"כמה הערות על המצב" סרטו החדש של ערן קולירין, הוא אירוע נדיר בנוף הקולנוע הישראלי. סרט המורכב ממה שבצרפתית נקרא vignettes - תמונות קצרות, כמעט רישומים קולנועיים, שכל אחד מהם מקסים בדרכו. כולם אבסורדיים, מופשטים אפילו, מעידים על הדמיון העשיר שממנו הם נובעים, אבל כמתבקש משמו של הסרט, שמזכיר מאמר דעה בעיתונות, מנסחים אמירה חדה על המציאות הישראלית; לא בצורה ישירה, לעיתים גם לא לגמרי ברורה, אבל עולה מהם תחושה של התבוננות מעמיקה ומקיפה על ההוויה הקיומית שלנו. אם לא קראתם דבר וחצי דבר על הסרט הזה - שהוצג בחודשים האחרונים בהקרנות לא סדירות במועדוני קולנוע ועולה עתה על האקרנים המסחריים - הכינו את עצמכם להפתעה גמורה.
"כמה הערות על המצב" - טריילר
(קרדיט: יח"צ)
הסרט עצמו הוא סוג של הפקת גרילה: שיתוף פעולה בין קולירין ומגמת המשחק בסמינר הקיבוצים שבראשה עומד יחזקאל לזרוב. כך: במקום הצגת סוף שנה - סרט; ופחות או יותר באותו תקציב. יש לברך על התופעה הזו - נדמה שזה כבר הסרט השלישי שנעשה ביוזמה ובשיתוף של תלמידי מגמות משחק. קדמו לו "לאן נעלם משה איבגי" (2012) שהופק במסגרת בית הספר למשחק אימפרו; ו"לצערי, אני אוהבת אותך" (2025) שהוא שיתוף-פעולה בין הבמאי שחר רוזן ותלמידי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. לא זו בלבד שהם מאפשרים לתלמידי משחק להתנסות בהופעה בסרט קולנוע באורך מלא, אלא שתהליכי העבודה והתוצאה הסופית חוגגים מידה של יצירתיות שלא תמיד אפשרית בעשייה קולנועית סטנדרטית. קשה לחשוב על במאי הולם יותר מקולירין להוביל פרויקט כזה. אחרי הכל, הוא זה שבחר ללכת, אחרי הצלחתו המסחררת של "ביקור התזמורת", לכיוונים מופשטים ונועזים יותר עם "ההתחלפות".
לא ארחיב על האפיזודות השונות המרכיבות את הסרט, בעיקר משום שקשה למצוא את המילים לתאר אותן. זהו סרט שנשען על הדימוי החזותי יותר מהרבה סרטים ישראליים אחרים שראינו. גם אם אתאר בפרוטרוט כל אפיזודה - עדיין לא אצליח להביע את מה שיש בה. כל הערה ב"כמה הערות על המצב" גורמת לנו לתהות, ונמנעת מאמירה חד-משמעית. בדיוק כמו המילה הזו, "המצב", שאנו נוטים וממהרים להשתמש בה כדי לא להגיד את המילים המפורשות והישירות יותר, לחמוק מאחריות, ולהעמיד פנים כאילו מדובר במשהו שנכפה עלינו, העניים ממעש. הקולנוע של ערן קולירין נע בין המצב הפוליטי הממשי והמצב הקיומי-אנושי. כך זה היה ב"ביקור התזמורת" שעסק בזרות הישראלית במרחב התרבותי-פוליטי של המזרח התיכון ותיאר פנטזיה רגעית של השתלבות בתוכו; וכך זה היה ב"התחלפות" שתיאר מצב קיומי של היות זר במרחב הביתי המוכר. הכי קרוב לאנטוניוני שאי פעם הקולנוע הישראלי הגיע אליו, ועם זאת - כל כך אנחנו ושלנו.
כל אחת מהאפיזודות בוחנת דמויות במרחב; מרחב שהוא קוסמי (דמיינו את כיכר אתרים בתל אביב כמרחב כזה ובחור ובחורה שדוחפים קיר כדי לעזור לשמש); פוליטי (מסדר צה"לי שמדבר בעצם על חירות מול דיכוי באמנות); מרחב אופקי; מרחב אנכי; מרחב זמני. הסרט הזה הוא כמו שיטוט בגלריה שבה העבודות נהפכות לסרטים קצרים, מבריקים. משאית המובילה שלג לסט של סרט של אנגלופולוס המצטלם בלב המדבר. עובדי עירייה החופרים בור בחצר בית במושב שהניקוז בו תלוי בסיפוריה של הדיירת. עיירה יהודית באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה והרב שלה (יחזקאל לזרוב) שמספר סיפור מוזר על אינואיטים. נראה כאילו כל וינייטה כזו התחילה מדימוי, מתמונה, ואז התגבשה להתרחשות, לא ממש סיפור, במרחב ובזמן. נראה גם כאילו זה הקולנוע שקולירין כמהּ לעשות אותו. קולנוע של חופש יצירתי מוחלט - משהו שהאפיזודה הקרויה "מסדר" מתייחסת אליו בצורה מפורשת.
