נתחיל בקריצה/התחכמות/דווקאיות שנמצאת ב"אנקת גבהים" כבר בכותרת - ואולי עובדת יותר טוב באנגלית. זו לא אנקת גבהים אלא "אנקת גבהים" במרכאות מהופכות - כך הסרט מוצג בפוסטרים ובסיקוונס הכותרות המסוגננות. הבמאית אמרלד פנל לכאורה רוצה רק להגן על עצמה מול כל מעריצי הרומן המקורי האלמותי של אמילי ברונטה ולהגיד בקול: חבר'ה, זה בכלל לא עיבוד לספר. זו הגרסה שלי לאנקת גבהים, או "אנקת גבהים", מה שאני ראיתי בספר והחלטתי לשים על מסך, עם כל הצבעים, הסקס ושירי הפופ בפסקול שמעבירים לטעמי בצורה מושלמת את סיפור האהבה הטרגי בין קאת'י (מרגו רובי) להית'קליף (ג'ייקוב אלורדי). לא אכפת לי מנאמנות למקור, ובטח לא מנאמנות היסטורית לבריטניה של תחילת המאה ה-19, ואתם יכולים לקפוץ לי. ואנחנו אכן קופצים.
"אנקת גבהים" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
התחכמות אחרת היא לומר שעל הנייר "אנקת גבהים" הוא אכן עיבוד מדובר, יקר ועתיר-כוכבים לרומן של ברונטה מ-1847 שהפך לאבן יסוד בתולדות הספרות הבריטית. ספר שתלמידי תיכון בממלכה גדלים עליו כמו שפה גדלים על "המאהב" של א.ב. יהושע (טוב, אלה שמקשיבים בשיעורי חמש יחידות). אבל בפועל מדובר בעצם בעיבוד לסרטים של באז לורמן. כן, הבמאי האוסטרלי עתיר להיטי הפופ והאוהבים הצעירים, עם הסרטים "רומיאו ויוליה" ו"גטסבי הגדול" - שניהם עם דיקפריו - הוא היוצר שלימד את הצופים בני דורה של פנל: אם עושים עיבוד לרומן קאנוני למסך הגדול, כזה שגורם למורה לספרות שלכם לעקם את האף ולהגיד "אתם??? מה לעזאזל מכשיר אתכם לעבד את שייקספיר וברונטה ופיצג'רלד?" - אז לעשות את זה כמו יריקה בפרצוף של הטהרנים, עד הסוף. עם פסקול עכשווי, שיבושים מכוונים בקווי העלילה וגם ויתור מראש על כל ניסיון להעמיד פני אינטלקטואלים. אומרים שברונטה כתבה סיפור אהבה שהדהד לדורות, שמרתק קוראים עד היום? בואו נראה שזה נכון גם לדור האינסטגרם.
ו"אנקת גבהים", יגידו גם שונאיו והמתרגזים עליו, נראה מהמם. הוא מלא בתשוקה, גם של הדמויות (גם אם זה עניין בעייתי יותר) אבל בעיקר של היוצרת מאחורי המצלמה. כשנטלי פורטמן העזה לביים בעברית את הגרסה שלה ל"סיפור על אהבה וחושך", שהייתה מקסימה בעיניי, היא הביאה למבול של מבטים מלוכסנים בישראל עוד לפני שצולם פריים אחד, יחד עם לחישות של "מי שמה". בדיעבד, הטעות שלה או של כל במאי עתידי שיחלום לביים כאן עיבוד ל"תמול שלשום" של עגנון, היא שהיא לא שמה שירים של נועה קירל בפסקול.
אז מהו "אנקת גבהים", עם או בלי מרכאות? למי שהם בתולי-ברונטה ואינספור הגרסאות הקודמות על המסך הקטן והגדול, נאמר שזהו סיפור האהבה עתיר-המכאובים בין קאת'י, בת למשפחת אצולה שירדה מנכסיה וחיה בטירה הולכת ומתפרקת, לבין הית'קליף, נער חסר שם שאסף אב המשפחה מהרחוב - וקאת'י נותנת לו את שמו (ברומן זה האב, וכאן שונה כדי לחזק את התפיסה שלה אותו כ"חיית מחמד" - שינוי אחד מיני רבים מהספר). החלק הראשון הוא על סיפור חברותם/אהבתם בילדות של שניהם (ושני הילדים שמגלמים אותם, ובעיקר אוון קופר - הלא הוא הילד האומלל מ"התבגרות" - מצוינים). לאחר מכן הסרט קופץ קדימה לבגרותם - קאת'י היא עדיין בת אצולה מפונקת, הית'קליף הוא הפרא האציל, ואל המשחק נכנס אדגר לינטון (שאזאד לטיף), אציל טוב-לב שעובר לאחוזה ממול ואחריו מחזרת קאת'י, גם כדי להתחמק מצרותיה הכלכליות. אחד מהדגשים החוזרים על עצמם בסרט בחסות הבמאית פנל הוא הערבוב המתמיד בחיי הגיבורים בין שיקולים מיניים, רומנטיים ומעמדיים. סקס, רומנטיקה וכסף כאמצעים לשליטה המתערבבים זה בזה.
