לאורך הקריירה יוצאת הדופן שלו מייק טייסון היה ידוע כמתאגרף לוחמני, קשוח ובלתי מרוסן. גישה זו הביאה לו הצלחה אדירה במתחם המוגבל של הזירה, והמון צרות מחוץ לה. היום בגיל 56, מי שנודע כ"איש הרע ביותר בכדור הארץ", מפוייס יותר וכועס פחות כאישיות תקשורתית, והוא לא פעם מפתיע בהברקות נועזות של כנות והומור עצמי מפותח. אבל כשהולו הודיעה שהיא עומדת להשיק מיני-סדרה המבוססת על חייו, הזעם הבלתי נשלט והנודע לשמצה של טייסון - שהגיע לשיא בקרב האליפות מ-1997 במהלכו נגס באוזנו של איוונדר הוליפילד לעיני כל - חזר לכותרות. הפעם דרך האינטרנט. "אל תאמינו להולו, אני לא תומך באיך שהם מתארים את חיי", כתב בחשבון האינסטגרם שלו השבוע, לקראת שידור הפרק הראשון, "הם גנבו את סיפור חיי ממני ולא שילמו לי על זה. עבור ראשי הולו, אני פשוט עוד כושי שהם יכולים להעמיד למכירה פומבית".
מייק - טריילר
( HULU)
על פניו אין מה להתרגש מהטרוניות של טייסון. אנשים, ובמיוחד ידוענים, רוצים לשלוט בסיפור שלהם. ראינו את זה מוקדם יותר השנה בדוקו של נטפליקס על חייו של ווסט, קניה ווסט, שלווה בסחיטה ובאיומים מצדו של המוזיקאי. דבר דומה התרחש גם עם ההתכחשות של ווסט, ג'רי ווסט, הכדורסלן האגדי, לדרך שבה הסדרה "קבוצה מנצחת" של HBO הציגה אותו בשלהי ימיו כמאמן הלוס אנג'לס לייקרס. רק טבעי שגם טייסון יתבע בלעדיות על קורות חייו וידרוש תשלום על עיבודם הדרמטי למסך. אבל ככל שזה נוגע לעלילה ולעיצוב דמותו, לא נראה שיש למתאגרף האגדי על מה להתלונן. התסריטאים קארין גיסט וסטיבן רוג'רס מראים המון חמלה והבנה לגבר הפרוע, האלים והשנוי במחלוקת. כשהם מנסים לשרטט קווים שבורים לאישיותו הבעייתית הם צוללים לילדות הקשה והכאפות המצלצלות שקיבל מן העולם לפני שהתחיל להחזיר, ובמרץ. כך לפחות בפרקים הראשונים של "מייק" שמפתים אותנו להיכנס לעולמו של טייסון. אלא שאז לפתע מגיעה סנוקרת מטלטלת מהצד העיוור שלו, ושלנו.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
מעריציו של טייסון יכולים לנבא באיזה הקשר מגיע הנוק-אאוט, ואולי זה הזמן לשים את ההימורים שלכם בנוגע לתפניות בעלילת הסדרה. אולם בשלב זה נימנע מספוילרים שיגיעו בהמשך (נזהיר בהתאם). בינתיים נרחיב על ההיבטים הביוגרפיים והאלמנטים הסגנוניים בעזרתם היוצרים מכנסים אותנו הצופים לתוך נקודת המבט של טייסון עצמו. בגדול, "מייק" היא סדרה כיפית, קצבית ונמרצת, עם עריכה תזזיתית (לעיתים קצת יותר מדי) ופרקים קצרים יחסית (בין 25 ל-30 דקות) שמעניקים לה דופק מהיר במיוחד, כיאה לגיבורה שחי את חייו מהיר ועצבני. גם סצנות הקרב שמשולבות לאורך הפרקים אורכות בדרך כלל לא יותר מכמה שניות, קצרות יותר אפילו מהזמן שנדרש לטייסון להכריע את הקרבות בזמן אמת (רובן הוכרעו כנוק-אאוט בסיבוב הראשון). חובבי האגרוף אולי יתאכזבו, אבל עם כל כך הרבה ניצחונות בזק שצבר טייסון בשנותיו הראשונות כמעט ללא תחרות, באמת שאין טעם להתרכז במה שקורה בזירה. זה לא "רוקי". הדרמה האמיתית מתחוללת מאחורי הקלעים.
