נ"ב, אני שונאת אותך - חלק ראשון
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שני
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שלישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק רביעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק חמישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שביעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שמיני
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק תשיעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק עשירי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק 11
- 42 -
אנחנו לא מפזרים את האפר.
הטייס מעכב את ההמראה ברבע שעה נוספת, עד שהנשימה שלי חוזרת לסדרה. הוא נראה מוטרד במקצת, אבל לא מופתע במיוחד. כנראה אני לא היחידה שחטפה התקף פאניקה בטיסות שלו. דום ממקם אותנו בשורה האחרונה של המטוס, כדי שלא אצטרך להתמודד עם המבטים הסקרניים של הנוסעים, שתוהים מה עובר על הבחורה המוזרה שהתעלפה על הקרחון.
כשאנחנו חוזרים העירה, דום שואל אם אני רוצה לחזור לבקתה.
אבל אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאשב שם עד סוף היום, אחזיק את אחי ואשקע בפינה האפלה שמקשה עלי לנשום.
אני מנענעת בראשי לשלילה.
"טוב." דום מחנה את המכונית השכורה ברחוב הראשי. "בואי נסתובב."
האצבעות שלי מגששות אחר ידית הדלת, ואני בקושי מרגישה את קצות העצבים. אני קהת חושים, ולא בגלל הקור. הרגשות שהציפו אותי על הקרחון גרמו לקצר חשמלי במוח שלי. אני מרגישה את הסערה מבעבעת בשוליים, מחכה שהעמימות המגוננת תתפוגג כדי שתוכל לפרוץ מחדש.
אני מצליחה לצאת מהמכונית אל המדרכה הסדוקה. אחרי שדום הכריז שלא נפזר את האפר של ג'וש הפעם, הוא תחב את מכל האפר האחרון לתרמיל שלי, שמונח עכשיו בקדמת גופי ואני מצמידה אותו אלי במגננה. דום מתייצב לצדי, וכשאני לא בוחרת כיוון הוא מחלץ את אחת מידי, משלב את אצבעותיו באצבעותי ומוביל אותי בהליכה אטית לאורך הרחוב.
"את רעבה?" הוא שואל.
המחשבה על אוכל גורמת לי בחילה, ואני מנענעת בראשי.
הוא לא לוחץ אלא ממשיך ללכת, ללא מטרה, ובוודאי מרגיש מוזר ללא כיוון או יעד. אולי הוא תוהה איך יוכל לתקן את מה שנשבר בתוכי על הקרחון ההוא.
אבל אין לי תקנה. שום דבק לא מאחה את הנשמה.
כעבור חצי שעה של שיטוט חסר תכלית, דום מושיב אותי על ספסל ומתיישב לידי. "אולי נצטלם?"
השאלה נקלטת במוח שלי באיחור, כאילו מפלסת דרך בעננת הצער שמקיפה אותי.
"למה?" אני שואלת בנימה חדגונית. "זה לא כתוב." ניצוץ של רגש חורך את הכאב שלי. זעם. "המכתב המזוין הזה."
"מה איתו?"
"זהו?" אני מתפרצת. "זה כל מה שנשאר? שלושה משפטים?" אני צוחקת בנביחה חדה, ואפס הומור. "תודה רבה, ג'וש."
"קיווית שהוא יגיד עוד משהו?" שואל דום בזהירות, כאילו חושש מהתקף אסתמה נוסף.
אולי הוא צודק, אבל לעת עתה אני ממוקדת בסערת הנפש שלי יותר מאשר בנשימה.
"לא. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר מיוחד. אבל הוא היה צריך להמשיך לכתוב!" אני קמה בתנופה מהספסל ומטיחה את התרמיל על המושב לצד דום, מעבירה את מבטי ביניהם. "שמונה מכתבים? זה כל מה שאני מקבלת? אז קראתי אותם. ועכשיו הוא..." אני נועצת אצבעות בקרקפת, מושכת בשורשי השיער ופולטת קולות זעם לא ברורים.
"מאדי "
"הוא איננו!" אני נוהמת. "הוא עזב אותי! הוא עזב אותי לנצח!" אני מתנשפת, משוטטת ברחוב ולא אכפת לי, כי אף אחד בעולם לא חשוב יותר מהאיש שכבר לא נמצא בו. דמעות שוב זולגות על לחיי, אבל במקום לגרום לי הקלה, הן מגרדות וסותמות לי את האף. "הרבה אנשים עזבו אותי - הם עוזבים אותי כל הזמן - אבל אף פעם לא ככה." אני מוחה את הרטיבות מתחת לעיני ומסתערת על דום, גוהרת מעליו ומעל התרמיל. "אני אומרת לעצמי שזה חלק ממנו." אני מצביעה על התיק באצבע זקורה. "אבל זה בסך הכול אבק. המכתבים הם חלק ממנו הרבה יותר מהאפר הזה. אני יודעת שאני האחות הכי גרועה בעולם כי אני שונאת את אחי על זה שהוא מת. אבל אני שונאת אותו. ואני לא חושבת שאני יכולה לסלוח לו."
השאיפות שלי כואבות, הנשיפות מקוטעות, והלב האנוכי שלי מונח בעיסה מדממת על הבטון לרגליו של דום.
