הפרקים הקודמים בספר
- פרק ל -
זמן לקבל החלטה
הרשו לי לחזור לרגע אל אותה ילדות עגומה של משה, זה שעתיד במעלה הדרך להיות אבי. באותן שנים קשות כשאמו הלכה לעולמה לפני שמלאו לו ארבע ואביו נישא מחדש מקור האור הכמעט יחיד בחייו של הילד הבודד הזה, מלבד אחיו, היה שרה בריל, שאחרי נישואיה היתה לשרה שפירא, חברתה האהובה של דבורה אמו עוד מימי ילדותה.
לעתים קרובות, אחרי שסיים את חלוקת בקבוקי החלב בשעת ערב, במקום לחזור לביתו העגום היה משה הולך לביתה של שרה, אוכל ארוחת ערב צנועה עם משפחתה ומשחק עם ארבעת בניה. בבית החם והתוסס הוא ידע שמחה, מוקף באהבה. שרה היתה מסתכלת בעצב על הילד הצעיר, שנפל בין הכיסאות ואין לו אב או אם ששמים אליו לב, דואגים לו, שואלים לשלומו ומטפלים בו.
כשהיה משה שב לביתו בשעת לילה, אשר כלל לא התעניין איפה היה ולמה לא אכל את ארוחת הערב שהשאיר לו, לא שאל מה עבר עליו במהלך היום, לא התעניין בלימודיו, לא שאל אם הכין את שיעוריו.
בתחילת אותו קיץ, ביום חול אחד אחר הצהריים, הגיע מורו של משה, יוסף רוזנבאום, לביתו של אשר וביקש לדבר איתו על בנו. אשר, שחלב את הפרות, הרים את ראשו ובחן את המורה הנבוך העומד מולו. "מה הבעיה עם משה?" שאל בעוד ידיו לשות עטין, "הוא מתחצף? הוא לא מתנהג כמו שצריך? אינו מכין את שיעורי הבית?"
"לא, לא," מיהר המורה להגן עליו. "הוא ילד מיוחד, הבן שלך. רגיש, מוכשר, מפליא בכתיבה, מלא דמיון. רציתי רק לוודא שהוא בקו הבריאות כי הוא... הוא לא מגיע לבית הספר לאחרונה."
אשר בהה במורה בלאות ואמר, "הוא יוצא בכל בוקר עם הילקוט בדרכו לבית הספר. אני לא מבין לאן הילד הזה הולך, אם לא לשם. הוא לא מספר לי דבר. תן לי לברר את העניין. מה יהיה על הילד הזה, אם לא ישלים את לימודיו?"
המורה בחן את אשר והנהן. "זאת לא היתה כוונתי, אשר. בבקשה, אל תכעס עליו. הוא רק ילד, ואני מבין שהמצב בבית מורכב. אולי כדאי שתשוחח איתו, תבין מה עובר עליו."
אשר הנהן. "אני אטפל בזה, החבר רוזנבאום. תודה לך," סיכם וחזר לחלוב את הפרה.
באותו ערב חזר משה הביתה אחרי חלוקת החלב, ולהפתעתו, אביו השתקן פנה אליו. "משה, אנחנו צריכים לדבר."
הילד התכווץ, מודאג, והתיישב עם אביו אל שולחן האוכל. בקיר שמולו בלטה בהיעדרה התמונה החסרה. אשר מזג בשתיקה מים רותחים לשתי כוסות של תה, הוסיף שתי כפיות סוכר ובחש ארוכות בעודו סוקר בשתיקה את הילד החרד היושב מולו.
"המורה שלך, החבר רוזנבאום, היה כאן היום. נשאלתי מדוע אינך מגיע לאחרונה לבית הספר. אני מקווה שיש לך תשובות."
משה כבש את פניו בשולחן. "אני צריך לעבוד," מלמל.