זה סרטה השלישי של אמרלד פנל, קמילה מ"הכתר" בשבילכם, הבמאית-שהפכה-שחקנית שזכתה כבר באוסקר התסריט בגיל 34 (אנחנו לא מקנאים) על "צעירה מבטיחה", סרטה הראשון שהיה סרט נקמה פמיניסטי ומלא ניאונים לעידן MeToo# - ובעיני סרטה החלש ביותר. אגב פנל, בת למעצב תכשיטים מפורסם בממלכה, היא התגלמות המושג Posh - מישהי שכנראה פגשה בכל מיני מסיבות ובקולג'ים את בני הדודים של וויליאם והארי. זה דווקא גורם לה להיות סופר-מודעת לתפקיד המעמד בחיים של אנשים, וזה גם בא לידי ביטוי בסרטה השני והטוב ביותר, "סולטברן" מ-2023. וגם כאן.
וכאמור, פנל היא קמילה. זה אולי שמוקי להתייחס לבמאית שכבר עשתה קילומטראז' על בסיס תפקיד בסדרת טלוויזיה שנגמרה, אבל האמת ש"קמילה" הוא יופי של תיאור למה שפנל מביאה לעולם הקולנוע - היא המאהבת, הלאו-דווקא מושכת, הלאו-דווקא זוהרת, שמגיעה ממעמד גבוה וכולם שונאים, ובסוף נהיית מלכה. גם ב"אנקת גבהים" כמו בסיפור הטרגי לא פחות של דיאנה וצ'ארלס - היא מתפרצת למסיבה שלא הוזמנה אליה, ועושה בו כשלה.
"אנקת גבהים" גרסת פנל הוא בסוף קצת גרסת הנערה החרמנית שקראה את הספר בתיכון, והשלימה בראש את סצנות הסקס. ואם בסקס עסקינן, נעדכן שמה שמבאס ב"אנקת גבהים" הוא שהוא לא הולך עד הסוף - הסרט בסוף הרבה פחות גראפי ומיני ממה שהיה אפשר לצפות או למצוא בהוליווד לפני 30-40 שנה, כשהאירוטיקה מלכה בה בימי "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים" ו"אינסטינקט בסיסי". אבל הכוונות בהחלט שם, ומבחינתי לפחות מעוררות אהדה. קאנון ספרותי מיועד שיהרסו אותו, יעקמו אותו, יפרשו אותו ויבנו אותו מחדש בחדווה - לא כאיזה מוצג במוזיאון.
זו הסיבה שעל אף שהוא מתרחש במאה ה-19, את הפסקול מרצפים שיריה של צ'ארלי XCX והדמויות נראות כל הזמן על סף צילום עצמי בסלפי חרמני. אבל "אנקת גבהים" גם אינו בסופו של דבר איזה תרגיל שכלתני על עיבודים ומשמעותם. הוא באמת מצליח להישאר רומנטי, וגותי, כמו הרומן המקורי, גם אם הוא משנה בו כמעט הכל. בעולמה של פנל - וברונטה בעיני פנל, לאו דווקא ברונטה המקורית - שלושה דברים אורבים בכל פינה: סקס, מוות ומעמד חברתי.
זה לא אומר שהסרט לא עתיר בעיות, וחלק מההחלטות מרגיזות, גם לכל מי שמגיע לעיבוד הרדיקלי בלב חפץ. בראשם: בלגן הליהוקים, בגילאים ובגזעים. נתחיל בעניין הגיל: בספר של ברונטה וברוב העיבודים אליו, סיפור האהבה המרכזי מתרחש כשהגיבורים הצעירים הם סביב ה-20 שלהם, גיל שבו היה מאוד סביר ומתבקש שקאת'י הצעירה תתחתן לאציל עשיר ממנה כדי לא להיחשב ל"רווקה זקנה". מרגו רובי, כפרה עליה, היא בת 35, וזה ניכר. לפני שתאשימו אותי באייג'יזם - נאמר שאין דרך להסביר את הקפיצה העלילתית כשרואים בהתחלה את שני הגיבורים-ילדים מתחברים סביב גיל 12 עם שבבים ראשונים של גילוי רומנטי, ואז העלילה קופצת "כמה שנים קדימה" לרגע שבו הם לראשונה חושבים במוצהר זה על זו באופן רומנטי ומיני, והם נראים כמו גרושים בפרבר באוהיו. מה הם עשו באחוזה בעשרים השנים שעברו בפער הליהוק? שיחקו דוקים?
