לחייהם מספרים באופן ברור על ילד שהוא בן דמותם - צרפתי, יהודי, מזרחי, בן למשפחה מהמעמד הבינוני שנאלצה להיאבק כלכלית כדי לשמור על ההישגים שרשמו ההורים שהיגרו לצרפת בתקווה לעתיד טוב יותר לילדיהם.
יותר טוב מ"מחוברים לחיים" הנצלני. מתוך "אשליות מתוקות"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
זה אולי מסביר את המבט ה"רך" של היוצרים על דמויות ההורים. ספוילר קל לאירוע באמצע הסרט: בתחילת העלילה, נראה שהאם והאב בדרך להתגרש, וזה עומד להיות סרט על משפחה מפורקת. פתאום במחצית הסרט מופיעה סצנה שבה קוטן וגארל - משום מקום - פוצחים בריקוד רומנטי סוער בסלון. מבחינה תסריטאית נטו, זו סצנה מזעזעת ולא מנומקת. חצי סרט הובהר לנו שהאב הוא חנון לוזר ופתאום הוא דון ז'ואן? אבל מבחינה קולנועית, משהו בסצנה הזו עובד כי אולי זו הדרך המעט-גמלונית של הבמאים להסתכל על העבר ולעודד את עצמם (ואולי את ההורים הגאים אותם הזמינו לפרמיירה) כדי לומר "בסוף, הם ממש אהבו אחד את השני, למרות הכל".
אולי זה שקר, אולי זה הוליוודי וקל מדי (והסצנה הזו, שלא במקרה, היא כמעט קופי לסצנת ריקוד נוספת בין זוג הורים - גם היא לא מנומקת וגם היא בסרט אוטוביוגרפי דביק שבמאי עשה על ילדותו: "בלפסט" של קנת' בראנה, שהגיע עד האוסקר). כפי שעולה מהביקורת הזו, אני לא חסיד גדול במיוחד של סרטים שמסתכלים במבט מצועף לעבר וממסגרים ילדות של מישהו כאיזה מסע שבסופו פתרון ברור. ובכל זאת, ברגע הקטן הזה, המרושל משהו, הובהר לי כמה היה חשוב לבמאים לתת לעצמם ולהוריהם את המקום הנעים הזה. בסך הכל, "אשליות מתוקות" הוא סרט שצופים רבים יאהבו ויתנחמו בו, גם אם לרובם יהיה קשה לטעון שיש בו משהו גדול. בטח בישראל המשוועת לסיפורים מחממי-לב כאלה, שיזכירו לנו שאנחנו לא היהודים היחידים בעולם.