אשר הנהן ואמר, "אפשר לעבוד אחרי הלימודים. אם לא תלמד, מה יֵצא ממך?" הוא גמע מהתה והמשיך. "היה מצער מאוד את אמא שלך לשמוע שאתה לא לומד."
שתיקה מעיקה השתררה, ואחריה אמר משה שמאוחר והוא עייף.
אשר לא ענה וסיים ללגום את התה בשתיקה.
הרבה דברים לא ראה או סירב לראות, וגם את הדברים שראה והבין השאיר כמות שהם, אינו יודע איך ומה נכון לעשות, עסוק בכאביו ובבעיותיו. המרחק שנוצר בינו לבין בניו הגדולים כבר היה גדול מדי.
כך, עוד לפני שמלאו לו עשר, עזב משה סופית את ספסל הלימודים והצטרף לאחיו הגדול בעבודתו בפרדסים. השניים חסכו כל פרוטה כדי שיוכלו לעזוב את ביתו של אביהם ועבדו בכל עבודה שהצליחו למצוא. הם היו מוכנים לעשות הכול למען משכורת זעומה ולא בחלו בשום מלאכה ניכשו עשבים וחפרו גומות באדמה הקשה והסרבנית, המלאה אבנים. גם אחרי שעדר שעה ארוכה, הגומה של משה לא העמיקה דיה. בצהריים היו עוצרים לזמן קצר, מתחלקים בכריכים שהביא ישראל, ועם ערב חזרו לבית מאובק וקודר, שבו איש אינו מחכה להם, ומשה הוסיף לחלק לבדו את בקבוקי החלב לבתי היישוב.
* * *
בעת שהבית בעין גנים העלה אבק, נטול חום ואהבה, נותרה דבורה בווינה והמשיכה להיפגש עם הרופא הנודע פעמיים בשבוע, כשעה בכל פעם, שמחה כתמיד על ההזדמנות לדבר על עצמה בלי הפרעה. היא חזרה וסיפרה על החיים הקשים בפלשתינה הרחוקה, על המצוקה ועל הבדידות שחוותה בכפר המרוחק שבו נאלצה לגור עקב נישואיה ועל הקשיים בגידול הילד שאת בואו לא תכננה, ילד פרוע שעושה ככל העולה על רוחו ואינו מקשיב לה.
כשסיפרה על בעלה הרפתן, המבוגר ממנה בעשור, שיקפו פניה את הרגשתה. היא תיארה את אשר במילים לא מחמיאות ואמרה שבקושי הכירה אותו לפני נישואיהם ושמעולם לא התאהבה בו, אלא נישאה לו בלחצם של הוריה ומשום שראתה בנישואים הזדמנות לעזוב את בית הוריה ולהיות לאישה עצמאית. לעתים קרובות דיברה גם על בניו השנואים של בעלה מאשתו הראשונה, שעשו הכול כדי להעליב אותה ולפגוע בה בלי שום סיבה.
"התחתנתי צעירה מדי. לפני שמלאו לי עשרים ושתיים, בגיל הזה צריך לחגוג את החיים, להכיר, להתאהב, לא להתחייב." האם השמחה והחופש שהיא חווה עתה בווינה מרמזים שעליה לשנות את דרכה ולהתחיל את חייה מחדש? היא תהתה.
הפסיכיאטר הקשיב לדבריה בתשומת לב. "עלייך להקשיב לצו לבך," אמר. "אין סיבה לדבוק במערכת יחסים שמאמללת אותך כל כך, עד שאת מאיימת לשלוח יד בנפשך."
דבורה הישירה אליו מבט. "רק כשהגעתי לכאן, לעיר היפה הזאת, הבנתי כיצד אני אמורה לחיות. הלבנט אינו מתאים למישהי כמוני, ואיני יכולה לפתח את כישרונותי במקום המרוחק והעזוב ההוא, הרחק ממרכז העולם, מווינה האהובה והמוארת."