שקט משתרר בינינו כשעיניו הכהות ננעצות בי. ואז, ברוב חוצפתו, הבחור מעז להושיט את ידיו, לחבק את מותני ולמשוך אותי עד שאני מתיישבת בחיקו. אני מצטנפת לכדור, ראשי טמון מתחת לסנטר שלו, ואני משתדלת לנשום למרות הזעם והחורבן. ודום מחבק אותי חזק, כאילו לא אכפת לו שאני רימון בלי נצרה, שעלול להתפוצץ בכל רגע ולהשמיד הכול ברדיוס של חמישים מטר.
לא, הבחור המגוחך הזה מנשק את השיער שלי ואז מדבר בקול נמוך ומרגיע.
"גם אני שונא אותו על זה שהוא עזב."
זה מפתיע אותי ומחלץ ממני צחקוק. צחקוק חלול שמשמעותו "אנחנו אנשים נוראים".
דום משעין את הסנטר על הקודקוד שלי, ובעודנו מחכים שהנשימה שלי תירגע, הוא מזמזם לי שירים רגשניים של בחורה זועמת.
ואני אוהבת אותו כל כך, שזה עלול להרוג אותי.
אני אוהבת אותו כל כך, ומנסה להסיח את דעתי בעזרת רשימה של הדברים מסביבנו, רק כדי לא לחשוב על ההתאהבות הנואשת שלי בדומיניק פרי.
אני קוראת את השלטים מעל החנויות, ואחד מהם צד את תשומת לבי. הוא מזכיר לי משהו, ואני לא יודעת מה.
הקוטב הצפוני פיתוח תמונות וציוד משרדי
אני ממלמלת את השם ומנסה להיזכר איפה קראתי אותו. אבל שום דבר לא צף על פני השטח.
אבל השלט בכל זאת מוכר לי.
ואז העיניים שלי נוחתות על הלוגו.
"המצפן," אני מסננת, לוטשת מבט בכוכב בעל ארבעת החודים, שהאות N מונחת בראשו בכתב מהודר, ומאחוריה פיצוץ קטן יותר.
"מה?" שואל דום.
אני מרימה את הראש ומסתכלת לו בעיניים, ואז מצביעה על החנות שמעבר לרחוב. "אתה מכיר את הלוגו הזה של המצפן?"
הגבות העבות של דום מתרוממות כשההכרה נוחתת עליו. הוא תוחב את ידו בינינו ושולף את המכתב האחרון של ג'וש מכיסו. דום מוציא את הדף מהמעטפה ומיישר אותו בעודו מחבק אותי.
בראש נייר הקלף יש מצפן מסוגנן, זהה לזה שמעבר לכביש.
"מה נסגר?" מפטיר דום.
"ג'וש, חתיכת מניאק חובב תכסיסים." הרוגז והציפייה מתגוששים בחזי, וקצב הלב שלי גובר. "זה רמז." אני נחלצת מהחיבוק של דום, חוטפת את התרמיל שלי ובקושי מסתכלת לצדדים לפני שאני חוצה את הכביש, וחברו הטוב של אחי בעקבותי.
כשאנחנו נכנסים לחנות, פעמון קטן מצלצל וגבר לבן בגיל העמידה, עם לחיים סמוקות ושיער דליל, מחייך אלינו מעבר לדלפק. "ברוכים הבאים ל'קוטב הצפוני'. אנחנו מוכרים ציוד משרדי ומבחר גדול של מצלמות, אם אתם רוצים להנציח את הרגע." הבחור נושא את נאום המכירה שלו בלי לנשום, כאילו הוא עושה זאת באותה תדירות שהוא נועל נעלים. "קוראים לי הרולד. איך אפשר לעזור?"
אני לא יודעת מה לשאול, ולכן מקיפה את החנות במבטי ומחפשת זכר לאחי או רמז נוסף שאולי הוא השאיר לי.
"אתם מוכרים את נייר המכתבים הזה?" דום ניגש אל הרולד ומראה לו את המכתב של ג'וש.
"בטח. זה הסמל המסחרי שלנו." הוא מצביע על מדף בקצה המעבר הקרוב ביותר, ואני רואה ערימה של דפים ריקים שמתנאים במצפן מהמכתב של ג'וש.
איך הוא השיג אותו אם הוא לא היה כאן?
דום, שכנראה חושב כמוני, ממשיך ושואל, "אתה מכיר את ג'וש סנדרסון?"
אני מפנה את המבט אל הרולד ורואה שעיניו של בעל החנות אורות בהתרגשות אמיתית. "בטח שאני מכיר את ג'וש. הוא צילם את כל התמונות האלה."
הוא מצביע על הקירות ואני קולטת שהם מכוסים בתצלומי טבע יפהפיים ממוסגרים.
שכנראה כולם צולמו במדינה הזאת.
"ג'וש סנדרסון צילם את התמונות האלה?" אני הוגה את המילים לאט בעודי מעכלת את התפנית.
הרולד מחייך ומהנהן. ואז הבעתו משתנה ועצב משתלט על פניו.
"אוי. את בטח..."
"מאדי סנדרסון. אחותו."
