פסטיבל הקולנוע בחיפה חוסה מזה שנתיים תחת הצל של 7 באוקטובר. הטבח התרחש ביום האחרון של הפסטיבל ה-39 בשנת 2023. שנה לאחר מכן, בעוד המלחמה בצפון נמשכת, הפסטיבל ה-40 הוזז לתחילת ינואר 2025. 10 חודשים מאוחר יותר, הוא שב להתקיים בחול המועד סוכות אך ממשיך לשאת בקרבו את תאריך השנה לאסון. ברור מדוע לפסטיבל הקולנוע בחיפה, בשונה מערוץ 14, אין את הפריווילגיה להתעלם ממה שהתחולל ביום זה.
מתוך "על כלבים ואנשים"
(באדיבות לילה סרטים וסרטי נחשון)
בתחרות הקולנוע הישראלי, שבה אין הבדלה בין קולנוע עלילתי ותיעודי, יש שלושה סרטים שעוסקים ישירות באסון ועוד שניים שבהם הוא הד עמום למוצג. בשונה מהאופן שבו פוליטיקאים אינטרסנטים ומתלהמים נמוכי-מצח תוקפים את הקולנוע הישראלי, סרטים אלו מציגים ביקורת מאוד מאופקת ושקולה הנובעת מהפרספקטיבה הישראלית על האירוע. אם יש דופי במכלול המוצג הרי שהוא בהיעדרו של סרט המעז לנסח ביקורת חריפה יותר כלפי הצבא, הפוליטיקאים או מה שהתחולל בעזה בשנתיים האחרונות.
"אונר"א"
במשך התקופה האחרונה הדוקומנטריסט הוותיק דוקי דרור ביים מספר רב של סרטים שעוסקים בהיבטים של 7 באוקטובר. חלקם בוימו עבור הטלוויזיה הגרמנית, כשדרור משמש כחלק מצוות של במאים, וחלקם עבודות שעליהם הוא חתום באופן בלעדי. הצופים הישראליים נחשפו ל"זריחה שחורה" (יחד עם יוסי בלוך ונועם פנחס) שהביא עדויות של ניצולי הנובה, ולסדרה התיעודית "שבויים" (יחד עם איתי לנדסברג) שבחנה מקרים בולטים של ישראלים שנפלו בשבי. בתחרות השנה הוא מציג את "אונר"א" שמציע בחינה היסטורית של הארגון השנוי במחלוקת. כידוע זוהי סוכנות האו"ם שמוקדשת לטיפול בלעדי בפליטים הפלסטינאים של 1948 וצאצאיהם, וזאת בשונה מכל שאר הפליטים בעולם שמטופלים ע"י סוכנות או"ם אחרת - נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR).
הסרט מציג שורה של מראיינים – אנשי אונר"א בעבר ובהווה, פוליטיקאים אירופאיים שתומכים בארגון, ודוברים פלסטינים. מהצד השני, ובאופן שמנחה מהותית את הסקירה שהסרט בכללותו מציע, יש דוברים ישראלים כמו עינת וילף ופרופ' בני מוריס שמעצבים פרספקטיבה ביקורתית כלפי הארגון. כפיצ'ר תיעודי יש לסרט מספק זמן להציג תמונה מורכבת הכוללת את תנאי הייסוד הייחודיים של אונר"א המשקפים אינטרסים סותרים – הניסיון להנציח את הסכסוך על ידי שימור נצחי של מצב הפליטות הפלסטיני, ומנגד האינטרס הישראלי לקיומו של גוף שיממן ויטפל בצרכי חינוך ובריאות של האוכלוסייה הפלסטינית. כשסתירה זו מתקיימת ומתפתחת על פני עשרות שנים, נוצר ארגון שקליפתו החיצונית מנוהלת על ידי נציגות א-פוליטית לכאורה של אנשי האו"ם, אבל בפועל גוף שנשלט ומשרת את חמאס עזה. כך אונר"א מהווה לא רק גורם חשוב בהנצחת הסכסוך אלא גם ברדיקליזציה שלו. הסרט, שהופק בידי כאן 11, בהחלט ראוי לתשומת-הלב של אלו הרוצים להכיר אלמנט חשוב ומשפיע על המצב הנוכחי.