בזמן שדבורה כיכבה באירועים ונהנתה מתשומת הלב שהורעפה עליה, יגאל, בנה בן השלוש, נשאר עם האומנת. אמו היתה חוזרת הביתה בשעת לילה מאוחרת, שיכורה ממשקאות וממחמאות, ומיעטה להתייחס לילד, שלתחושתה רק הפריע לה.
במכתבים שכתבה לאשר בעלה סיפרה לו דבורה על העיר היפה, שעוררה את התפעלותה, ועל שיעורי הנגינה בכינור שהיא לומדת. המורה, הוסיפה, אומר שהיא מוכשרת להפליא וחבל שכישרון שכזה יתבזבז. "יגאל גדל ונראה שירש מאביו את אהבתו לסיפורי מעשיות. כל יום הוא בא עם סיפור חדש. הוא עקשן וכבר למד קצת לדבר בגרמנית", המשיכה. "קשה להשתלט על הבן הזה שלך". היא הודתה לו על סבלנותו, אך לא טרחה לשאול לשלומו ולא התעניינה בו ובמתרחש בעין גנים. בסוף מכתבה ציינה כי הרופא אומר שהטיפול עוד לא נגמר והמרפא טרם הושג וביקשה שימשיך לשלוח לה את המימון הדרוש.
* * *
כמעט שנה חלפה מאז הפליגו דבורה ויגאל לדרכם, ואשר חלם כמעט מדי לילה שאשתו היפה ניצבת בדלת, אומרת, "אהובי, שבתי אליך," ומחבקת אותו, אבל החלום נמוג והוא התעורר לבדו במיטה בשעת בוקר מוקדמת לקול געיית הפרות וניסה להיאחז ללא הצלחה בתמונות שראה בחלומו.
ככל שהזמן עבר, המכתבים הבהירו לו שאשתו מאושרת בניכר ונראה שאינה שוקלת לחזור, לפחות לא בעתיד הקרוב. אחרי התלבטות ארוכה הבין שהמצב לא ישתנה אם לא יעשה מעשה. וכך לבש את חליפתו, שכבר העלתה אבק בארון, ונסע לעיר הגדולה, אל הוריה של דבורה. הוא שטח לפניהם את מצוקותיו ותיאר את בדידותו הקשה ואת געגועיו לאשתו ולבנו.
"אני מצטער, אבל איני יכול עוד. הגעגועים אליה ואל יגאל בני הורגים אותי. הבית שלה כאן," אמר בדמעות. "כמעט שנה חלפה מהיום שבו הם נסעו, והיא לא מזכירה במכתביה שהיא מתכוונת לשוב לביתה. זה לא יכול להימשך כך. הם חייבים לחזור."
אמה של דבורה בחנה את שערו שהאפיר ואת הקמטים החדשים שעיטרו את מצחו. "היה לה קשה מאוד," אמרה.
אשר הנהן. "אני יודע, לכן חשבתי שזה רעיון טוב שהיא תיסע להירפא בקליניקה של מומחה. אני שולח לה בכל חודש את הכסף שהיא מבקשת, והטיפול לא זול, אבל היא כלל לא מדברת על חזרה. נראה שהיא פשוט אינה רוצה לשוב לכאן."
הוריה שתקו, לא הגיבו לדבריו של חותנם.
כשחזר לעין גנים, החליט אשר שקץ בדיבורים. הוא הבין שהוריה של דבורה לא עומדים לקחת צד באירוע ואינם מתכוונים לכתוב לבתם שעליה לשוב לביתה. היה עליו לנקוט צעד ברור, שיחייב את דבורה לשוב. הוא התיישב וכתב לה מכתב ארוך, כתב וחזר ומחק, מחפש את המילים הנכונות. הוא סיפר על הגעגועים הקשים, על הבדידות ועל קשיי הפרנסה, התנצל שאינו יכול להמשיך לשלוח לה כסף והתחנן שתבין שהגיע הזמן שתשוב הביתה.