מבטו של הרולד מתרכך. "אה. הבנתי. הוא אמר לי שתבואי."
"מה פתאום? הוא לא כתב את זה בשום מקום."
"הוא אמר שתביני לבד. במיוחד לאור העובדה שאנחנו נמצאים מול 'שדָרות שבורות'."
"שדרות..." אני משתתקת, משקיפה מבעד לחלון ורואה שהספסל שדום ואני ישבנו עליו ממוקם ליד חנות ספרים.
"יש לי משהו בשבילך."
הראש שלי פונה בבת אחת בחזרה אל הרולד. "באמת?"
הוא מהנהן, וחיוך גדול מתפשט על פניו. "שמרתי את זה בכספת מאחור. חכי רגע."
הרולד לא צריך לחשוש. הייתי מחכה גם מאה שנה כדי לקבל מזכרת מאחי.
בעל החנות חוזר עם שקית נרכסת. מבעד לניילון השקוף אני רואה דבר מדהים.
פאזל מפורק.
"ג'וש שלח לי את זה לפני כמה שנים. הוא אמר לי לתת לך את זה אם וכאשר תגיעי לחנות." הוא ניגש אלי ומושיט לי את השקית, ואני מקבלת אותה בהיסוס. ואז הוא מלווה אותנו לדלת. "בהמשך הרחוב מימין יש בית קפה. יש שם שולחנות גדולים ומשקאות טעימים. תרכיבי את זה ותראי מה אחיך השאיר לך. ואל תשכחי לחזור לפני שאת עוזבת את העיר. אני אתן לך חבילה של ניירות מכתבים על חשבון הבית."
אני מניחה לדום להוביל אותי בערפל של קהות חושים. כעבור עשר דקות אנחנו יושבים בתא בקצה בית הקפה שהרולד שלח אותנו אליו. אנחנו מנקים את משטח העץ ביסודיות, מפזרים את החתיכות ומתחילים לעבוד.
כשהתמונה מתבהרת, הידיים שלי נעצרות והלסת נשמטת.
העיניים שלי מחפשות את העיניים של דום.
"ידעת?"
- 43 -
אני דופקת בדלת ומחכה, מנסה לא להעביר משקל מרגל לרגל. הנוכחות החמימה בגבי עוזרת לי לשמור על קור רוח. מייצבת אותי.
הדלת נפתחת וחושפת את רוזלין לבושה בטרנינג מרופט, שנראה מדהים עליה. אני שמחה לגלות שהיופי שלה לא מעורר בי טינה.
זה אומר שהתקדמתי, לא? כל הכבוד לי.
הבחורה לוטשת בי עיניים פעורות, ומפרקי האצבעות שלה מלבינים על הידית. "מאדי. אני מצטערת. לא ידעתי שתבואי. דום אמר..." היא מציצה מעבר לכתפי. "דום אמר שהוא רוצה לדבר איתי."
ושוב, אני מופתעת לטובה מכך שהמבט שהם מחליפים, שמן הסתם אומר יותר מהמילים שלה, לא מעורר בי רגשות שליליים. לא חשדנות ולא טינה ולא ייאוש. התזכורת לעברם המשותף כבר לא נראית לי כמו מתקפה על מה שהולך ונבנה ביני לבין דום.
אני יכולה לזקוף את הצמיחה הרגשית הזאת לזכות הטיפול, וגם לזכות המתנה שהבאתי.
"בואי נשתה." אני מרימה את בקבוק הג'ין שאני מחזיקה, ודום מחזיק תיק בד עם שלושה בקבוקי יין, שדום אמר שרוזלין אוהבת. "ונרכיב את הפאזל הזה." אני מראה לה את מכל הראברמייד המלא בחתיכות קרטון.
המכל המושלם למתנה האחרונה של אחי.
"אוקיי." רוזלין מפנה לנו דרך ואנחנו נכנסים לבית שלה. הבית שלה - כפי שאני חושבת עליו עכשיו, ולא הבית שלהם - מעוצב בסגנון מיושן שלא ציפיתי לו. בניגוד לדירה שלי, שנראית כמו ספרייה רעועה של הוביטים, הבית שלה הוא בית כפרי פשוט ומלא צמחים. יכולתי להעביר פה זמן מה ולא להתעצבן. כשאני נכנסת לסלון, הטעם של רוזלין בעיצוב מוצא חן בעיני עוד יותר.
"זה שולחן מושלם לפאזלים." אני מניחה את המכל באמצע השולחן הגדול - יצירת מופת עשויה עץ זהוב - כמעט כמו שלי.
"תודה," היא ממלמלת. "אדם בנה לי אותו."
דום בוחן את מעשה ידיו של אחיו ונוהם בשביעות רצון לפני שהוא מניח עליו את בקבוקי היין. הוא הולך לחדר אחר, כנראה למטבח, וחוזר כעבור רגע עם כוסות יין נטולות רגל אחת מהן מלאה בקרח, בשבילי ופותחן.
"אני אשאיר אתכן לבד." הוא מתרחק מהשולחן ובתוך כך מלטף את גבי התחתון.
"אתה הולך?" רוזלין נשמעת מבולבלת כשהיא מעבירה את מבטה בינינו.
