רגע כזה יכולים לזמן רק החיים כאן. במהלך מחיאות הכפיים הסוערות עם סיום ההצגה "מרציפנים", שציינה את חזרתו של תיאטרון הבימה לפעילות, אמרה השחקנית ריקי בליך: "חשוב לנו מאוד לומר שלא חזרנו לשגרה כי עדיין לא כל אחינו ואחיותינו כאן. אנחנו לא חוזרים לשגרה, רק מתנחמים קצת. אנחנו רוצים להודות לכל חיילינו וחיילותינו, ובמיוחד לחייל אחד נחמד שציפור קטנה, אמא שלו, צלצלה אלינו ואמרה שהדבר הראשון שהוא ביקש לעשות כשיצא לחופשה ראשונה הוא לראות את ליא קניג". לבמה עלה הראל עומר יחד עם חברתו, הרובה מוצלב על כתפו, וזכה לנשיקות מקניג הנרגשת ולמחיאות כפיים מהקהל. "כל כך התרגשתי", אמר, "עכשיו אני חוזר לבסיס עם חוויה מרגשת".
5 צפייה בגלריה
"הקהל ממש התנפל על זה. הם ממש רצו לצחוק ולבכות ולהתרגש ולמחוא כפיים יחד". מתוך "מרציפנים"
(צילום: רדי רובינשטיין)
"אני מאוד שמחה ונרגשת לחזור לשחק", מספרת קניג, שתחגוג בשבוע הבא את יום הולדתה ה-94. "מאוד מרגש אותי לראות את הקהל שאני כל כך אוהבת אחרי הפסקה של חודש וחצי. בשבילי זאת מתנה ענקית. אני חושבת שגם הקהל עבר חוויה ורוצה לברוח במשך שעה-שעתיים מהיומיום, מהאסונות. אני מאוד מקווה שהאמנות, שתמיד עזרה לאנשים בימים קשים, תעזור גם הפעם ושאנשים יבואו לתיאטרון, ולא רק יראו את החדשות העצובות האלה בטלוויזיה".
מה עשית כשלא היית בחזרות להצגה?
"הייתי רואה חדשות כל יום, רואה ובוכה. גם היום בכיתי. הדמעות לא מפסיקות. ברגע שאתה רואה את הצעירים שעוד לא הספיקו לחיות הולכים, זה קורע את הלב. כשאתה רואה את החבר'ה האלה מתגייסים ויודעים בדיוק לקראת מה הם הולכים, הדמעות לא עוצרות. כשאומרים לי כל פעם מי נפל, אני בוכה. זאת מלחמה כל כך מיותרת, היא נולדה מתוך רוע ומתוך שנאה. גם האנטישמיות נגדנו מכעיסה אותי. אבל הארץ הקטנטונת שלנו תנצח את הכול, גם את האנטישמיות וגם את האויבים".
5 צפייה בגלריה
"אני מאוד מקווה שאנשים יבואו לתיאטרון, ולא רק יראו את החדשות העצובות האלה בטלוויזיה". מתוך "מרציפנים"
(צילום: רדי רובינשטיין)
לכתבות נוספות במדור:
במרכז "מרציפנים", קומדיה מרה מאת מאיה הפנר, שביימה מור פרנק ועלתה אתמול בפעם הראשונה, עומדת עדה (קניג), אלמנתו של איש התיאטרון הנערץ שמואל המרשלג, ששוקדת על ההכנות לקראת ערב הוקרה לזכרו. ההתרגשות מתחלפת בייאוש כשמתחוור לה שקשיים כלכליים מאיימים על קיומו של האירוע. רחל בלוך (גילת אנקורי), כוכבת במה לשעבר ומי שהייתה המאהבת של המנוח, מציעה לעדה מימון מלא של האירוע, ובתמורה דורשת לעמוד במרכזו. עדה נקרעת בין תשוקתה לקיים את האירוע ואף לזרוח בו, לבין התיעוב שהיא חשה כלפי האויבת הנצחית שלה. שתי הדיוות יוצאות לקרב אכזרי על זכרו של המת, שבמהלכו מתעוררים, איך לא, כל השדים מהעבר. ריקי בליך ואורי הוכמן משחקים לצד השתיים.