"על כלבים ואנשים"
סרטו היפה של דני רוזנברג כבר היה אמור לעלות לפני חודשים על מסכי בתי הקולנוע בישראל - אך יציאתו, למרבה הצער, נדחתה. הקופרודוקציה האיטלקית-ישראלית משלבת אלמנטים של בדיה ותיעוד כאסטרטגיה המאפשרת להתקרב לאסון 7 באוקטובר בדרך זהירה ובעלת-ערך. החלק הבדיוני עוסק בגיבורה – נערה בת 16, ניצולה מקיבוץ ניר עוז ,ששמה הוא דר (אורי אבינועם, שלאחרונה זכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה על תפקידה ב"כי את מכוערת"). בימים שלאחר האסון היא עוזבת את המלון באילת שאליו היא הועברה, כדי להתגנב לשטח הצבאי הסגור של הקיבוץ בחיפוש אחר כלבתה שולה שברחה במהלך המתקפה. בסיפור הרקע של הדמות יש גם קרובי משפחה חטופים בעזה, כך שהחיפוש אחר הכלבה הוא ניסיון למצוא עוגן רגשי, ולו חלקי, במציאות הקשה. לדמות זו יש רקע משפחתי הנוכח בסרט באמצעות היומנים של האמא החטופה המספרים על נעוריה של האם, וממשיכים עד לידתה של הבת שכעת איבדה את אימה.
החיפוש של הדמות הבדיונית מאפשר מפגש בלתי-אמצעי עם שורדים אמיתיים של הטבח, ובאמצעות האינטראקציה שלהם עם הנערה אנו מקבלים עדויות לגבי מה שהתחולל בטבח ולאחריו. כך הסרט לא עוסק בהבאה "פשוטה" של העדויות, אלא יוצר סיטואציה רגשית שבה העברת המידע משולבת בפעולות הכוללות את הדמות הבדיונית. בעבודותיו הקודמות של רוזנברג – הסרט הבדיוני המשלב אלמנטים תיעודיים-אישיים "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" (2020), והסרט הבדיוני "החייל הנעלם" (2023) - כללו עיסוק באימפקט הנפשי של הקיום הישראלי על לוע הר הגעש של צבא ומלחמה. "על כלבים ואנשים" ממשיך עיסוק זה בשילוב הנוטה באופן משמעותי יותר לכיוון התיעודי, ובכך הוא מפיק מבט הומניסטי וחומל. לא סרט שחותר לטלטול ברוטלי וזועם אלא כזה המציע קשב עדין לבני אדם.
"תחתונים וגופיות"
באופן קונבנציונלי התיעוד של המלחמות הישראליות מתמקד בצד הגברי של ההיסטוריה – המערכת הפוליטית הנשלטת באופן כמעט מוחלט על ידי גברים, והמערכת הצבאית שבה לנשים היה במשך רוב שנות הקיום של המדינה מעמד משני. "תחתונים וגופיות", סרטה התיעודי של סמדר זמיר (בהפקת כאן 11) עוסק במלחמת יום כיפור מזווית נשית-פמיניסטית, ומציע מקבץ של חומרים ארכיוניים שבסקירה "היסטורית גברית" היו עשויים להיוותר על רצפת חדר העריכה. הוא מציג את הנשים ב"חזית העורף", בהחזקת התא המשפחתי והמשק הישראלי (נשים שעברו ל"עבודות גבריות"), ותרומתן החשובה למאמץ המלחמתי והרפואי של התקופה.