"הוא ישעשע את עצמו בחדר השני," אני מרגיעה אותה. "הוא בא על תקן נהג תורן. תעשה חיים." אני טופחת על בטנו המתוחה, מתיישבת בשיכול רגליים ליד השולחן ומרימה את המכל. "תמזגי, רוז. היין לא ישתה את עצמו."
דום מועך את כתפה ויוצא מהחדר, ועד מהרה אני שומעת כיסא חורק כשהוא מתיישב.
אחרי שתיקה ממושכת רוזלין חולצת את הפקק מבקבוק היין הראשון ומוזגת לעצמה כמות נדיבה. אחר כך היא מבריגה את המכסה של בקבוק הג'ין ומוזגת בנדיבות מנה של חומר טוב. ואז היא לוקחת שתי כריות מהספה הסמוכה, מושיטה לי אחת, ומתיישבת מולי על השנייה.
אני מסדרת את החתיכות ומתחילה באיתור הפינות, אף שהמחשבות שלי נתונות בעיקר לג'ינג'ית. תמיד חשבתי שלרוזלין יש ביטחון עצמי גבוה. שהיא בליגה אחרת לגמרי. אֵלָה, בניגוד אלי, בת התמותה.
אבל עכשיו היא מתנועעת באי שקט, כאילו חוששת שאתנפל עליה. אני לא חושבת שהיא מפחדת ממני, אבל היא זהירה. דרוכה.
"מאדי, אני לא כל כך מבינה למה באת." קולה נושא שאלה. הזמנה להסביר את הפלישה הפתאומית לביתה עם משחק הרכבה, אחרי שרוב חיי התחמקתי ממנה.
"הפאזל ידבר בעד עצמו," אני מכריזה כמו מגדת עתידות ביריד.
מהחדר השני נשמעת נחרה, ואני שמחה שלפחות מישהו כאן חושב שאני משעשעת.
רוזלין ממצמצת לעברי פתאום, והתדהמה שלה מלחיצה אותי. "מה? שפכתי על עצמי יין?" אני בוחנת את הגופייה הלבנה ומחפשת אזורים רטובים.
"לא. פשוט... נשמעת בדיוק כמוהו. כרגע. כשדיברת."
שתינו יודעות למי היא מתכוונת.
ג'וש.
"טוב, הנטייה לדרמה זורמת אצלנו בדם." אני מחווה בראשי לעבר חלקי הפאזל המונחים לפנינו. "את מתכוונת לעזור לי?"
היא מנענעת בראשה, אבל לא לשלילה אלא כדי לסלק את דמותו של אחי. "אז שכשהפאזל יהיה גמור תגידי לי במה זכיתי לביקור הזה?"
"בדיוק. עכשיו תתחילי לעבוד. יש פה אלף חתיכות."
זה אולי נשמע הרבה לחובבנים, אבל אני מרכיבה פאזלים כבר שנים. ומתברר שלרוזלין יש עין טובה לחתיכות הבעייתיות, עם הצבע האחיד, שנראות בדיוק אותו דבר. אנחנו שוקעות בדממה נינוחה, שותות ומניחות כל פיסה במקומה.
כעבור כשעה, משהו בהתנהלות של רוזלין משתנה. אחרי חמש דקות של חיפושים היא מוצאת את המיקום של חתיכה מסוימת, ומניחה אותה בקריאת ניצחון. "הה!"
ואז היא קופאת.
אני לא מגיבה, וממשיכה למלא את הפינה שהשתלטתי עליה.
"זה..." היא לא מסיימת את המשפט. אחרי דממה ממושכת היא לוקחת חתיכה נוספת באצבעות רועדות.
כעבור חצי שעה הפאזל גמור. על שולחן הקפה של רוזלין מונחת תמונה של זוג עומד על הקרחון בדנאלי, מחובק במעילים תפוחים. האישה מחייכת למצלמה. הגבר מביט בה בעיניים מלאות אהבה, עד כדי כך שקשה להסתכל עליו פרק זמן ממושך.
אחי השאיר לי תמונה שלו.
ושל רוזלין.
"תספרי לי על התקופה עם ג'וש," אני אומרת.
אחד הדברים החשובים שלמדתי במהלך הנסיעות עם דום הוא שאני מכירה רק חלק מסוים מאחי. היינו קרובים, אבל חלקים מסוימים שמרנו לעצמנו, או הענקנו לאחרים. ג'וש העניק חלקים מעצמו לחבר הכי טוב שלו.
והוא נתן חלקים אחרים לאישה שאהב.
אני רוצה כל חתיכה שאני יכולה לקבל, גם אם מיד שנייה.
"אנחנו..." היא מכחכחת בגרונה. "אהבנו זה את זה."
אני מהנהנת, לא רוצה לקטוע אותה.
"במשך שנים לא קרה כלום. כשדום ואני היינו ביחד. לא הייתי מוכנה. ג'וש לא היה מוכן. זה קרה אחרי שנפרדנו."
כשציר הזמן מתבהר, הלב שלי נחמץ.
"אז זה קרה רק אחרי שג'וש חלה," אני אומרת. "היתה לכם שנה ביחד. אפילו פחות."
