"הרועה" (Bergers), סרטה החדש של הבימאית הקוויבקית סופי דראספ, זיכה אותה בפעם השנייה בקריירה שלה בפרס הסרט הקנדי הטוב של פסטיבל טורנטו. היא זכתה גם על סרטה הקודם "אנטיגונה" מ-2019 (שהוקרן בישראל תחת השם "בשם האח") - עיבוד עכשווי לטרגדיה של סופוקלס, שבו הגיבורה המורדת-בסמכות עוצבה בדמותה של נערה יתומה שהיגרה מאלג'יר לקוויבק. שאלות הצדק וההתנגשות עם מוסדות המדינה שהיו במחזה הותקו לסיטואציית הגירה עכשווית. בסרטה החדש היא מתמקדת במסע אישי ואינטימי יותר שגם הוא כולל מעבר גיאוגרפי ותרבותי מטלטל. "רועה" מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי למחצה של מתיאס לפברה, D’où viens-tu, berger? ("מאין באת, רועה?"). לפברה, פרסומאי מצליח ממונטריאול, נטש את חייו הקודמים לטובת חיים חדשים כרועה צאן באלפים הצרפתיים. דראספ עיבדה את הטקסט לסרט שמבקש לחקור את המתח שבין אידיאליזציה של חיי הכפר לבין המציאות הקשה והמורכבת של רעיית הצאן.
"הרועה" - טריילר
מתיאס (פליקס-אנטואן דובל) הוא קופירייטר מצליח אך מתוסכל, שחייו במונטריאול היו חלולים וחסרי משמעות. ההחלטה לזנוח חיים אלו כדי לרעות צאן בפרובאנס נדמית בתחילה כמחווה רומנטית-פואטית, כצעד אל עבר "חיים אותנטיים" שמנוגדים לניכור ולמלאכותיות של החיים העירוניים. אנו פוגשים אותו לאחר שכבר ביצע את המעבר לצרפת, ובשלבי גישוש ראשוניים למימוש חלומו. הבנתו את אורח החיים שהוא מנסה לסגל מוגבלת - הוא קנה כמה ספרים בנושא, ובמחשבתו זו עבודה שתותיר לו זמן רב לרפלקסיה עצמית ויצירתית.
מתיאס פוגש את אליז (סולן ריגו), פקידה צרפתייה שמטפלת בבקשת הוויזה שלו, ונמשכת בעצמה לחלום החיים האלטרנטיביים. היא מצטרפת אליו, והקשר המתפתח ביניהם מהווה מניע רגשי נוסף לסיפור. אבל, כפי שמבהיר הסרט כבר בשלב מוקדם, חיי הרועים רחוקים מלהיות רומנטיים. דראספ מתעקשת להראות את הקשיים ואת האכזריות הכרוכה במקצוע, וכך גם את ההתנגשות המתמדת המתקיימת בו בין אדם לטבע.
אחד ממוקדי העניין בסרט הוא האופן שבו הוא מתמודד עם הדיכוטומיה שבין העיר לכפר. מתיאס, שעסק כל חייו ביצירת סיסמאות פרסומיות ובבניית מציאויות מלאכותיות, בוחר לעבור לעולם שבו הערך נמדד לא בהון תרבותי או כלכלי אלא בעבודה גופנית קשה ובקשר ישיר למחזורי הטבע. אך כאן נחשפת האשליה: רעיית הצאן מתנהלת תחת לחצים כלכליים, שחיקה גופנית, ובידוד חברתי. הסרט מבהיר כי זהו עולם שבו מחירי הצמר צנחו לשפל כמה עמוק עד שחלק מהרועים נאלץ לשלם כדי להיפטר משאריות הצמר. התמונה שמצטיירת רחוקה מכל אידיליה כפרית - מדובר במציאות קשה של הישרדות יומיומית.
הצופים מוזמנים להיות עדים לתהליך שמתיאס עובר. מהרגע שבו הוא מתבונן בהתלהבות בכבשים ועד לרגע שבו הוא נאלץ להתמודד עם מציאות של לידות קשות, מחלות ואף המתת בעלי חיים. באחת הסצנות המטלטלות הוא צופה לראשונה ברועה מנוסה מחסל בכוח כבשים חולים. המעשה נעשה בשם הפרקטיקה החקלאית, אך הוא חושף את האכזריות הבלתי נמנעת שכרוכה בעבודה הזו. במהלך העבודה על הסרט חלק מהאירועים המוצגים נלכדו באותנטיות תיעודית. כך סצנה שבה הגיבור מיילד את אחת הכבשים צולמה ללא תכנון מוקדם. כשההמלטה התרחשה השחקן דובל הוזנק למשימה, והבעת פניו מתלכדת באופן ממשי עם תחושותיו של מתיאס.