הסרט כולל לא מעט רגעים של מבט נוסטלגי ומשועשע, כולל כמה אמירות שוביניסטיות הנאמרות מבלי דעת על ידי הגברים באותה תקופה. ישנן אנקדוטות מתקופת המלחמה (למשל, סיפורה של שרי רז המסתננת לכוח לוחם בשם הגעגועים לגבר שלה), והתמקדות באופן שבו נשים מציעות אלטרנטיבה להבנה הגברית של הסיטואציה – באופן מיוחד סיפורה של רות ליס שכתבה מכתב לאשת נשיא מצרים ג'יהאן סאדאת. המטרה היא לא ליצור אלבום נוסטלגי, אלא לנסח עמדה פמיניסטית המושתתת על סתירה – נשים כחלק חיוני מהמלחמה, ונשים כאלו שיכולות לקדם אלטרנטיבה לתפיסה הגברית של הסכסוך.
בה בעת זהו סרט שיש בו מבט נוסף ומובלע, לא רק בפרספקטיבה של הזמן שחלף, אלא באופן ספציפי של אסון 7 לאוקטובר שהתחולל 50 שנה בדיוק לאחר פריצת מלחמת יום כיפור. ההשוואה הבלתי-נמנעת (והעגומה) בין החברה הישראלית של אז והיום, והמחדל של היהירות הצבאית והעיוורון המדיני שנותרו כשהיו. בעודנו רואים את ישראל של אז כל צופה יריץ בראשו את ישראל של היום, והליקויים שגדלו עשרות מונים בין שני האסונות. כששומעים את דבריה הנכוחים של שולמית אלוני ז"ל המוקיעה את הפוליטיקאים ואנשי הצבא שכשלו לפני 52 שנים, לא ניתן שלא לחשוב על האופן הטרגי שבו דברים אלו ראויים ורלוונטיים עוד יותר להישמע היום. למרות שסרטה של זמיר עוסק בעבר, בדרכו הוא מדבר ומביע עמדה חשובה כלפי ההווה.
"השאלות של נעמי"
לא כל הסרטים בתחרות עוסקים באופן ישיר או עקיף באירועי 7 לאוקטובר. לאמן הרב-תחומי ג'ראר אלון יש גוף עבודות עשיר בתחומי הצילום, הווידיאו ארט והתיעוד. ב-2004 הוא צילם את הסרט האישי "החגורה של נעמי" העוסק בבתו הלוקה בתסמונת וויליאמס. בסרטו החדש "השאלות של נעמי" הוא חוזר לבחון את חייה של הבת, ואת יחסיו שלו איתה, כאב, כאמן וכמתעד. תסמונת וויליאמס היא תסמונת גנטית נדירה שיש לה קשת שלמה של מאפיינים – במראה, בהתנהגות, בקוגניציה ובתגובה הרגשית. היא גוזרת על אלו שלוקים בה חיים לא-פשוטים שבהם עצמאותם תהיה בהכרח מוגבלת, ותכלול מידה רבה של התערבות הורית וממסדית. הפתיחות והרגישות המוקצנת של הלוקים בתסמונת מעוררת בעוצמה רבה את הכמיהה הרגשית לקשר, שילוב שיש בו פוטנציאל לפגיעות וניצול.
בעוד שהסרט הקודם עסק בנעמי הילדה בת ה-10, הסרט הנוכחי עוסק בעיקרו ביציאתה מהבית למסגרת מוסדית, והאופן בו חייה הבוגרים מונעים ע"י הכמיהה ומפח הנפש הכמעט בלתי נמנע. יש כאן מבט של אב אשר עוקב בתקווה אחרי ניסיונה של הבת למצוא את מקומה בעולם, אבל גם מבט מתעד שבו הבת בעלת הליקויים והתלות באביה היא גם האובייקט לתיעוד. מצד אחד הניסיון להנכיח את אנושיותה של הבת, ודרכה את זו של אלו הלוקים בתסמונת, כמו גם בצורות שונות של מוגבלות שכלית התפתחותית. הרצון לקשר, אהבה, משפחה וילדים – והטרגיות שאין בה "טובים" ו"רעים" המגבילה את המימוש של רצונות אלו. אבל זו גם דוגמא למתעד שנמצא – עם כל הרצון הטוב והאהבה – בעמדת כוח כלפי המתועדת. בעיה מהותית שאינה מופגת כאשר הבת מצהירה על רצונה בסרט, ורצונה בכך שבעתיד יהיה סרט נוסף עליה. בפלונטר האתי שאינו ניתן להתרה מוחלטת, גם זו הצהרה שמצולמת ונערכת לתוך הסרט על ידי האב.