"כמה הערות על המצב" רשם את בכורתו בפסטיבל לוקרנו אשתקד. מאז הוא הוקרן בפסטיבל חיפה וזכה בפרס חבר השופטים (גילוי נאות: נמניתי עם חבר השופטים שהעניק לו את הפרס). נדמה כאילו כל אפיזודה בו - מפתיעה, רעננה, שנונה ומבריקה מבחינה אסתטית - מנסה ללכוד את המציאות הישראלית באמצעות פרט חריג, קונפליקט, דמויות לא צפויות. רכב חתונה תקוע שהכלה וחבריה דוחפים מנסים לשווא להניע אותו ("קלאץ' בשלישי") הזכיר לי דימוי חוזר בקולנוע הישראלי של תחילת האלף הנוכחי, אבל הפעם הדחיפה לאורך הכביש מתחברת, אולי, למצב הישראלי של לפני/בזמן/אחרי 7 באוקטובר. נדמה כאילו האסתטיקה של הסרט היא אותה שפה שהקולנוע הישראלי מחפש בעקבות החוויה הטראומטית ההיא, ואין זה מקרה לפיכך שכמה מהסיפורים הקטנים המרכיבים אותו מבוססים על התרחשויות אלימות או קורים במרחב נפשי/ממשי שמערער את הדמויות. הכותרת הפותחת את הסרט מרמזת על אפוקליפסה קרבה: "סרט מלפני מלחמת העולם השלישית". ממש כמו הכותרת "בעוד שנה מהיום" שהכריזה על מועד התרחשותו של "החיים על פי אגפא".
צפיתי פעמיים בסרט, ויש לי כוונה לשוב ולצפות בו. מעט מאוד סרטים ישראליים (בכלל) מותירים אותי אחרי שתי צפיות כשאני חדור תשוקה לשוב ולחזור אליהם. סרטו של קולירין, שישנם בו הדים לקולנוע המודרניסטי האירופאי של שנות ה-60 וה-70 (אנגלופולוס, אנטוניוני), מחובר לא רק למסורת קולנועית אלא גם מהדהד אותה במסגרת שהיא ישראלית לחלוטין, מחפש ואף מוצא שפה קולנועית רלוונטית למה שמכונה "המצב". אני אוהב גם את ה"הערות" שבכותרת: מעין רישומים רעיוניים שתכליתם לשרטט קווי-מתאר מחשבתיים שמתייחסים למציאות המיידית. מהי, באמת, הערה בקולנוע? מה בינה ובין הערה בטור פוליטי-מסאי? איזו אסתטיקה היא מציעה?
שחקניו הצעירים של הסרט כולם תלמידי מגמת המשחק בסמינר הקיבוצים (לצערי, לא נתקלתי ברשימה מפורטת של שמותיהם, אבל מבטיח לזכור את פניהם). הסרט הוא הזדמנות נהדרת להיווכח בכישרונם - מה שאולי לא הייתי נחשף לו אם היה מדובר בהצגת סיום שנה. יש לציין גם את הצילום המרהיב, רובו בשחור-לבן, של דני שניאור הוותיק. לעיתים זה נראה כמו אנטוניוני, לעיתים כמו סרט של אקי קאוריסמקי. קולירין הוא הבמאי הישראלי שמצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש. גם כאשר הוא יוצר סרטים פוליטיים מובהקים כמו "מעבר להרים ולגבעות" ו"ויהי בוקר" - הוא מצליח לעצב רגעים בלתי-צפויים שהופכים גם את האמירה שלהם (המושג "אמירה" בהקשר של סרטי קולירין נדמה מנוגד כל כך למשמעות הדידקטית שלו) לרעננה ויוצאת-דופן. זוכרים את סצינת הפירואט בזמן תרגיל הירידה למקלטים ב"מעבר להרים ולגבעות"? ממש כמו אחת הווינייטות בסרטו הנוכחי.
"כמה הערות על המצב" אמור היה לצאת ערב המלחמה, והקרנותיו נדחו. אם יש סרט שהצפייה בו בימים אלה רלוונטית יותר מתמיד למצב הישראלי, עם או בלי מרכאות - זה הסרט הזה.