רוזלין מושיטה את ידה ואצבעה עוקבת אחרי תווי פניו של ג'וש בפאזל. "כן. שנה." החיוך שלה קטן ועצוב. "במובן מסוים נדמה לי שזה נמשך הרבה יותר זמן, ובמובן מסוים נדמה לי שזה נמשך הרבה פחות. אני העליתי את הרעיון. קפצתי אליו, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו ששארית ימיו שייכת לי." היא מצחקקת. "ואז איבדתי את האומץ, התנצלתי ושאלתי אם הוא עדיין אוהב אותי." רוזלין מועכת את שפתיה באצבעות, שקועה בזיכרון. "הוא אמר לי שכן. שהוא מעולם לא הפסיק."
"לא הפסיק?" אני שואלת.
פניה מאדימות. "כשהיינו בני עשרים ואחת בקיץ אחרי סוף הקולג', כשדום ואני נפרדנו, נסעתי להתמחות בניו יורק, כמו ג'וש. ופשוט... היה בינינו קליק. אהבה של חודשיים. ואז..." היא שוב משתתקת, ואני מבינה שקשה לה לדבר על הרומן הזה אחרי מותו. "גיליתי שאני בהיריון. ולפי העיתוי זה היה מדום. אבל הקטע הוא ששמחתי שזה לא מג'וש."
"למה?"
היא מעבירה את אצבעותיה על חריצי הפאזל. "כי פחדתי."
"ממה פחדת?" אני לוחצת, כי אני נואשת ושתלטנית.
רוזלין ממשיכה לדבר, עדיין בחיוך עצוב.
"פחדתי מהחירות של אחיך. מהנפש החופשייה שלו. בכל תחום. הוא רצה לטייל בעולם. ידעתי שהוא אוהב אותי, אבל פחדתי שאם אספר לו על ההיריון ואגיד לו שזה מדום, הוא יעזוב. או להפך שהוא יזנח את החלומות שלו ויישאר. ותהיתי אם הוא יצליח להתמודד עם האחריות הזאת. איך שלא הסתכלתי על זה, לא ראיתי עתיד עם ג'וש. חוץ מזה, את מכירה את ההורים שלי. איך שהם גידלו אותי... הפלה לא באה בחשבון. אז נפרדתי מג'וש. חזרתי הביתה. וסיפרתי לדום. על ההיריון, לא על אחיך." היא מעווה את פניה בכאב לעבר הפתח, כאילו רואה את בעלה לשעבר בחדר השני. "הייתי מבועתת. וידעתי שדום ירגיע אותי. שהוא יגן עלי." היא נאנחת ומעבירה יד בשערה. "חבל שפעלתי בפזיזות כזאת. שלא לקחתי זמן לחשוב. הקיץ ההוא שינה הכול."
כן. אצל כולנו.
"אז אהבת את ג'וש," אני אומרת. "אבל זה היה לפני שנים. אבל לפני שנתיים ידעת שסיכויי ההישרדות שלו נמוכים. איך הרשית לעצמך לאהוב מישהו בידיעה שאת עומדת לאבד אותו?"
רוזלין לוטשת מבט בידיה ומסובבת טבעת כסופה על האמה.
"יום אחד," היא אומרת.
"מה יום אחד?"
"גם אם היה לי יום אחד - רק יום אחד - זה היה שווה הכול. להיות עם ג'וש, לאהוב אותו כמו שרציתי אפילו יום אחד היה מספיק. וקיבלתי שנה." היא מחייכת בעוד הדמעות נקוות בעיניה וזולגות לאטן על לחייה. "הלוואי שהיו לי חיים שלמים איתו. ואני לא יכולה לתאר לך כמה זה כואב. עברו שנתיים, שישה חודשים, שלושה ימים, ואני עדיין מתגעגעת אליו כל יום. אבל זה היה הרבה יותר גרוע אם לא היינו יחד בכלל."
יום אחד.
אני מדמיינת את שארית חיי. חיים ארוכים ובטוחים, עד גיל מאה.
ודומיניק פרי לא נמצא באף אחד מהם.
אני חושבת שהייתי מעדיפה לעזוב את העולם מחרתיים, ובלבד שיהיו לי עשרים וארבע שעות איתו.
אני אסתפק בעשר שנות חיים נוספות, ובלבד שהוא יהיה בהן.
"למה לא סיפרתם? ואיך פספסתי את זה?" מאז שהרכבנו את הפאזל בפעם הראשונה, אני מפשפשת במוחי ומחפשת זיכרונות מהשנה האחרונה. ג'וש התמודד עם הכאב היטב במשך תקופה מסוימת והצליח לטייל עד אלסקה, מתברר. הוא התמודד טוב כל כך, שלא היה לנו מושג כמה המצב חמור עד הרגע האחרון כמעט. ואז הייתי איתו בבית החולים כל הזמן.
"ג'וש ביקש ממני לא לגלות. לשמור את זה לעצמנו." רוזלין נאנחת. "אני חושבת שהוא פחד ממה שיגידו עלי אחרי מותו. שיחשבו שעזבתי את החבר הכי טוב שלו בשבילו. אמרתי לו שלא אכפת לי. אבל זה הדאיג אותו, ולא רציתי להלחיץ אותו עוד יותר."