"שנה חדשה עומדת בפתח", הוסיף. "מי ייתן ותהיה זו שנה של קרבה ואהבה, שבה נשוב ונתאחד כפי שהיה כשרק הכרנו, דבורתי, יפתי, רעייתי, אשתי האהובה".
דבורה, כשקיבלה את המכתב ובו ההודעה המצערת שהתשלומים עומדים להיפסק, הבינה שלא תוכל להישאר בווינה האהובה ואין לה ברירה אלא לשוב לביתה. היא פרצה בבכי. הרי הכול התקדם יפה כל כך. היא מעולם לא היתה מאושרת יותר, הכול התנהל לשביעות רצונה. היא מצאה את מקומה בווינה, בירת העולם הנאור, ועתה בעלה הנטוש מודיע לה באכזריות שאינו מוכן להמשיך לממן את שהותה בעיר המוארת ואת חייה החדשים, שהלמו את רצונה ואת כישוריה, ושעליה לחזור לפלשתינה הרחוקה והחשוכה.
באותו ערב היא סיפרה לחברותיה את הבשורה המצערת. "אולי כדאי שנכתוב לו מכתב," הציעו. "נספר לו כמה את מאושרת כאן ושאינך רוצה לעזוב... הרי סיפרת שהוא אוהב אותך אנושות. הוא בטח יבין ולא יתנגד."
"זה לא יעזור," אמרה דבורה וניגבה את עיניה בממחטה. "הוא איש רע וקמצן. נישאתי לו בלי להכיר אותו. אני לא מעניינת אותו, הילד לא מעניין אותו. כזה הוא, אגואיסט. הוא לא מוכן להמשיך לשלוח כסף ודורש ממני לשוב למקום הנורא הזה..."
בלית ברירה כתבה לאשר איגרת קצרה ובה הודיעה שבקרוב תצא לדרך ושתשלח מברק כשתדע מתי היא אמורה להגיע לנמל יפו.
למחרת, בפגישתה עם הפסיכיאטר, בישרה לו את הבשורה העגומה. הוא גירד בזקנו ואמר, "דבורה, אולי זה הזמן לקבל החלטות. אין סיבה שתמשיכי לחיות עם הגבר המבוגר הזה ועם בניו הגדולים שמתנכלים לך. עלייך לבחון היטב את יחסיכם. חבל שתסבלי, עדיין לא מאוחר להתחיל מחדש. אולי כדאי שתשוחחי איתו בכנות, תחלקי איתו את קשייך ותבהירי לו שהגיע הזמן להיפרד."
דבורה הנידה בראשה בספקנות ולא ענתה.
באותו ערב, כמנהגה בחודשים האחרונים, נפגשה בביתה עם הנס אהובה זהוב השיער שלימד אותה לנגן בכינור, כמו גם דברים נוספים ובישרה לו בצער ובייאוש את החדשות. "אין לי ברירה, אהובי," אמרה בדמעות. "קיבלתי מכתב מבעלי והוא מסרב לשלוח לי את הכסף הדרוש כדי שאשאר בווינה. אני חושבת שהוא מקנא בעובדה שאני מאושרת. הוא מתעקש שעלי לשוב אליו ולפלשתינה."
להפתעתה של דבורה, הנס אמר לה שלבו שייך לה והוא אינו מוכן להיפרד. "באשר תלכי אלך, יפה שלי," אמר, חיבק אותה ומחה את דמעותיה. "בוודאי יימצאו גם שם, בארץ הרחוקה הזאת, אנשים שיבקשו ללמוד לנגן בכינור."
דבורה הסתכלה עליו בתמיהה, לכך לא ציפתה. "ומה אני אגיד לבעלי? איך אסביר לו את בואך?"
"את הרי אומרת שאת לא אוהבת אותו, שאת מבקשת להיפרד ממנו, אז מה זה משנה?"
"אתה צודק, אהובי. אציב בפניו עובדה שייאלץ לקבל. אמנם הוא מאוהב בי אנושות, אבל לא אשאיר לו ברירה, והוא יבין שעלינו להיפרד."
