הנה לפניכם מותחן מקורי: סרט המביא את הסיפור ההיסטורי של טבח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972, אבל עושה זאת מנקודת מבטם של מי שנדרשו לדווח על האירוע מהאולפן. לא בני הערובה הישראלים, לא המחלצים הגרמנים, גם לא אנשי המוסד שנוקמים את הרצח הנורא (כפי שעשה "מינכן" של סטיבן ספילברג). בד בבד, זהו סרט המציין את ניצחונה של עיתונות מדווחת אמיתית, כזו כמו של פעם, המתארגנת במהירות וביעילות כדי להביא את הסיפור למאות מיליוני צופים. נדמה שמאז "רשת שידור" של סידני לומט מלפני חמישה עשורים לא הייתה דרמה אינטנסיבית כל כך שעוסקת בחדשות טלוויזיה.
"5 בפסטמבר" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הסרט הוא "5 בספטמבר" (September 5), והסיפור הוא סיפורה של רשת ABC האמריקאית, וליתר דיוק מחלקת הספורט בה, שמצאה את עצמה מסקרת את השתלטות טרוריסטים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" על הבניין בכפר האולימפי שבו השתכנו חברי המשלחת הישראלית, במקום את שידורי האתלטיקה הקלה ותחרויות השחייה. כאשר צופים בסרט הזה היום אפשר היה, למרבה הטרגדיה, לקרוא לו גם "7 באוקטובר", ולתהות איך נראו הדברים במחלקות החדשות השונות בערוצי הטלוויזיה הישראליים ובעולם באותו בוקר שבת שחורה. הסרט הזה הוא גם מענה לכל מי שהתעקשו לכנות את מחבלי הנוח'בה לוחמי חופש; ואכן "5 בספטמבר" כבר עורר תגובות נזעמות מצד כמה חוגים רדיקליים בארצות הברית שכינו אותו "תעמולה ציונית" וזעמו על ההתייחסות בסרט לאנשי "ספטמבר השחור" כ"טרוריסטים".
צפוי היה שהסרט, אותו ביים השווייצרי טים פלבאום ("המושבה"), יעורר תגובות כאלה נוכח מה שמתחולל בעזה. ואכן, מבלי להתכוון לכך זהו סרט שאי אפשר להתעלם מהרלוונטיות שלו. העניין הוא בכך, שהסרט אינו נצמד לא לצד הישראלי של הסיפור וגם לא לצד הפלסטיני. זוהי דוקו-דרמה שכמו מתעדת את ההתרחשויות באולפן המאולתר של רשת ABC בשעות הגורליות בהן התגלגל סיפור ההשתלטות וניסיון החילוץ הכושל של המשטרה הגרמנית את בני הערובה. זהו סיפורם של מי שהם עדים פאסיביים למתרחש ושכל תפקידם מתמצה בדיווח ובניסיון להשיג את מלוא המידע בזמן אמת. הפרספקטיבה פה היא אחת.
מתבקש להשוות את "5 בספטמבר" לסרטו המצוין של פול גרינגראס, "טיסה 93" ששחזר, תוך היצמדות לטקסטים אמיתיים ולהתרחשויות במציאות, את סיפורו של מטוס יונייטד איירליינס שנחטף ב-11 בספטמבר והתרסק בשדה פתוח בפנסילבניה לאחר שנוסעיו השתלטו על החוטפים. פעולת ההעמדה-מחדש בסרטו של גרינגראס שנוצר חמש שנים לאחר מתקפת הטרור, היוותה חלק משמעותי מהשיח האסתטי העכשווי, בעידן של טלפונים חכמים ומצלמות דיגיטליות, סביב אופני ייצוגה של טראומה לאומית וגלובלית. "5 בספטמבר" חוזר לאירוע טראומטי שנחווה בעקיפין דרך מצלמות הטלוויזיה ושהעדויות החזותיות לו היו מוגבלות (להבדיל מאירועי טרור אחרים דוגמת 11 בספטמבר ו-7 באוקטובר שתועדו על ידי טלפונים ומצלמות ביתיות). גם כותרתו, "5 בספטמבר", מזכירה לנו את האופן שבו אירועי טרור משמעותיים נחקקים בזיכרון ההיסטורי.