אני מרגישה נוכחות כבדה בגבי, וכשאני מציצה מעבר לכתף אני רואה את דום נשען על משקוף הדלת ומעווה את פניו בחרטה. "המשפחה שלי היתה מבינה. והם יבינו גם עכשיו, אם תספרי להם."
ההורים שלו. עכשיו אני מבינה. ג'וש ידע שרוזלין תזדקק לחֶברה אחרי מותו, ושההורים הנוקשים שלה לא יוכלו לנחם אותה. לא פלא שהיא הגיעה לטקס הסיום של אדם וקרטר. אחרי שאיבדה את אהבת חייה, היא נשענה על ההורים שלו בלא ידיעתם.
רוזלין צוחקת בעצב. "יכול להיות. קצת כנות לא תזיק לכולנו."
"ידעת על המכתבים שהוא השאיר לנו?" אני שואלת. הפאזל בבירור הפתיע אותה.
הבעתה נעשית עגמומית. "לא בדיוק. ידעתי שהוא מתכנן משהו. ראיתי אותו כותב, אבל כששאלתי הוא חייך את החיוך הערמומי שלו ואמר שהוא מנסה להרכיב פאזל של שני חלקים."
אני פולטת נחרה וממצמצת מבעד לדמעות. בסוף חייו, אחי החליט לביים את סיפור האהבה שלי.
הלוואי שהוא ורוזלין לא היו מחכים כל כך הרבה זמן לסיפור האהבה שלהם.
"את כועסת על דום? כי הוא הציע לך נישואים?" השאלה נפלטת מפי לפני שאני מספיקה לחשוב עליה.
רוזלין ממצמצת לעברי, מציצה מעבר לכתפי ומחזירה אלי את מבטה.
"דום לא הציע לי נישואים. אני הצעתי לו."
"מה?!" אני צווחת. "רגע. רגע, רגע, רגע. הייתי שם. שמעתי את דום אומר 'בואי נתחתן' כשישבתם על הנדנדה במרפסת." אני מציצה לאחור ורואה שדום משפשף את פניו בגסות.
"כן," אומרת רוזלין, וממשיכה לדבר לאט. "הוא אמר את זה בתגובה להצעה שלי. התחנונים שלי, ליתר דיוק."
"אתה" - אני מצביעה עליו ברוגז - "לא טרחת להבהיר את זה. חשבתי שזה היה הרעיון שלך."
דום חוצה את החדר ומשתופף לצדי. "זה לא משנה. הייתי עושה את זה בכל מקרה. העדפתי לעשות את הדבר הנכון במקום את הדבר שהיה משמח את שנינו."
האוויר נפלט מתוכי בנשיפה חדה. "אני רק אומרת שאולי הייתי קצת פחות כועסת עליך. נדמה לי. או שלא. אני קטנונית."
רוזלין מושיטה את זרועה מעבר לפאזל ומניחה את ידה על ידי.
"היינו צעירים וטיפשים. שנינו. לא הייתי צריכה להציע לו. והוא לא היה צריך להסכים. היינו צריכים להיות עם האנשים שאהבנו, לא עם אלה שהשרו עלינו תחושת ביטחון או אלה שהרגשנו אחריות כלפיהם. שנינו היינו צריכים להילחם יותר על האחים סנדרסון."
אני מועכת את ידה בחזרה. "אני שמחה שהיית אמיצה. שג'וש קיבל אותך, לפחות בסוף."
ופתאום היא מקיפה את השולחן, או אולי אני הקפתי אותו. כך או כך, אני מחבקת את האישה היחידה שאהבה את ג'וש לא פחות ממני.
כשהזרועות של רוזלין מתהדקות סביבי אני שואפת את ריח הלוונדר.
- 44 -
אחרי שאנחנו נפרדים מרוזלין, דום מסיע אותי לבית הוריו. הם נסעו לטיול לרגל יום הנישואים שלהם, אז אנחנו לא נכנסים הביתה. אבל אנחנו מתיישבים על הנדנדה במרפסת האחורית. דום משתרע על הגב וכפות רגליו משתלשלות מהקצה.
הוא מושך את היד שלי בהזמנה, ואני נשכבת לצדו ומניחה יד על החזה שלו ורגל על האגן.
אני צריכה לעכל הרבה דברים, ובעודי מעבדת את המידע על אחי ועל האישה שאהבה אותו, אני נאחזת בגבר שאני אוהבת. אני חוזרת לרגעים בבית החולים, לקראת הסוף, כשרוזלין הופיעה. הייתי שקועה כל כך בהתחמקות מדום, שלא הקדשתי מחשבה לחיוך הרחב של ג'וש בכל פעם שראה אותה. הקפדתי כל כך לשמור מרחק, שלא שמתי לב שהם כמעט לא היו עם ג'וש בו זמנית.
תמיד חשבתי שבדיוק פספסתי את אחד מהם. לא עלה בדעתי שרוזלין מבקרת את ג'וש לבדה. שהיא מנסה להעביר כמה שיותר רגעים בחברת הגבר שהיא אוהבת.
כי היא ידעה שמותו קרב. אבל היא רצתה לקבל עוד יום אחד, כל עוד יכלה.