כדי להכניס אותנו לעולמו של מייק ולאמץ את חוויותיו לטובה ולרעה, גיסט ורוג'רס לקחו החלטה יצירתית מעניינת להציג בפנינו את דמותו של טייסון המבוגר (הקעקוע המפורסם סביב עינו השמאלית מסגירה שהוא כבר אחרי פרישה) כשהוא עומד על במה ופונה ישירות אל הקהל, ודרכו גם אלינו. כמו הפתיח של "סיינפלד" בקטע סטנדאטפ של ג'רי סיינפלד, כך גם מופע היחיד ב"מייק" של מייק טייסון, אותו מגלם טרוונטה רודס. בדרך זו נכפת עלינו נקודת המבט של הגבר השחור, המשעשע והכל כך חשוף. הוא מגולל בכנות את סיפור חייו בפנינו וגורם לביוגרפיה הטלוויזיונית הזאת להרגיש כמעט כמו אוטוביוגרפיה אותנטית (למרות האותיות הקטנות שמקפידות לציין שמדובר בעיבוד מדומיין לאירועים). בהכוונת המונולוגים של טייסון המכוונים על ידי התסריטאים, אנחנו נחשפים להיבטים שונים באישיותו כפי שבאים לידי ביטוי בשמות הפרקים: "גנב", "מפלצת", "מאהב" וכדומה. מעברים מתמידים בין זמנים, זכרונות עבר וחרטות מן העבר, מתגבשים לפקעת אחת סבוכה של חוויית חייו. זה מרגיש אולי מעט מפוזר כשאנחנו מביטים מהצד בחייו, אבל ממש כך אנחנו חיים את חיינו.
כשחקן ראשי, טרוונטה רודס ניצב בפנינו על הבמה כטייסון המבוגר המקועקע ולבוש החליפה, ולחילופין חושף את גופו השרירי כטייסון בן ה-20 שעושה מלחמה בזירה או אהבה במיטה. הבחירה בשחקן בן ה-32 מעניינת דווקא בגלל הופעתו בסרט זוכה האוסקר "אור ירח" מ-2016. בדרמה העדינה והנוגעת ללב ההיא, קורות חייו הסבוכים והשרוטים של הומוסקסואל שחור בארצות הברית השמרנית הוצגו בשלושה שלבים: ילדות, נערות ובגרות. רודס גילם את הגרסה הבוגרת של הגיבור, שכדרך להתמודדות עם הטראומות הנפשיות הפך לגבר קשוח בעל נוכחות פיזית מאיימת. יש המון קווי דמיון בין הדמות ההיא לזאת שהוא מגלם כאן, וכך גם בכל הנוגע לעיצוב שלה בתקופות חיים שונות. כבן לאם חד-הורית ענייה שסובל מהתעללות; כילד כאפות מגמגם ופגיע בשכונת הפשע בראונסוויל בברוקלין; כבריון בן 10 שמתחיל להחזיר מכות ומתנתק מהתלות באמו בדרכי הפשע; כעבריין צעיר שנכנס ויוצא לבתי הכלא ומגלה שלאלימות שלו יש אופק חיובי בענף האגרוף, ולבסוף כמתאגרף המקצוען האדיר שהיה לאלוף העולם הצעיר ביותר אי פעם ב-1986. ארבעה שחקנים בגילים שונים מגלמים את טייסון, והם מופיעים בהזדמנויות שונות בשני הפרקים הראשונים. בניגוד ל"אור ירח", שלבי החיים לא מופיעים ככרונולוגיה סדירה אלא כקפיצות הלוך ושוב. יש בזה חן וקצב, וגם סכנת התפזרות.
החדירה המעמיקה לעולמו של טייסון דרך זכרונות הילדות הטראומטיים מעוררת הזדהות עם דמותו, גם כשהוא נשאב לחיי שחיתות ונהנתנות אינסופית של סקס, אלכוהול וסמים, ואפילו כשהוא פוגע באחרים. ההתמודדות שלו עם הכאב באמצעות אלימות מתפרצת, שבהמשך הופכת למרוסנת בהדרכת מאמנו קוס ד'אמטו (הארווי קייטל), מציידת אותנו בהמון אמפתיה להמשך ההרפתקאות שצפויות לו בחייו באור הזרקורים, במיוחד אחרי מות אמו ומורו ד'אמטו שאימץ אותו אל משפחתו. גברים חנפנים שרצו לקחת חלק בתהילתו ונשים חמדניות שרצו בקרבתו לשם הנאות מיניות וממניעים כלכליים. ואז הגיעה הזוגיות עם השחקנית רובין גיבנס, שהייתה אמורה לשנות הכול. הוא פגש בה אחרי שזכה בתואר הראשון שלו, קצת אחרי שקיבלה תפקיד בסיטקום "מלך הכיתה". מה שהתחיל כפלירט קליל בין שני צעירים בני 20 המשיך לזוגיות ממוסדת גדושת רכילות, ונגמר בגירושים מכוערים כששני הצדדים מטיחים אחד בשני רפש לעיני כל. מפתיע מאוד שהיוצרים בחרו להתייצב בפינה של טייסון בקרב הזה שהוכרע לטובת גיבנס, בהחלטת שופטים.