הדמויות המרכזיות בסיפור, במציאות ובסרט, הן רוּן ארלדג' (פיטר סארסגארד), מי שהיה אחראי על שידורי הספורט של ABC מאולימפיאדת מינכן ונחשב לאחת הדמויות המיתולוגיות בתחום שידורי הספורט (הוא זכה במהלך הקריירה שלו ב-36 פרסי אמי והביא מספר חידושים בתחום זה כמו השידור החוזר בהילוך איטי); ג'פרי מייסון (ג'ון מגארו) שהיה מתאם ההפקה של המשדרים, ופיטר ג'נינגס (בנג'מין ווקר), כתב החדשות המוביל של הרשת ששידר למעשה מתוך הבניין בו הוחזקו החטופים, והבריח חומר מצולם באמצעות מצלמת 16 מ"מ שהוגנבה לשם יחד איתו. אחד מאנשי הצוות התחזה לספורטאי וכך הצליח להעביר את החומרים המצולמים מהבניין אל האולפן הסמוך. ללא ספק, סיפור שראוי היה שיסופר: מתקפת טרור שמדווחת בשידור חי לעולם כולו, עשרות שנים לפני 11 בספטמבר ו-7 באוקטובר.
הסרט מכניס אותנו לאווירה הדחוסה והמותחת מהרגע בו נשמעות, או כך לפחות נדמה לאנשים באולפן בתום עוד יום שידורים, יריות מתוך הכפר האולימפי. הצוות נעזר בחברת צוות גרמניה (לאוני בנש, "חדר המורים"), שתפקידה נעשה משמעותי ככל שהסרט מתקדם, אבל בעיקרו זהו סרט שמראה בצורה מפורטת איך מנהלים שידור חי במהלך אירוע טרור. מבחינה זו, הרלוונטיות שלו למציאות הישראלית – מצמיתה. החיבור שהסרט עושה בין שחזור ובין קטעים ארכיוניים מהשידורים עצמם – באחד מהם מופיע ניסים קיוויתי שנמנה עם צוות הטלוויזיה הישראלית שסיקר את המשחקים – נעשה בצורה יעילה מאוד, ותורם לאינטנסיביות שבין המתרחש בחדר הבקרה ומה שמשודר על המרקע.
מבלי שהתכוון לכך, "5 בספטמבר" הוא סרט שמהדהד באמצעות טראומה אחת את הטראומה שחוותה ישראל לפני למעלה משנה. הנה שוב ישראלים הם קורבנות של מתקפת טרור, ושוב לתוקפים אין פנים ושמות ואפילו נוכחות – למעט אותו צילום אייקוני של מחבל פלסטיני בפנים מכוסות שמציץ מהמרפסת – והסיפור שנדמה כאילו הוא מסתיים בחילוצם ההרואי של בני הערובה הישראליים בידי המשטרה הגרמנית נחתם בכישלון ובטרגדיה נוראה. אבל באורך של קצת יותר מ-90 דקות, סרטו של פלבאום (שמועמד לאוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר יחד עם שותפיו לכתיבה, מוריץ בינדר ואלכס דיוויד) אינו מבקש לספק פרספקטיבה מוסרית או פוליטית על מה שקרה. זהו סרט שמעלה על נס את פועלם של עיתונאים מקצועיים, עיתונאי ספורט שמצאו עצמם לפתע בעמדה של מדווחים על אירוע שנחקק בהיסטוריה, ועשו זאת ביצירתיות וביעילות. אנחנו צופים בהם בנשימה עצורה.
