ה-7 באוקטובר תפס את שי פרדו, שחקן ופעיל חברתי מקהילת יוצאי אתיופיה, בשלב מתקדם למדי של הפקת הסיגדיאדה, הפסטיבל השנתי לתרבות אתיופית שהוא ממייסדיו שהחל אתמול (ג'). זאת השנה ה-13 שבה מתקיים הפסטיבל ופרדו דווקא בנה על זה ש"13 ביהדות אמור להיות סבבה", אבל המציאות שטפחה על פניהם של 10 מיליון ישראלים שינתה את התוכניות. ברירת המחדל הייתה לדחות את האירוע, שאמור היה להתקיים בתחילת דצמבר, או אפילו לבטל אותו כמו לא מעט פסטיבלים אחרים שתוכננו לתקופה הזו, אבל פרדו חשב אחרת. הוא החליט להקדים את הפסטיבל ולשנות את פניו.
"האמנתי שההחלטה להקדים יכולה לתת כוח ולחבק את המפונים", הוא מסביר בריאיון ל-ynet. "המשמעות של חג הסיגד בעדה האתיופית היא לחגוג את הביחד. יהודים שהיו מפוזרים בגולה היו מגיעים בחג הזה כולם לאזור אחד, ובמשך שבועיים ערכו חגיגות והיכרויות, עורכים אירוסים ושומרים על הגחלת במשך אלפי שנים. אז אמרתי שבשעה כזאת יהיה נכון לעשות את הפסטיבל, כשהציבור זקוק לזה".
לכתבות נוספות:
שקלתם לבטל?
"לא, רק להקדים. אני משימתי ואיפה שיש משהו לעשות אני עושה. רתמתי את הנפשות הפועלות וכולם התאמצו להוציא את זה לפועל בזמן כל כך קצר. כי זה צו השעה".
"החשיבה הייתה איך המפונים ירגישו את החיבוק והאהבה שלנו"
ההתמודדות עם המצב החדש הביאה איתה גם אילוצים - התוכנית המקורית של הפסטיבל נגנזה, ובמקומה שולבו תכנים שהולמים את מצב הרוח הלאומי. הפסטיבל, שאיבד בדרך שניים מנותני החסות החשובים שלו, מפעל הפיס ועיריית תל אביב-יפו, נאלץ גם לוותר על המיקום הקבוע שלו - תיאטרון "הבימה", עבר לבית ציוני אמריקה והפך לפסטיבל שישודר אונליין, באתר האינטרנט של הפסטיבל. את 200 המקומות הריקים באולם משריין פרדו לטובת משפחות וקבוצות מפונים שמגיעות מבתי המלון ברחבי הארץ. "גם ככה הפסטיבל הולך להיות משודר, עם צוות של חמש מצלמות וחבל על המקומות האלה", הוא מסביר, "אז כל מי שרוצה לבוא כקבוצה מהמפונים - ברוך הבא - ללא תשלום ובאהבה גדולה".
איך התאמתם את התכנים של הפסטיבל למצב?
"בכל שנה אני מנסה ליצור שפה אחרת, והשנה היה אמור להיות הרבה תיאטרון בתוכנית. אבל מכיוון שבאונליין תיאטרון פחות מחזיק - החלפנו את הכול. הבאנו מופעים שהם פחות חגיגה אלא יותר לנשמה, ג'אז ומוזיקת סול והרכב מוזיקלי שמנגן קלאסיקות אתיופיות, ושיעורי ריקוד אתיופי. החשיבה הייתה איך אני עוטף את הפסטיבל הזה במשהו שאותם מפונים לא יתרגזו כי עושים מסיבה, אלא ירגישו את החיבוק והאהבה שלנו.
"בין שני המופעים רציתי להכניס תוכן מעניין ורלוונטי, ובסוף הוחלט על הרצאה אחת בתחום הביטחון, שייתן יוצא הקהילה סא"ל יששכר מקונן, שהיו לו יוזמות מבורכות כמו שילוב יוצאי הקהילה בצה"ל ויש לו מה לומר סביב מצב הלוחמה והמצב הנפשי שהחיילים נמצאים בו. חווה טזזו תדבר על המקום שבו התרבות יכולה לשמש כגשר בין אנשים, וישיטו שמואל תיתן הרצאה בתחום של טיפול בטראומה מותאם תרבות. בעיניי זאת בשורה, כי אני באתי בתור ילד וקיבלתי את הנוסחה המערבית, השתמשתי בה ואני מנצח איתה, אבל יש נוסחאות שבאתי איתן מהבית וזה יהיה נכון לחלוק גם אותן".
אתה מתכוון לטיפול בפוסט טראומה שמתבסס על התרבות של הקהילה האתיופית?
"כן, למצוא איזה מההרגלים או המנהגים שלנו במשך אלפי שנים עזרו לקהילה ואפשר להמשיך להשתמש בהם, וגם החברה הישראלית יכולה לאמץ אותם. למשל, כשבאים להתארח בבית ורוצים להציע לי משהו אבל אין מה, ואני מנסה לא לגרום לך למבוכה - אז אני אומר שאני שבע. אני עושה זאת פעם, פעמיים ואם את ממש מתעקשת סימן שיש לך, ואם אני ממש שבע אני מאיים שאני קם והולך. זה נשמע קטן אבל זאת נורמה ששומרת על שפיות ורגישות חברתית בין אדם וחברו".
מה מאפיין את הקהילה בהתמודדות עם המצב?