דבורה ארזה את מזוודותיה ונאלצה בצער לוותר על חלק משמלותיה. היא נפרדה בדמעות מחברותיה החדשות והבטיחה שתשוב במהרה. ליגאל אמרה שעליהם לחזור לארץ שבאו ממנה והורתה לו לבחור שלושה צעצועים מהאוסף שצבר בשנה שעשה בווינה.
הילד המופתע, שכלל לא זכר את אביו, שאל, "אני יכול לקחת את סוס העץ שלי?"
ביום בהיר באמצע ספטמבר, דבורה, הנס והילד עלו על רכבת שתיקח אותם מווינה לנמל ברינדיזי שבאיטליה. דבורה שלחה מבטים עגומים אל הנופים הירוקים שחלפו מול עיניה, שונים כל כך מאלה של פלשתינה השחונה, שאליה כלל לא התגעגעה. בנמל רכשו כרטיסים לספינה שהיתה עתידה לצאת בסוף אותו שבוע ולהפליג ישירות לפלשתינה. דבורה הלכה לבית הדואר הקרוב ושיגרה לבעלה מברק, מעדכנת אותו בתאריך שבו תגיע לנמלה של יפו.
- פרק לא -
הודעה מצערת
שבוע לפני ראש השנה הגיע הדוור לביתו של אשר ומסר לו מברק, שהודיע במילים ספורות שאשתו ובנו עתידים לעלות לאונייה שתיקח אותם היישר לפלשתינה וציין את התאריך שבו יגיעו ליפו. אשר, נפעם מהבשורה, קרא שוב ושוב את המברק המשמח. הוא ראה בתאריך משמעות מיוחדת שנה חדשה וטובה עומדת להתחיל, מעגל חדש ואופטימי ייפתח בחייו, לצד אשתו שהחלימה.
הוא פיזם לעצמו נעימות משמחות וכתב פואמה ארוכה על כוחה של האהבה ועל יכולתה להתגבר על כל המכשולים ולנצח את מועקות הזמן. הוא תכנן לשלוח אותה עוד באותו יום לירחונים הספרותיים שאליהם ניסה שוב ושוב להתקבל.
אחרי חליבת הבוקר נסע אל העיר הגדולה, לספר להוריה של דבורה את החדשות המשמחות אשתו שהחלימה ובנו שבים לביתם וחייו עומדים להשתנות. באותה הזדמנות פקד חייט מומחה, לתפור חליפה חדשה לכבוד המאורע המשמח, והחליט לרכוש גם מצעים חדשים למיטתם המשותפת. הוא חזר לביתו מלא אנרגיה, וכשמשה וישראל שבו עם ערב מעבודתם בפרדסים, בישר להם כי אחרי שנה ארוכה וקשה אחיהם הקטן ואמו שהחלימה עומדים לשוב בקרוב הביתה. לצערו, בניו לא היו שותפים לשמחתו.
"היה עדיף שתישאר בווינה," אמר ישראל בקרירות. "לא התגעגענו."
אשר הגיב בכעס. "אתה חצוף, ישראל, זה מה שאתה. במקום לשמוח שאמך החורגת ואחיך הקטן שבים לביתם, רק רעוֹת אתה אומר. עדיף שתשמור על פיך."
את הימים הבאים הקדיש אשר למירוק ולצחצוח המטבח ולשטיפת הרצפות, שלא פגשו מים חודשים ארוכים. הוא עדכן בחדשות המשמחות את שכניו ואת כל מי שנקרה בדרכו בחוצות היישוב ואף ניגש במיוחד לביתה של שרה, לבשר לה את הבשורה. "דבורה אשתי ויגאל בני חוזרים אלי, הם כבר באונייה בדרך לפלשתינה," אמר לה, בעת שהיתה עסוקה בהכנת ארוחת הערב למשפחתה. "אחרי שנה ארוכה וקשה, הכול בא על מקומו בשלום."
