"בליץ" (Blitz), סרטו החדש של הבמאי הבריטי זוכה-האוסקר סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות"), עלה בסוף השבוע שעבר לאפל TV פלוס. ההחלטה לא להקדים ולהעלות אותו לבתי הקולנוע נובעת משינוי באסטרטגיית ההפצה של שירות הסטרימינג בעקבות שרשרת כישלונות שהיו לאחרונה למתכונת הפצה זו (למשל "נפוליאון" של רידלי סקוט). הפחד מתגובות לא-נלהבות של הצופים, ומכישלון קופתי שנראה לעיני כל, גרמו לכך ש"בליץ" ייבלע בתהום הנשיה של פלטפורמת השידור, דבר שיקשה עליו לזכות בתשומת הלב של חברי האקדמיה. הדבר מצער משום שאיכויותיו של הסרט, לכל הפחות בקטגוריות של צילום ושיחזור תקופתי, ראויות לציון מיוחד.
"בליץ" – טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
כנובע משמו, עלילת הסרט מתרחשת בתקופה בה לונדון הייתה יעד להתקפות אינטנסיביות של מטוסי הלופטוואפה (ספטמבר 1940 עד מאי 1941). התיעוד המצולם של ימי הבליץ (בעיקר בסרטו החשוב של האמפרי ג'נינגס, Fires Were Started מ-1943) כולל בתים נשרפים וכבאים שמחרפים נפשם כדי שהאש לא תתפשט, מנהרות הטיוב שהפכו למקלטי ענק עבור אנשים ומשפחות, ורחובות שלמים עם בתים הרוסים ושרופים. כל אלו שימשו כבמה שעליה תושבי לונדון הפגינו את יכולת העמידה שלהם עם אותו Stiff upper lip מפורסם. מקווין חוזר לדימויים אלו ואפילו משלב דמויות ואירועים מבוססים היסטורית. יחד עם זאת זוהי גם פרספקטיבה עכשווית של אומן, במאי ותסריטאי בריטי שחור שמציג גם צדדים פחות מחמיאים של בני האדם בתקופת משבר, עם דגש על אפליה ומתחים בין-גזעיים.
מאז 2016-17 יש עלייה ניכרת ועקבית בשימוש באסטרטגיית "ליהוק עיוור-צבעים" (Color-Blind Casting) השואף למגוון אתני וגזעי. זה בולט בעיבודים של יצירות שהתבססו על דמויות לבנות, ועוד יותר מכך בחזרה למקום וזמן שבהם שלטה הומוגניות לבנה. כך, למשל, ב"מרי, מלכת הסקוטים" (2018) ג'מה צ'אן, שחקנית ממוצא סיני, שיחקה תפקיד של חברה קרובה לאליזבת הראשונה, או כאשר השחקן ממוצא הודי דב פטאל גילם ב"האביר הירוק" (2020) את אביר השולחן העגול סר גאווין.
המקרה של "בליץ" לא בדיוק שייך לקבוצה זו. בתקופת המלחמה האוכלוסייה השחורה בכל בריטניה הוערכה ב-8,000 עד 10,000 אנשים בלבד. אפילו אם כולם היו מתרכזים בלונדון (והם לא) מדובר ב-0.1% מהאוכלוסייה. על בסיס נתונים מספריים אלו יש ב"בליץ" ייצוג-יתר לדמויות עם צבע עור שחור (כולל זו של הילד המשמש כדמות המרכזית). הטיה זו לא נובעת מניסיון להפגין נאורות "פוסט-גזעית", אלא מהיות נושא הגזע עדשה ממקדת עבור מקווין לבחינת שאלות של התנהגות אנושית בזמן המלחמה, ומהפיכת סיטואציית המלחמה לעדשה ממקדת לבחינת יחסים גזעיים.
ריטה (סרשה רונאן) מגדלת כאם חד-הורית את בנה בן ה-9 ג'ורג' (אליוט הפרנן) באיסט-אנד של לונדון. ג'ורג' נולד בעקבות קשר שהיה לה עם גבר שחור שגורש מבריטניה בנסיבות שיוצגו בפלאשבק במהלך העלילה. שניהם חיים יחד עם ג'רלד אביה של ריטה (המוזיקאי פול וולר הזכור מההרכבים הג'אם והסטייל קאונסל בשנות ה-70 וה-80). הקשר בין האם והבן קרוב ואוהב, אך ריטה נעתרת להפצרותיו של אביה להפקיד את בנה בידי הרשויות כדי שימולט יחד עם ילדים נוספים אל הכפר. על הרכבת בדרך לשם ילדים מקניטים את ג'ורג' על צבע עורו. העלבון והכעס במשולב עם הגעגועים לאימו מכריעים אותו. הוא קופץ מהרכבת ומחפש את הדרך חזרה לאם במסע שיתרחש במהלך ימים ספורים בלונדון.