"יום אחד," אני ממלמלת אל החזה של דום. "ג'וש היה יכול להשתמש בזה באיזה מכתב, ולשאול מה היינו עושים אם היה לנו רק יום אחד. אם העתיד שלנו היה מוגבל כמו שלו."
היד של דום מחליקה במעלה צווארי אל העורף, אבל הוא לא מסב את פני אליו, אלא מלטף את קו השיער שלי באגודלו.
"אם היה לי רק יום אחד," הוא אומר, "לא הייתי נותן לך לעמוד מחוץ לבית שלי בלי להיכנס."
אני מתאבנת כנגד גופו. "אני לא עושה את זה."
הוא נוהם, אבל נשמע משועשע.
"אני לא עושה את זה... הרבה," אני מתרצה. "וזה רק מבט קצר. כשאני עוברת בשכונה. אתה כנראה מתבלבל עם מישהי אחרת."
"יש לך מעיל גשם אדום ומגפיים בדוגמה של חלקי פאזל. קשה לפספס אותך."
אוף. "זה מראה פופולרי מאוד."
החזה של דום רועד כשהוא מצחקק, ואני מחייכת. הוא נאנח מעומק הלב. ידו הפנויה מוצאת את ידי ואצבעותינו משתרגות. "בין אם נשאר לי יום אחד, ובין אם נשארו לי אלפי ימים, אני רוצה שתהיי בכל אחד מהם."
פניה של רוזלין עולות בדמיוני, ואני רואה את הבעת העצב המהול בסיפוק שעטתה כשדיברה על ג'וש.
"אני לא מפחדת מהימים שבהם תהיה איתי," אני לוחשת. "אני מפחדת מהימים שבהם לא תהיה איתי."
"כי את חושבת שאני אעזוב?" הוא שואל.
"או תמות." הווידוי שקט כל כך, שאני מופתעת שהוא שמע אותו בכלל, אבל הנשימה שלו נעצרת לרגע.
"אני לא יכול להבטיח לך שאני לא אמות, מאדי. אבל אני נשבע לך שכל עוד אני חי, אני תמיד אוהב אותך. ואני חושב שתיהני מהאהבה שלי. אם תיתני לי לאהוב אותך מקרוב."
אני מחניקה צחקוק. אני מתרוממת, נשענת על החזה שלו ומביטה עליו מלמעלה.
"כמה קרוב?" אני שואלת באגביות מעושה. אני משתרעת עליו בכל גופי ומקרבת את פני אל פניו. "ככה?"
העיניים של דום בוערות כשהוא מחייך. "עוד יותר קרוב."
"עוד יותר?" אני זוחלת עד שהאף שלי נמעך אל האף שלו והשפתיים שלנו נמצאות במרחק סנטימטרים בודדים. "ככה?"
"מממ," דום נוהם מעומק החזה, ואני מרגישה את הרטט בכל גופי. הוא תופס את התחת שלי ומצמיד אותי אליו. "עוד יותר קרוב."
"אם תתקרב עוד יותר, תהיה בתוכי." אני משועשעת, אבל קצרת נשימה עד כדי כך שאולי אזדקק למשאף. עבר יותר מדי זמן מאז שהיינו סבוכי איברים. ואני קולטת שאם הוא יתחב את האצבעות החזקות שלו בין הרגליים שלי, אני לא אבהל. לא אפחד. כי אני יודעת בעצמות שדום ייגע בי כי הוא רוצה לגעת בי. כי הוא אוהב אותי.
"עוד מעט," הוא מסנן, משחרר את התחת שלי ומחבק את המותניים שלי בלפיתת ברזל. "תני לי עוד יום אחד."
אני ממצמצת. "מה?"
"תני לי עוד יום אחד לאהוב אותך. ובסוף היום תחליטי אם את רוצה לתת לי עוד יום."
אני מבינה מה הוא עושה. מעביר את משא חוסר הוודאות אל הכתפיים שלו. מציע לי לגשת לאהבה בזהירות, כי הוא חושב שזה מה שאני צריכה.
וזה מקל עלי את התשובה.
"לא."
הוא מקמט את מצחו וגורם לי לחייך ולתת לו נשיקה באף. "אני אוהבת אותך. אני לא רוצה יום אחד. אני רוצה את כולם."
הגוף שלו מתאבן כמו פסל מתחתי. "מאדי?" הוא מבטא את שמי בשאלה צרודה.
אני מגלגלת עיניים ברוב רושם. "תפסיק להגיד את השם שלי. אני היחידה פה במרפסת. למי עוד אתה יכול לדבר? פשוט תגיד מה שאתה רוצה להגיד."
דום משלב אנחה וצחקוק. "אני אוהב אותך. ואני מסכים. אני נותן לך את כל הימים שלי." לבסוף הוא מצמיד את הראש שלי לראש שלו ומוחץ אותו בנשיקה. כשהוא מתנתק, הוא ממשיך להחזיק את הפנים שלי. "את בוכה."
"באמת?" אני נוגעת בלחיים שלי ומבינה שהן לחות. אני משפשפת את האגודל באצבע ומחייכת לרטיבות. ואז אני שומטת את היד ומחייכת אל הגבר שאני אוהבת. "דמעות שמחה."