שבוע מאוחר יותר פקד הדוור את הבית שוב ובידו מברק נוסף. אשר פתח בהתרגשות את המעטפה, עם חותמת חברת הספנות, אך כשקרא את הכתוב, צמרמורת עברה בגבו: "מצטערים להודיע ששריפה פרצה באונייה וכל הנוסעים נספו. השתתפותנו בצער המשפחות".
אשר הביט בפיסת הנייר ולא האמין למראה עיניו. הוא התקשה לנשום וקרא שוב ושוב את המילים, המום. אשתו האהובה ובנו הקטן עלו בלהבות, צללו למצולות, נטרפו בידי מפלצות... התמונות המזעזעות שראה בעיני רוחו גרמו לו לאבד את הכרתו וליפול על רצפת הבית שרק נשטפה. הדוור נאלץ לשפוך עליו מים כדי שיתנער מעלפונו. רק אז הבין אשר כי לא היה זה סיוט הרע ביותר אכן אירע. "קיבלתי בשורה נוראה," אמר לדוור הנבוך. "אבד הטעם לחיי."
זה היה קשה מנשוא. התקווה אבדה לעולמים.
אלה היו חייו: אשתו הראשונה מתה בדמי ימיה, אשתו השנייה ובנו הקטן כל עתידו עלו באש, בניו הגדולים מרוחקים ממנו ומתנכרים לו, העבר חלף ולא יכול לחזור, עתידו ואושרו אבדו לעולמים ולא נותרה לו ברירה, עליו לעשות מעשה.
הוא קיבל את ההחלטה בקור רוח, שקד שעות ארוכות על המכתב שישאיר וניסח אותו בקפידה. הוא חזר ומנה בו את כישלונותיו והרחיב על הגורל האכזר המלווה אותו מימי נעוריו ועד מותה של דבורה הראשונה וטביעתה בים של דבורה השנייה. למעטפה צירף גם את מכתבי הדחייה החוזרים מ"הצבי" ומ"דואר היום", מקופלים היטב. הוא תהה איך המעשה שהוא עומד לעשות ישפיע על בניו. האם יתחרטו על יחסם הקריר אליו ויצטערו שלא עמדו לצדו ברגעיו הקשים?
הוא נעל את הדלת, הניח את המפתח על אדן החלון ונסע אל העיר הגדולה, שם צעד לשדרות רוטשילד, אוחז בבקבוק היוד שרכש בבית המרקחת. שקט ונחוש המשיך לבית הוועד, שהיה הבית הגבוה ביותר בתל אביב של אותם הימים, עלה במדרגות לקומה השלישית וטיפס אל הגג המשקיף אל העיר שלרגליו.
בשדרת הפיקוסים שניטעה לא מזמן, אישה דחפה עגלת תינוק, זוג מאוהב אחז ידיים, שני גברים הלכו זה לצד זה במתינות ושוחחו. העיר היתה עסוקה בשלה, ולו לא היה בה מקום. אשתו הראשונה חלתה והלכה לעולמה בייסורים. אשתו השנייה, האהובה, ובנו הקטן עלו באש. בניו הגדולים מתנכרים לו, אין ולו אדם אחד בעולם כולו שאוהב אותו ומתעניין בו. עתידו מאחוריו. הרוח הקרירה ציננה את פניו. העננים האפורים הזכירו שהסתיו בעיצומו, ונראה כי גשם עומד לרדת. הוא הסיר את משקפיו, הניח אותם בנרתיק והשיב אותו לכיס המקטורן. אחר כך פתח את המכסה של בקבוק היוד, הצטמרר מטעמו המר ובכל זאת שתה את הנוזל עד תום ועצם את עיניו.