אליז, שבעצמה חשה רתיעה מהשגרה העירונית, מתמסרת למציאות באופן ישיר ואינטואיטיבי. דווקא היא מצליחה להפגין הסתגלות מהירה ולעיתים אף יעילה יותר. סיפור האהבה ביניהם מתפתח לא מתוך אידיאליזציה אלא מתוך חוויות משותפות של קושי. אחת מהחלטות הבימוי של דראספ הייתה להרחיב הנפח העלילתי של הקשר המתהווה בין הדמויות, ביחס למידת הצגתו בספרו של לפברה. הדינמיקה הזו מעניקה לסרט בסיס רגשי עמוק יותר, ומונעת ממנו להפוך לתיעוד חד-ממדי של התפרקות חלום.
הסרט, שצולם על ידי וינסנט גונוויל, מציג את נופי האלפים באופן לא מיופייף. אלו לא גלויות עבור תיירים אלא מרחב של יופי לצד איום ממשי. דראספ מתייחסת לנוף כמעט כדמות בפני עצמה: לעיתים רחב ומכיל, ולעיתים סוגר ומאיים. חציו הראשון של הסרט מצולם בתנועות מצלמה מועטות ופריימים סגורים שממחישים את חוסר הנוחות של מתיאס בסביבה הלא מוכרת. בחצי השני, במהלך המעבר העונתי של העדרים להרים - הצילום נפתח אל שוטים רחבים שמעניקים תחושה של חופש וסכנה.
מבנה הסרט נשען על ארבעה פרקים שמתכתבים עם מחזורי העונות (במסורת של סרטים כמו "קבקבי העץ" - יצירת המופת של ארמנו אולמי מ-1978). אין כאן דרמה הוליוודית רציפה, אלא קצב איטי שמבקש להשרות על הצופה את התחושה של חיים שמתנהלים לפי קצב הטבע. דראספ נמנעת מדיאלוגים ארוכים ובמקומם משתהה על צילומי הטבע, מה שיוצר חוויה של מה שמכונה "קולנוע איטי". עבור חלק מן הצופים הדבר יהיה מהפנט, עבור אחרים הקצב האיטי יתיש. כך או כך, הבחירה האסתטית הזו מחזקת את תחושת האותנטיות ואת ההתכנסות לתוך העולם שבו חיים הדמויות.
דראספ מציבה את דמותו של מתיאס במקום שבו עליו לא רק לשנות מקצוע, אלא לשנות את תפיסת עולמו, את יחסו לגוף ולסבל, ואת המשמעות שהוא ייתן לחייו. כל אלו נקשרים להצגת יחסי האדם-טבע באופן שאינו נופל לקלישאות אקולוגיות. אין זו אידיליה אלא מערכת יחסים מתוחה שבה גורלו של האדם תלוי בטבע. המסע העונתי של העדרים אל ההרים, מוצג כמסע של הישרדות לא פחות מאשר חלק ממסורת מקומית. לצד ההוד שבנוף, מתוארים גם האיומים - זאבים, מחלות, תנאי אקלים משתנים, ותהליכי תיעוש חקלאיים המאיימים על דרכי החיים המסורתיות של הרועים. בכך "הרועה" מתקיים ביחס לשיח העכשווי המחבר בין חיפוש אחר אלטרנטיבה לחיים העירוניים ומודעות אקולוגית.
לטוב וגם קצת לפחות טוב (בכל הקשור לריגושים של קולנוע פופולרי) הסרט מתאר את חיי הרועים תוך שמירה על מידה רבה של ריאליזם. מנגד, קרבה זו למציאות הופכת את העלילה לצפויה. גם הצגת ההיבטים של הלחצים החברתיים/כלכליים על אורח החיים המסורתי מוגבלת לנקודת ההתנסות של הדמויות שרוב זמנם בטבע. כלומר, לא מדובר בניתוח שיטתי שהיה מחייב התנתקות מהמסע של הגיבור.
"רועה" מומלץ לצופים שנכונים לקצב האיטי של חיים בתוך הטבע, ושאינם נרתעים מהאופן בו חיים אלו עשויים להציב בני אדם ובעלי חיים בסיטואציות לא נעימות. הצופים שפתוחים לכך עשויים לחוות קמצוץ מהמסע של מתיאס כאילו היה זה המסע שלהם.