מערכת היחסים בין טייסון לגיבנס כפי שהיא מופיעה בסדרה היא יוצאת דופן ונועזת, מכיוון שהיא חושפת סוגיה שלא ראוי לדבר עליה בימינו: ניצול נשי של מערכות יחסים לטובת רווחה כלכלית. בעיה שנפוצה בעיקר בארצות הברית בשל המערכת המשפטית המאפשרת שלה. גיבנס (לורה הרייר) יודעת בדיוק מה היא רוצה, היא לא עבור מייק מה שרובין עבור באטמן. היא נכנסת לקשר עם גבר צעיר שנדיר לשרוד מולו סיבוב אחד בזירה, אך תמימתו מאפשרת לאחרים לעשות עליו סיבוב בחיים האזרחיים. היא מביאה איתה את אמה רות למערכת היחסים האינטימית, הממש לא אינטימית, וביחד הן פועלות לנתקו מקרוביו. הן תובעות שיפסיק לתמוך באלמנתו הזקנה של ד'אמטו, לוחצות עליו ליטול ליתיום, שבצירוף הקוקאין והאלכוהול שצרך גרם לאיבוד עשתונות מוחלט, ואף דורשות ממנו להיפרד מאמרגנו החלקלק דון קינג ולהחליפו בדונלד טראמפ. "זה איש עסקים שאפשר לבטוח בו", אומרת רות. דחקה משעשעת על ימינו, והיא לא היחידה (כמו למשל כשמייק מתבקש ללבוש סוודר בסגנון "משפחת קוסבי" כי "כולם מרגישים מוגנים ליד ביל קוסבי").
הנישואין המעורערים הסתיימו בפרידה ובפיצוי כספי בסך 125 מיליון דולר לרובין. בסוף שנות ה-80 גיבנס נודעה בציבור כגולד-דיגרית, והיו שהכתירו אותה כ"אישה השנואה בעולם". העובדה שהיא לא היססה לצאת לתקשורת עם הכביסה המלוכלכת מסגרה אותה כאישה רודפת בצע. זה היה באייטיז, אבל היום כמעט בלתי נתפס לקבל בטלוויזיה שלנו ייצוג כל כך ביקורתי כלפי נשים. מילא אלו שזורקות את עצמן עליו, אבל אישה שמתלוננת על מערכת יחסים מנצלת על מנת לצאת ממנה עם רווחים כספיים בלתי נתפסים הוא לא משהו שמתקבל על הדעת בימינו. "גיבנס ניצחה אותי כל פעם מחדש בתקשורת", אומר טייסון המדוכא, שנותר ללא כלום. "איבדתי אהבה וכסף. זו הרגשה ריקנית כשכל מה שנשאר לך זה להילחם בזירה. אבל זה מה שהיה לי וזה מה שכולם רצו". בשלב זה נראה שהיוצרים הלכו עד הסוף עם ההזדהות שלהם עם טייסון ועם נקודת מבטו וכאבו. זוהי נגיסה באוזני הפוליטיקלי קורקט, אבל אז מגיעה מהלומת הנגד המפתיעה בדרך לנוק-אאוט. אז בואו נתחיל את הספירה: 1, 2, 3, 4…זהירות ספוילר!
זה קורה בפרק החמישי, כש"מייק" נשלפת החוצה מחווייתו של טייסון. בלי מופע יחיד או דברור של ההתרחשויות אנחנו נחשפים למקרה האונס של דזירי וושינגטון, אותה תקף טייסון במהלך תחרות מיס אמריקה השחורה באינדיאנפוליס ב-1991. פתאום הדמות הראשית שהיוצרים השקיעו רבות בהזדהות איתה עוברת טרנפורמציה מסובייקט לאובייקט. מנקודת מבטה של דזירי הצעירה, האמיצה והראויה להערצה, אנחנו צופים בטייסון הפרא אדם, הטורפני והפוגעני. אחרי שהיא מאשימה אותו באונס היא מוצאת עצמה ניצבת מול מעריציו ותומכיו הרבים בקרב הקהילה השחורה והיא יוצאת כמנצחת. האיש שניצח את הגברים הכי קשוחים ורבי העוצמה בזירה, מצא את עצמו שוב בצד המפסיד מול הנשים בחייו. באשמתו הבלעדית. בלי תירוצים הפעם. ילדות הקשה, האכזבות, הנטישות והקסם האישי לא עוזרים פה. זוהי תפנית מפתיעה, מכה חזקה בבטן שממנה קשה להתאושש. קשה לנו, ואפשר לתאר שקשה גם לטייסון. מאז ומעולם הוא טען לחפותו, וניסה להותיר את הפרשה מאחוריו. בגלל "מייק" הוא יצטרך להתמודד איתה שוב. 30 שנה אחרי. בלי לשלוט בסיפור, אפילו בלי לקבל בעבורו תשלום.