"תיקי בגדד"
סרטו של אבידע ליבני (הפקה של כאן 11) עוסק באירוע טרור שהתרחש בינואר 1941 בבית הכנסת "מסעודה שם טוב" בבגדד. בית הכנסת שימש כמקום מחסה למאות יהודים שעמדו להיות מועלים לארץ, ויד נעלמה זרקה רימון שפיצוצו הרג ארבעה אנשים ופצע עוד עשרות. הבהלה שעורר פיגוע זה דרבנה מתלבטים מקרב הקהיליה היהודית שכעת הצטרפו לגל העלייה. השלטונות העיראקיים עצרו שלושה פעילים ציוניים שפעלו בעיראק כדי לקדם את העלייה, והוציאו להורג שנים מהם שהואשמו בזריקת הרימון. בעוד הממסד ישראלי הכחיש כל מעורבות בזריקת הרימון, בקרב הקהילה של יוצאי עיראק רבים האמינו שזו אכן הייתה פעולה שמטרתה הייתה לעורר בהלה כדי לקדם את העלייה.
הבסיס לחקירה שאותה מציע הסרט הם מסמכים בעיזבון של העיתונאי הישראלי ברוך נאדל שכתב בשנות ה-50 וה-60 ב"ידיעות אחרונות" וב"העולם הזה". נאדל תיחקר באופן מקיף את הפרשה עד שהבין כי הממצאים הפרובוקטיביים שלה יושתקו בישראל. נאדל עזב את הארץ ועבר לארצות הברית שבה חי עד מותו, והעיזבון שלו הופקד באוניברסיטת ייל. הפרופסורים יהודה שנהב-שהרבני וחנן חבר בחנו את העדויות בעיזבון ופרסמו מאמר בנושא ב-2017, וסרטו של ליבני מבוסס הן על החומר בעיזבון והן על המאמר (שנהב-שהרבני הוא אחד הבולטים במרואיינים בסרט).
מטבעו של הנושא זהו סרט הבוחן פרשה רגישה, ובהיותו מתבסס על חומרים ומאמר שנוקטים עמדה מובהקת כלפי מה שהתרחש, ברורה גם עמדתו של הסרט. יש הרבה ראיות נסיבתיות של אנשים ששמעו מאנשים, ושל הנחות שאינן נטולות היגיון הקשורות לדמיון בין פרשה זו לאופני פעולה מפוקפקים באירועים אחרים שהתרחשו בארצות ערביות שהופכים תעלול טרוריסטי שכזה לאפשרות סבירה. מצד שני הסרט אינו מציג "אקדח מעשן". כמובן שישנה האפשרות המאוד-סבירה שזו פעולה שהשתבשה, שתוכננה למטרות הפחדה נטולת-נפגעים, אך תקלה בביצוע הובילה לנפגעים בנפש. כך שגם אם "הממסד הציוני" עמד מאחורי הטקטיקה המפוקפקת, היא צריכה להיבחן באופן שונה ככשל בביצוע. בעיה נוספת לטעמי, היא מידה מסוימת של הקטנת הפרהוד – אותן פרעות רחבות-היקף שהתרחשו ב-1941 וכללו מעשי ביזה, אונס ורצח שיש המעריכים את קורבנותיו בלמעלה מ-1,000 אנשים. הפרהוד מוזכר בסרט - אבל ההקשר של האופן שבו הוא חלק משינוי בחברה העיראקית, שבה עמדות נאציות יובאו והזינו את השנאה הרצחנית ליהודים, לא זוכה לביטוי מספק. במקום זאת הסרט, כך נדמה, נובע מתוך הנרטיב של הציונות כמחוללת המדון והרוע.