חייו כמו חלפו לנגד עיניו העצומות. הוא נזכר בהיותו הבן הבכור המוצלח, הנער שהיה תלמיד חכם מבטיח ולמד בישיבה נחשבת, בפניו הכעוסות של הרב והעזיבה עם שחר, בנדודים בדרכים, בפעם הראשונה שבה ראה את דבורה, אשתו הראשונה, אהבת חייו. הוא נזכר באותו ערב רחוק שבו נגע בה לראשונה, בחגיגת נישואיהם ובלידתו של ישראל, בכורו, אי אז באוקראינה המושלגת. עוד ראה בעיני רוחו את פטירתו של משה שמחה ואת לידתו של משה, בנו השני, את הפרידה מאשתו ומבניו ואת המסע המפרך שעבר עד שהגיע לפלשתינה.
הוא עשה צעד קטן קדימה ונזכר בכלא שהושלך אליו, במגדת העתידות, ביום שבו דרכו רגליו לראשונה בנמלה של יפו, בתקווה שמילאה את לבו כשהגיע לעין גנים, ביום שבו קנה את הפרה הראשונה. הוא העלה בזיכרונו את מחלתה הקשה של דבורה הראשונה, את לידתה ומותה של עמלה ואת אחר הצהריים הקודר, שבו נקברה אהובתו בבית הקברות החדש בתל אביב. הוא חזר במחשבותיו אל פגישתו הראשונה עם דבורה השנייה, אל הערב האביבי שבו נישאו ואל היום הגורלי שבו בא לעולם יגאל, בנו השלישי. הוא חזר לרגע שבו נפרד מאשתו ומבנו בנמלה של יפו, רואה אותם עולים על הספינה, מתרחקים ממנו. איך לא ידע אז שזאת עתידה להיות הפעם האחרונה שיראה אותם?
הוא עשה עוד צעד קטן ותהה אם יטמנו אותו לצדה של דבורה. ומה יהיה על אשתו השנייה וילדו הקט, שלא יזכו לקבר, כי טבעו במצולות. הוא עשה עוד צעד קטנטן, גורלי, התנדנד, התחרט, אולם החמיץ את הרגע וצנח מטה. גופו פילח את האוויר וקול חבטה נשמע כשפגש בקרקע, להפתעת הצועדים בשדרה, והניס את להקת הדרורים שניקרה שם בשלווה.
* * *
אשר ניעור מעלפונו כמה שעות מאוחר יותר, בבית החולים שבעיר הגדולה, והבין שאמנם נפל מגגו של בית הוועד, אך הוא ניצל ולא הצליח לעזוב את העולם כפי שהתכוון. האל שבו לא האמין הציל את חייו. הוא שבר את קרסול ימין, לקה בזעזוע מוח ואיבד את הכרתו. עוברי האורח בשדרה הם שדאגו לפנות אותו לבית החולים.
עכשיו שאלו אותו הרופאים לשמו ותהו מה גרם לו ליפול מהגג ולמי עליהם להודיע על הנס שאירע לו. אשר ביקש שיודיעו לבניו, הגרים בעין גנים, שנגד כל הסיכויים, אביהם ניצל.
ישראל ומשה, שמצאו בינתיים את המכתב שהשאיר אביהם על השולחן, נדהמו לשמוע על נפילתו מגגו של בית הוועד ועל שיצא ממנה בחיים.
למחרת בבוקר הגיעו לבית החולים, המומים מכך שאביהם עשה את המעשה הקיצוני הזה. להפתעתו של אשר, הם גם הביאו מברק נוסף שהגיע לביתו באותו בוקר.
"חברת הספנות שמחה להודיע שאשתך ובנך ניצלו ומתנצלת על ההודעה הקודמת. שלושתם עתידים להגיע בעוד עשרה ימים לנמלה של יפו", נכתב בו.
אשר נרעש מהבשורה הבלתי צפויה ולא שם לבו לטעות - הרי אשתו ובנו שניים הם. הוא הודה לאל ששמר עליהם. מהיום הרחוק שבו נטש את הישיבה לא ייחס דבר לאלוהים, אך עכשיו אמר לבניו ולרופאים, "שמרו עלי מלמעלה."