הליהוק של רובי הוא מרגיז אבל גם הברקה, כי השחקנית האוסטרלית משחקת את קאת'י האלמותית בעצם באותן אנרגיות של "ברבי" - וזה לדעתי מכוון לחלוטין. קאת'י גרסת פנל ורובי היא לא סתם מפונקת, אלא אישה שגרה בבית בובות. טובת-לב בכוונותיה ובעיני עצמה, אבל גם נצלנית בטירוף ומודעת עד כאב למעמדה ומקומה בעולם. המשחק שנעשה בסרט בין דמות מעוררת אהדה/רחמים/סלידה לגמרי מוצלח ואיכשהו גורם לדמות הבלתי-נסבלת בפוטנציה להחזיק שעתיים ורבע על המסך. גם ג'ייקוב אלורדי טוב למדי, מאזן היטב את האלמנטים האציליים והפראיים בתפקיד - ובעיקר, מבצע יפה את השינוי ההדרגתי המתבקש מדמות קדושה לכזו שיש בה אפלה לא מבוטלת. מה זה משנה, העיקר שתגידו שהוא חתיך.
הליהוק של אלורדי עורר זעם כבר מעצם העובדה שהוא לבן כסיד, בניגוד לרומן ששם הוא מתואר ככהה-עור, כנראה צועני - מה שמוסיף לאלמנט האאוטסיידריות שלו (ובגרסה מצויינת ל"אנקת גבהים" לפני עשור וחצי של אנדריאה ארנולד, הפכו את הית'קליף פשוט לשחור, ואיכשהו זה הרגיש נאמן הרבה יותר למקור מכאן). העניין הוא שפנל זורקת גם פה את הציפיות שלנו כקוראים לפח, וזה קורה גם עם הליהוקים של דמויות המשנה. מילא שקאת'י מגולמת על ידי שחקנית אוסטרלית, עם מבטא בריטי קצת פחות משלי, אבל מה לעזאזל קורה פה עם דמויות המשנה? נלי המשרתת - המספרת בספר ודמות די חשובה בכללי - מגולמת על ידי השחקנית ממוצא וייטנאמי הונג צ'או. וצ'או, שהייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"לווייתן", כבר בת 46 - כשהיא אמורה להיות בת גילה של קאת'י וקופצת מילדות לבגרות בשלושה עשורים בערך. ואילו מר לינטון, האציל העשיר, לכאורה האיש במעמד הכי עוצמתי בסביבה, מגולם על ידי שאזאד לטיף, ממוצא פקיסטני.
5 צפייה בגלריה
תכלס, ככה הוא באמת נראה כהה-עור. ג'ייקוב אלורדי, מתוך "אנקת גבהים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אני קורא את התגובות כבר בראש: Woke! הוליווד לכאורה כופה על הבמאים שלה מכסות של ליהוק מולטי-אתני (בתעשייה הבריטית, ו"אנקת גבהים" הוא על הנייר הפקה חצי-בריטית, זה מובהק יותר), אבל במקרה הזה קשה לי להאמין שזה לא בא מהבמאית, כ"פאק יו" כללי שוב לכל השמרנים והטהרנים. אם הית'קליף לבן, למה לא להפוך כמה דמויות משנה להודיות או אסייתיות? תתמודדו.
החוויה היא אכן משונה, וזה לא בהכרח דבר רע. בסופו של דבר, "אנקת גבהים" גרסת פנל, עם כל המרכאות, העיוותים, השינויים המכוונים והלא-מכוונים - הוא חוויה קולנועית מספקת מאוד, רומנטית עד כדי כאב וגותית או אפלה כשצריך. ונראה לי שהיא מצליחה בכוונה הכי חשובה של היוצרת: לגרום לבת ה-16 הבאה לצאת מהסרט, לקנות את הספר של ברונטה ולהצטרף ללגיון המעריצים של "אנקת גבהים" כדי שתוכל בהמשך חייה להתלונן על איך הרסו אותו בעיבוד. תנו לנו עוד קצת מתום הנעורים הזה.