החלק הראשון של הסרט נושא אופי קליל יותר, עם רגעים של הומור ותחושת הרפתקה שמזכירה את "תקווה ותהילה" (1987), סרטו האוטוביוגרפי המקסים של ג'ון בורמן על ילדותו בתקופת הבליץ. ככול שהמסע של ג'ורג' נמשך כך הדיכוטומיה של מוסריות אנושית בתקופת המלחמה הופכת לברורה יותר. בצד המואר יש את דמותו של איפה (בנג'מין קלמנטיין), אזרח בריטי-אפריקאי שמתנדב בכוחות המשמר האזרחיים. ג'ורג' מתלווה אליו לסיור לילי ולומד ממנו שיעור חשוב על הגאווה בצבע עורו.
מהצד השני קיים הגיהינום של אובדן רכוש וחיים ובני אדם שמתגלים במלוא כיעורם. ג'ורג' נשבה בידי כנופיית פשע שמונהגת ע"י אלברט (סטיבן גרהאם), דמותו פייגנית-דיקנסית מובהקת (למרבה המזל אלברט אינו יהודי). הוא מנצל את מידותיו הקטנות של הילד כדי שישתחל בין הריסות של חנות תכשיטים ויביא לו שלל. בהמשך יהיו מעשי פשע נתעבים אף יותר של שוד גופות.
הקו העלילתי המקביל עוסק בריטה שעובדת כפועלת במפעל שמפרק פצצות שלא התפוצצו. קו עלילתי זה אולי משלים את הראשון אך הוא פחות מגובש. לאחר שריטה מגלה כי בנה נעלם, אנו נמצאים איתה בחיפושיה הנואשים כשהיא מלווה בכבאי בשם ג'ק (האריס דיקנסון) שניכר כי יש לו חיבה לריטה, אך מערכת היחסים ביניהם נותרת מעורפלת ולא מפותחת. זהו הסרט הראשון שבו מקווין לא משתף פעולה עם תסריטאי נוסף, ויתכן שזה גורם משפיע על ליקויים אלו.
יכולת הבימוי של מקווין ניכרת במיוחד בשתי סצנות שמתרחשות במועדוני לילה. הסצנה הראשונה קשורה לזיכרון של ריטה, והשניה לאירוע מפורסם שקרה בזמן הבליץ בעת שהאליטה של לונדון חגגה במועדון לילה יוקרתי. שתי הסצנות מזכירות כי למקווין יש יכולת ייחודית לחבר תנועה, קצב וצבע. יכולתה שאותה הוא כבר הוכיח ב-Lovers Rock, הסרט הנהדר בסדרה האנתולוגית "גרזן קטן" (2020) שעסקה בקהילת המהגרים מהקריביים שחיו בלונדון בשנות ה-70. ניתן רק לייחל שבמהרה יגיע היום בו מקווין יחליט לביים מיוזיקל.
נדמה שהטון של "בליץ" שונה משל סרטיו הקודמים של מקווין. יש בו פרספקטיבה של ילד כדמות מרכזית, ולא מעט רגעים בהם שנדמים ל"מעשייה ספילברגית". זה הופך את הסרט לנגיש יותר לקהל רחב, אך עשוי לעורר תחושה ש"בליץ" חסר את החותם האישי של היוצר - אך רושם זה יהיה מוטעה. מקווין כבר עסק בסרטיו, גם אם בדרך קודרת יותר, בניסיון של גיבוריו לשרוד תקופת מלחמה (ב"רעב" וב"12 שנים של עבדות"). הוא עסק, כאמור, גם בקשיים ומתחים גזעיים. גם העניין שיש לו בהיסטוריה של לונדון ניכר בפרויקטים שיצר עבור מוזיאונים ותערוכות, כמו גם בעבודות שביים למסך הגדול והקטן. לבסוף הנושא של עיר בזמן מלחמה זכה אצלו בשנה שעברה לבחינה מעמיקה בסרט התיעודי שלו Occupied City, שבמשך 4.5 שעות בחן את אמסטרדם בתקופת הכיבוש הגרמני. גם אם הטון של "בליץ" נראה למראית עין שונה משל עבודותיו הקודמות של מקווין, זהו סרט הנובע באופן ברור מתחומי העניין של אחד הבמאים החשובים בקולנוע העכשווי.
