מה לדעתכם יקרה אם תעירו את ג'ייסון סטיית'ם באמצע הלילה ותשאלו אותו "בכמה סרטים גילמת לוחם לשעבר ביחידת עילית שנדחק לצאת למסע נקמה?". אם הוא לא יהרוג אתכם על זה שנכנסתם לו לבית והערתם אותו, אז סביר להניח שתגלו שהוא בעצמו לא יודע את התשובה. אני מוכן להמר שגם אם תשאלו אותו באמצע היום, רגע אחרי שהוא שתה אספרסו כפול, הוא עדיין לא יזכור את כל הסרטים. אז התשובה היא שישה סרטים: "המכונאי" (2011), "פארקר" (2013), "גאולה" (2013), "המכונאי 2: התחייה" (2016), "שומר טינה" (2021) "הכוורן" (2024). כעת נוסף הסרט השביעי "המגן"(Shelter). יש סיכוי שמדובר בשיא עולמי.
"המגן" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הפעם העלילה מתמקדת במייקל מייסון (סטיית'ם), סוכן עילית לשעבר של שירותי הביון הבריטיים, החי בבידוד מוחלט על אי סקוטי נידח. מייסון הוא דמות קלאסית של "איש שנעלם”: מי שניתק עצמו מהחברה, מהמדינה ומהעבר, ומתקיים במצב של השעיה קיומית - שתיקה, משחק שחמט מול עצמו, שתיית אלכוהול ובהייה בים. החברה היחידה שלו היא כלב חמוד שמסייע לנו לדעת כי מדובר באדם טוב. אספקת המזון השבועית שלו מגיעה בסירה קטנה שבה נמצאים דייג (מייקל שייפר) ואחייניתו הצעירה. בהמשך יתגלה ששמה הוא ג'סי (בודי ריי ברת'נך - שמשחקת בימים אלו, בתפקיד הרבה יותר מרשים, את הבת הבכורה של שייקספיר ב"המנט"). הסירה של הדייג ואחייניתו נלכדת בסערה ומייסון קופץ למים עם סוודר ומצליח להציל את ג'סי הפצועה. הניסיון לטפל בה כופה עליו חזרה לאדמת סקוטלנד למטרת ביקור בבית מרקחת, אבל בכך הוא נחשף לאלו המחפשים אותו.
ברקע סערה הקשורה למערכת ריגול משוכללת שמאפשרת לחדור לכל מצלמה בבריטניה (מצלמות אבטחה, טלפונים, מצלמות דרך ברכב). התגלותה של המערכת חוללה שערורייה מדינית המסכנת את ראש הממשלה (הרייט וולטר) וגורמת לראש ה- MI6 מנפורט (ביל ניי) להציע את התפטרותו. אבל לפני שזה יקרה מנפורט שולח יחידות חיסול לאי הסקוטי הקטן, כדי לטפל במי שהוא מגדיר כמבוקש מס' 1. מייסון היה סוכן של הארגון, אבל פרש כשנדרש לבצע פקודות שנגדו את צו מצפונו. כעת, בנוסח סרטי ג'ייסון בורן, הוא הופך ליעד.
אבל מייסון לא פראייר. הוא יודע איך למלכד את האי מפני יחידת החיסול. תסמכו עליו שכל חפץ ביתי תמים יכול להפוך לחלק ממלכודת מוות. כשהדברים מבוצעים באותה שלמות ביצוע ושלווה סטואית שמאפיינת את הווריאנטים הסטיית'מים. יש את זירת האי ובהמשך, כאשר מייסון וג'סי יימלטו ממנוף תהיינה עוד זירות של אקשן אינטנסיבי. מערכת המעקב המשוכללת תבטיח שהם לא יוכלו להימלט לאורך זמן.
העלילה שואבת ללא בושה ממאגרי הז’אנר: סרטי ג'ייסון בורן שגם בהם יש "סוכן שבגד". "לאון" של לוק בסון עם הדינמיקה בין המחסל ונערה, ו"ג’ון וויק” עם גיבור שהוא אגדה חיה ושאינו מצליח לפרוש (לפחות אין כאן מטבעות זהב, "השולחן הגבוה" ומלון הקונטיננטל). הסרט אינו מנסה להסתיר את מקורות ההשראה שלו, אך גם אינו מצליח לזקק מהם אמירה חדשה או ייחודית. הדיאלוגים ישירים מדי, המניעים הפסיכולוגיים מוסברים במקום להירמז, והדרמה הרגשית נותרת על פני השטח.