"זאת קהילה שעברה טראומה, בעיקר הקבוצה שבאה מסודן. במשך שנה מתוך 12 אלף יהודים מתו 4,000. כל יום היו בממוצע 12 יהודים שנקברים. אני זוכר שבגיל שמונה בערך חברה טובה שלי ואני היינו יושבים על דיונה, מסתכלים על השיירה שהולכת לקבור אנשים ומשחקים בניחושים כמה אנשים יקברו היום.
"ישראל נמצאת שלוש וחצי שעות טיסה מאתיופיה אבל לקח לנו שנה להגיע לפה, וראיתי המון בשנה הזאת, המון רוע אנושי והמון טוב. כשהשודדים תקפו אותנו בג'ונגל שוב ושוב וכבר לא היה מה לקחת, במקרה כזה הם היו לוקחים נשים וילדים. אני זוכר שיצא מהג'ונגל אדם שאמר 'עדיף שתהרגו אותי ואת המשפחה שלי, כי האנשים האלה נמצאים בשטח שלי והם האורחים שלי'. החלום שלי זה יום אחד לחזור לשם ולחפש אותו. אני זוכר צעקות ויריות באוויר אבל בסוף עזבו אותנו, וזה משהו שאני אזכור עד יום מותי, איך אדם מסכן את עצמו ואת משפחתו עבור אנשים שמעולם לא פגש, מדת שלא שלו, אז ראיתי את היופי וראיתי את האכזריות וזה ביגר אותי מאוד. הגעתי לארץ בן שמונה ובן 80. וכשאני מתמודד עם דברים קשים פה בארץ אני קר רוח, לא נכנס להיסטריה ויודע לפעול".
במה שונה ההתמודדות של הקהילה של יוצאי אתיופיה משל האנשים שנולדו בארץ?
"בתרבות האתיופית יש חוסן מאוד גדול של הקהילה, בשעת משבר לאומי יכולתי לראות את המשפחה המורחבת שלי, כל החום, החיבוק, הנתינה, לעשות ביחד ולהרים אחד את השני, הדברים שאנחנו רואים עכשיו בכל השכבות של העם, זה משהו שמאוד מוכר לי מהקהילה. ככה גדלתי. זאת ישראל היפה שתמיד האמנתי גם בשעות הקשות שלנו כקהילה, תמיד האמנתי גם בשעות הקשות שלנו כקהילה שזה קיים, וזה מדהים לראות את זה.
"הדבר הראשון שאני וכל האנשים במטוס חלמנו, זה שאנחנו יורדים ורצים לחבק את האחים שלנו שלא הכרנו. באמת ובתמים האמנו שהם האחים שלנו. והאבסורד הוא ששנים בצד השני לא היה את החיבוק הזה, והדחקנו את זה. לא באנו בתלונות, אבל אנחנו תמיד מחפשים את הביחד ואת החוסן החברתי והקהילה. אני חושב שעברנו הרבה, באנו ממדינת עולם שלישי והשתלבנו בחברה בצורה מדהימה בעיני, האנשים שהגיעו שינו את התפיסות שלהם מהר מאוד, חיבקנו את המנטליות הקיימת והכלנו את החברה, ואנחנו מצפים ומאמינים שזה יקרה גם בצד השני. אני יודע שיש קבוצות של עשבים שוטים שגורמים לנו לפקפק בזה לפעמים אבל אני חושב שאנחנו קהילה מאוד חזקה".
הסיטואציה היום לא לוחצת לך על טראומות ישנות?
"אני נזהר מבעוד מועד. אשתי אומרת שאני היסטרי, אבל אני אומר שאני פשוט יודע שדברים רעים יכולים לקרות. אז אם השארנו את השער פתוח והילדים יכולים לרוץ לכביש, זה יכול לקרות. היא לא אתיופית, היא גדלה במקום שבית החולים היה במרחק חמש דקות נסיעה אבל בחיים קורים דברים, וראיתי אותם קורים".
פרדו, שנשוי לכתבת החברה והרווחה בתאגיד כאן, מצא את עצמו בתפקיד הסברתי עד לפני מספר חודשים. במשך חצי שנה הוא הרצה באוניברסיטה האפרו-אמריקנית קלרק באטלנטה, "אוניברסיטה מאוד פרו-פלסטינית, בלשון המעטה", ולימד תיאטרון ודרמה. בתור היהודי הישראלי הראשון שהגיע לשם על תקן מרצה הוא נתקל בלא מעט התנגדות. "השאלות הראשונות של הסטודנטים היו האשמות", הוא משחזר, "הם היו מאוד מרוחקים אבל בגלל שהייתי בצבע שלהם, הם הסכימו להקשיב. ואני אמרתי להם 'יש גזענות, אבל תראו לי מדינה שאין בה גזענות. יש את ההיסטוריה ויש את העתיד, אז בואו נבנה את הגשר לעתיד'".
בהתחשב במה שאנחנו עדים לו היום בקמפוסים בארצות הברית, לא חששת מההתמודדות?
"אני אוהב אתגרים, ואני לא מחפש להיות מישהו משמעותי אלא לעשות משהו משמעותי גם אם לא ידעו שזה אני. בחצי השנה הזאת עשיתי פסטיבל באוניברסיטה, הרציתי בבתי ספר ובסופו של דבר הצלחתי לחבר בין הקהילה היהודית באטלנטה לאפרו-אמריקאים, חיבור שכבר מזמן היה אמור לקרות. במשך יומיים כולם הגיעו לאירוע והחליטו לעשות ארוחת שבת ביחד באוניברסיטה ואחרי כבר אישרו שני מרצים ישראלים".