"מאוד מוזר ומאוד מרגש לחזור שוב לשחק", אומרת גילת אנקורי. "אתמול, כשדיברו על עסקה של שחרור החטופים, אמרתי, רגע, הם יחזרו אולי בחמישי ובשישי, ונרוץ מהתיאטרון ישר לקבל אותם בכיכרות? המלחמה פגשה אותנו באמצע החזרות. זה היה קשה מאוד וגם חיבר בינינו. בעקבות האירועים הנוראים שנפלו עלינו, ההצגה קיבלה מין עצב שלא היה בה קודם. זאת גם הפעם הראשונה בחיים שאני משחקת עם ליא, וזה נפלא. היה בינינו חיבור מידי".
איך עברו עלייך השבועות האחרונים?
"עשינו חזרות וראיתי כמו כולם חדשות בטלוויזיה. הרגשתי אשמה שאנחנו שורדים. יש לי תינוק בבית, בן שנה ושלושה חודשים, הנכד שלי, ובכל פעם שהוא חייך וצחק, אני רק יכולתי לחשוב על הילדים שבשבי, זה היה נורא. שאלו אותי, 'את לא רואה משהו אחר חוץ מחדשות?', עניתי שלא. לא יכולתי להרשות עצמי ליהנות. אני זוכרת שבאתי לחזרה ורציתי לענוד שרשרת, ואמרתי, איך אפשר לענוד שרשרת כשבחוץ משתוללת מלחמה אכזרית כל כך. אמן שזה ייגמר ושכולם יחזרו הביתה חיים ושלמים".
"מאוד מרגיע לחזור לתיאטרון כי היה לי מאוד לא טוב לשבת בבית ולראות חדשות", אומר אורי הוכמן. "גם לא מראים שום דבר אחר בטלוויזיה. הקהל רוצה לחזור לתיאטרון, לנקות קצת את הראש. הופעתי במלחמה בבתי מלון לפני המפונים של הצפון והדרום, יחד עם עמי סמולרצ'יק, תומר שרון וליאור אשכנזי, עם שירים של פלפל אל מסרי. עשינו את זה לפני 20 שנה והתאחדנו הפעם. ליא ואני שיחקנו במלא הצגות ביחד, אבל אף פעם לא היה לנו טקסט משותף ביחד. זה כבוד גדול. היא פרטנרית ממש חבל על הזמן. היא מנטש".
ריקי בליך, שמשמשת גם כיו"ר ארגון השחקנים שח"ם, לא רק הייתה עסוקה בחזרות. "לא הפסקתי לנאום כל התקופה הזאת", היא אומרת. "שיחקתי פשוט תפקיד אחר – את האמא של כל השחקנים והשחקניות. בכינו, התחננו, ניהלנו שיחות עם משרד האוצר לתוך הלילה, אבל אין כמו הבמה. זה פשוט מרגש. כשאמרנו שזו הצגה ראשונה אנשים בקהל בכו. הרגשתי שהקהל ממש התנפל על זה. הם ממש רצו לצחוק ולבכות ולהתרגש ולמחוא כפיים יחד".
5 צפייה בגלריה
"המון רבדים שהיו במחזה פתאום יצאו החוצה - הישראליות, המוות, החיפוש אחר השייכות". מתוך "מרציפנים".
(צילום: רדי רובינשטיין)
מה עשית כשלא שיחקת או נלחמת על זכויות השחקנים?
"עשיתי חזרות, ראיתי טלוויזיה ובכיתי. לא נעים להגיד שמצבי הכלכלי מאוד רעוע. המלחמה לא באה טוב למקצוע שלנו. אוקטובר הוא תמיד הזמן שבו אנחנו מתאוששים כלכלית אחרי תקופת הקיץ והחגים. אבל אלו באמת צרות של עשרים. הכי חשוב שהילדים ושאר החטופים יחזרו".