ברמה הדרמטית "המגן” עובד במידה מספקת בזכות הכימיה בין סטיית'ם לבודי ריי ברתנך. ברתנך מגלמת נערה חדת-אבחנה ואנרגטית, והניגוד בינה לבין הפטאליזם הקשוח שלו יוצר מערכת יחסים אמינה מספיק כדי לשאת את הסרט. הקשר ביניהם אולי מתפתח במהירות לא משכנעת, אך הוא מספק עוגן רגשי מינימלי בתוך עלילה מכנית.
סצנות האקשן הן המקום שבו הסרט מפגין את ביטחונו. הבמאי הוא ריק רומן וו - שבימים אלו מוקרן בישראל גם סרטו הקודם "גרינלנד: בתנועה" בכיכובו של ג'רלד באטלר. אקשן לא זר ל-וו (משחק מילים שכזה). הוא מביים אלימות נוקשה ולא מלוטשת: קרבות פיזיים, שימוש בחפצים יומיומיים כנשק (אבל יש גם להביור מפנק ואפילו רגל של כוס מרטיני), ותחושת סיכון פיזי ממשי. מנגד, מרדף המכוניות המרכזי סובל ממלאכותיות ויזואלית, עריכה קופצנית ותחושת סטודיו שמחלישה את האפקט. האלימות, כשהיא במיטבה, היא אכזרית ויצירתית; כשהיא כושלת, היא חושפת את מגבלות התקציב והחזון.
סטיית'ם מגלם כאן שוב את הארכיטיפ המזוהה עמו בשני העשורים האחרונים: גבר לבן, ממעמד הפועלים, מחוספס, אנטי-כריזמטי במופגן, בעל קוד מוסרי נוקשה אך פרטי. גיבור שאינו מדבר על רגשותיו אלא מבטא אותם באמצעות אלימות; שאינו מאמין במוסדות אך פועל בשם צדק בסיסי; ושחי תמיד על קו התפר שבין פרישה מוחלטת לחזרה כפויה לפעולה.
כארכיטיפ עכשווי, סטיית'ם מייצג תגובת-נגד לגיבורי-העל המיתיים ולסוכני-העל האלגנטיים. אין בו תחכום של בונד או פאתוס של מארוול. הוא אינו מציל את העולם, אלא מנסה לצמצם נזקים. האלימות שלו אינה הרואית אלא תעשייתית, כמעט מקצועית. בכך הוא מדבר אל קהל שאינו מחפש גאולה או חזון, אלא שעה-שעתיים של ודאות: הרעים ייענשו, הנערה תינצל, והגיבור יישאר לבד בסוף. במובן זה, "המגן" מרגיש לעיתים כמתאים יותר לפורמט טלוויזיוני מקולנועי, עבור קהל שמגיע בעיקר "לבלות” עם סטיית’ם, מבלי שיש לו צפייה ליצירה קולנועית שאפתנית יותר. הוא אינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא, אך גם אינו מצליח להמריא מעבר לנוסחה.
אם אין חידוש משמעותי בתוך הסרט עצמו אז אולי כדי לחפש אלמנטים מבדרים במקומות הלא צפויים. למשל התודה המופיעה בכתוביות הסיום לאורי גלר על "הצילומים באי לאמב". למי שאינו מעודכן אורי גלר רכש לפני כמה שנים את האי הסקוטי הזעיר ב-30 אלף פאונד, ומאפשר לכל אדם להפוך לאזרח של המדינה שהוא מקים בעבור דולר בודד (כלומר, בשער העכשווי, יותר זול מלקנות בזוקה בפיצוצייה). לפני פחות מחודש גלר גם הציע לנשיא טראמפ לאמץ את האי כמדינה ה-51 של ארה"ב, להקים בו בסיס צבאי, ולהפוך את תושבי גרינלד לאזרחי מדינת גלר, ובכך לפתור את המתיחות המדינית מול דנמרק. אז על האי הזה, "שמוגן ע"י כוחות מיסטיים" לדברי בעליו, צולם הסרט האחרון של סטיית'ם. כמה עלובות הקונספירציות השחוקות של ארגוני הביון הבריטים בעלילת "המגן" מול מזימת ההשתלטות של טראמפ על גרילנד. אם הסרט היה על סטיית'ם נלחם באורי גלר על השליטה באי, לפחות היה יוצא משהו מקורי ומבדר יותר.