למרות הוראתם של הרופאים שיישאר בבית החולים עד שיחלים, הוא התעקש לשוב לביתו ולחכות שם לשובם של אשתו ובנו. למרות הכאבים בגבו וברגלו הפגועה, לא היה מוכן לקבל עזרה. הוא צעד בעצמו כשהוא נעזר בקביים וחזר ואמר לבניו כמה בר מזל היה שחייו ניצלו. "בנים," הוסיף, "חייהם של דבורה ויגאל ניצלו בנס. אני מאמין שאהבתי היא ששמרה עליהם. גם חיי שלי ניצלו בנס. הזמנים הקשים עברו, תקופה חדשה וטובה עומדת בפתח. לא בכדי ניצלנו שלושתנו. זה כוחה של אהבה."
הוא תכנן מה יגיד לאשתו היפה, שהחלימה מדיכאונה, איך יחבק את בנו, שגדל בשנה שבה לא התראו. חסר סבלנות, הוא מנה את הימים ואת השעות עד לרגע הנכסף שבו תעמוד דבורה בפתח הבית, ובנו יתנפל עליו בחיבוקים. דבורה בוודאי תודה לו במילים חמות על כל מה שעשה למענה ותבטיח לו שמעתה הכול ישתנה והם יחיו כמשפחה חמה ואוהבת, שמחה ומלוכדת.
"אני מקווה שהוא לא עומד להתאכזב, אבא שלנו," אמר ישראל למשה. "אנחנו מכירים אותה ויודעים איך היא היתה לפני שחלתה. קשה לי להאמין שהיא באמת השתנתה." והוא הוסיף לחישה מחויכת, "אין מה להגיד, משה, חבל שהיא לא טבעה."
* * *
ומה עבר על דבורה, יגאל והנס בדרכם הארוכה לפלשתינה? אחרי שבועיים של הפלגה, כשהיו בלב ים, שריפה שפרצה במטבח האונייה התפשטה לסיפון, ומאחר שלא היתה דרך לעצור את האש, הורה הצוות לנוסעים לרדת לסירות ההצלה, והן הורדו אל הים הסוער, רגע לפני שהשריפה כילתה את הסיפון.
אחרי שעות ארוכות שבהן נראה שהכול אבוד, כשסירתם מתנדנדת בין הגלים המאיימים, חייהם של הנוסעים המבוהלים ניצלו בנס - ספינה שעברה בקרבת מקום, גם היא בדרכה לפלשתינה, קיבלה הודעה על האונייה הבוערת, אספה את הניצולים והעלתה אותם אל סיפונה.
בעוד דבורה מבכה את המטען ואת שמלותיה, שצללו לים, הנס חזר ואמר שעליה להודות לישוע על שחייהם ניצלו. הרי זה נס ברור, עובדה שהאל הטוב שמר עליהם.
ככל שהאונייה התקרבה ליעדה, דבורה נעשתה מוטרדת יותר ויותר. היא התכוננה לפגישתה עם בעלה בנמל יפו ותהתה איך תסביר לו את הצטרפותו של הנס. כיצד יגיב אשר? מה יגיד ומה יעשה?
יגאל, שכל ההרפתקאות האלה שימחו אותו, הציק לה בשאלות: "אמא, מתי נגיע לבית החדש שלנו? מתי תקני לי סוס עץ חדש?"
בינתיים, בבית שבעין גנים חלפו הימים באטיות מרגיזה, ואשר לא הפסיק לומר לבניו השותקים שאין זה מקרה שאשתו ובנו ניצלו מהאונייה הבוערת ושהוא משוכנע שהכול עומד להשתנות. דבורה בוודאי התחרטה על הדרך שבה נהגה בו ובהם, ואין לו ספק שעכשיו, כשהחלימה, תתייחס אליהם אחרת, והכול יעלה יפה כפי שחלם.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