והצלחת לנצח את משרד האוצר?
"לא כל כך. הם היו מאוד קשובים אלינו, הם הלכו קצת לקראתנו, אבל שחקנים ואמנים זה לא הדבר שמעניין כרגע את משרד האוצר, ואני גם לא יכולה להאשים אותם. אבל יהיה בסדר. אנחנו נצא מזה. אפילו מחוזקים. קיבלתי מתנה - לשחק עם ליא זו חוויה על חושית, חוץ גופית. זה באמת רמה אחרת של קומדיה, של יחס לקהל. אין במה דלוקה, מוארת, כמו הבמה איתה.
"לא משנה מה היא אומרת, הם צוחקים. לא משנה מה היא עושה, הם בוכים. זה פשוט מדהים, ואני גולשת על הגלים האלה שלה בכזאת הנאה ומרימה לה. לפעמים שחקנים מתוסכלים שהם כינור שני, ועם ליא זה פשוט כבוד להיות כינור שני. היא מנגנת כל כך יפה, וביחד זה נשמע ממש יצירה נהדרת. אתה פשוט לא מאמין שתופעת הטבע הזאת תהיה בת 94 בשבוע הבא".
5 צפייה בגלריה
"הקהל רוצה לחזור לתיאטרון, לנקות קצת את הראש". מתוך "מרציפנים"
(צילום: רדי רובינשטיין)
הבמאית מור פרנק היא בת קיבוץ רעים שנפגע קשה במיוחד במלחמה. "בחזרה האחרונה לפני הקפאת ההצגה בגלל המלחמה הקהל היחיד שהיה באולם היו ההורים שלי", היא מספרת. "זה היה שבוע אחרי שהם היו שלושים שעות בממ"ד וניצלו. ההורים שלי, עמי ודבורה, נולדו בתל אביב ואז עברו לנגב להקים קיבוץ, ובערוב חייהם הקיבוץ שלהם נחרב והם חזרו לתל אביב".
הם עוד יחזרו לקיבוץ?
"באחד הימים הראשונים אבא שלי אמר, 'אין לי בית ולא יהיה לי בית'. אני חושבת שיהיה לו בית, כי כל הקיבוץ עובר לשנה לתל אביב. יש לי קשר ישן להבימה. סבא שלי משה פרנק היה תאורן בהבימה, ואבא שלי תמיד היה עושה את הפולו ספוט על חנה רובינא. המון רבדים שהיו במחזה פתאום יצאו החוצה - הישראליות, המוות, החיפוש אחר השייכות, אחרי משהו שמחבר אותך לאדמה".
ציפיתם שהקהל יגיע?
"כשהתחילה המלחמה אמרנו 'מי ירצה לראות הצגה מתוקה על מוות?' ועכשיו זה הכי מדויק להעלות אותה. זה אמנם מדבר גם על מוות, אבל בצורה מאוד אנושית ומנחמת".
למחזאית מאיה הפנר זהו מחזה ראשון. "כששמעתי שליא משחקת בו, שמחתי כל כך", היא אומרת. "אחרי שלושה שבועות של מלחמה חזרנו לחדר החזרות, וזה היה סוג של בריחה ממה שקרה בחוץ. כל פעם הכניסה לתיאטרון והיציאה ממנו גרמו לי לשאול את עצמי איפה אנחנו. הרגשתי סוג של ג'ט לג".
גם דני וייס, מנכ"ל הבימה, לא מצליח להסתיר את התרגשותו. "זו התרגשות ענקית", הוא אומר. "הבטן רעדה לי לפני ההצגה. במבט לאחור לא יכולנו לבחור יותר טוב מאשר בשתי ההצגות שהועלו אתמול – 'מרציפנים' ו'השכנים מלמעלה'. ראו על הקהל שהוא שמח לבוא. לשמחתי זה גם עבר בשלום בלי שום הפרעה ביטחונית ואני מקווה שזה גם יימשך ככה".