כעבור כמה קיצים
- אחרית דבר -
אנחנו לוקחים את האנשים שג'וש אהב לכל מקום.
לשחייה ברהובּות.
לקניון הזחלים הזוהרים.
ל"דיו לנצח נצחים" כולנו קעקענו את האהבה של ג'וש על שורש כף היד.
לשדות הלוונדר.
לעיירת רפאים מדברית.
אנחנו נוסעים לשתי הדקוטות במסחרית שכורה, והפעם משלימים את המסע. אני מסיימת את כל המסלול הרגלי בבאדלנדס, ומתפעלת מהנוף תוך כדי התנשפות.
ובכביש המכושף אני זוכה לתקן את הטעות שעשיתי. כי יש לי יותר מיום אחד, ולכן יש זמן להזדמנות שנייה.
הטיול השני באיידהו קשה לא פחות מהראשון, אבל אף אחד לא מתלונן על הקצב האטי שלי, ובכל פעם שאדם מציע לסחוב אותי על הגב, דום מיידה כדור שלג אל הראש שלו.
והפעם, כשאנחנו עולים על המטוס לפארק הלאומי דנאלי, כל המושבים מלאים באנשים שאהבו את ג'וש סנדרסון.
חוץ מהטייס אותו אנחנו לא מכירים.
רוזלין, אדם וקרטר מצטרפים אל דום ואלי כשאנחנו חוזרים ומבקרים בכל הקואורדינטות. אנחנו קוראים את כל המכתבים. אנחנו בוכים ביחד. אנחנו צוחקים ביחד.
אנחנו אומרים שלום לאחי.
ולהתראות.
בכל טיול אנחנו מצטלמים, והתמונות הכי טובות נהפכות לפאזלים שאנחנו ממסגרים ותולים על הקירות, בדיוק כמו האוסף שדום ואני תלינו מהמסעות המקוריים. ההבעות המביכות בתמונות הראשונות לא מפריעות לי, כי אני יודעת שהוא אהב אותי בכל אחת מהן. ואני מודה שבתוך תוכי גם אני אהבתי אותו.
עכשיו, כשאני מרשה לאנשים בחיי לקבל הזדמנות שנייה, אני מתקשרת לאמא שלי לפני הטיול הראשון. אני מציעה לספר לה על המקומות שבהם פיזרנו את האפר של ג'וש, אבל רק אם היא תבטיח לא לפרסם אותם. לא להשתמש במידע הזה בשום צורה ואופן בקריירה המקוונת שלה.
היא מסכימה. מהר מדי לטעמי.
כעבור שבוע, ג'רמי החפרפרת שלי בבלוג של אמא מספר לי בעדינות שהיא העלתה לאינסטגרם תמונה שלה על החוף בדלאוור, לוטשת מבט באוקיינוס. הכיתוב מספר על כך שהאפר של בנה חי לנצח בים.
חשבתי שהעובדה שהנחתי שהיא משקרת תפחית מהכאב. אבל תחושת הבגידה בכל זאת מפלחת אותי, ואני מצטנפת במיטה כל הערב. כשדום חוזר מהעבודה מוקדם, בהוראתו של ג'רמי הוא רץ במדרגות של מה שהיה הבית שלו, ועכשיו הוא שלנו, ונשכב לידי. הוא מצמיד אותי אל גופו ומאחה את השברים שלי.
ססיליה סנדרסון לא מקבלת הזמנה לשום טיול.
וכך, קבוצת המטיילים בקרחון כוללת את דום, רוזלין, אדם קרטר ואותי.
טולה, ג'רמי וקרלייל באו איתנו לאלסקה, אבל הם מחכים בעיירה כי הם יודעים שהמקטע האחרון שייך למשפחה בלבד.
"הנה." אני מושיטה את המכל של ג'וש לרוזלין. הראברמייד היה איתנו בכל מקום בפעם השנייה.
ועוד דבר שאני עובדת עליו, בעידודה של המטפלת שלי, הוא לחלוק את הצער שלי ולהכיר בכאבם של אחרים. למרבה ההפתעה, גיליתי שהכי קל לי להזדהות עם רוזלין.
אולי זה מפני שדום ואני ביחד עכשיו. אני יודעת מה זה לפחד שתאבדי את אהבת חייך. והפחד שלה התממש.
חוץ מזה, הבנתי שהאפר של אחי חשוב לה אולי עוד יותר משהוא חשוב לי, במובן מסוים. אני זכיתי לפזר אותו בשבעה יעדים. ואני מרגישה שהפיזור הזה, האחרון, צריך להיות שלה.
רוזלין עומדת ולא זזה בטונדרה הקפואה, מסתכלת עלינו בעיניים פעורות ומצמידה אל חזה את הגבר שאהבה.
"אני..." היא פותחת, ומשתתקת בעיניים דומעות. "אני לא חושבת..."
אנחנו יודעים למה היא מתכוונת גם בלי לשמוע את המשך המשפט.
אני לא חושבת שאני מסוגלת.
או אולי, אני לא חושבת שאני מוכנה.
אין ספק שגם אני נראיתי ככה בפעם האחרונה שהייתי כאן, לפני שהפאניקה גזלה לי את הנשימה.
אני לא רוצה שזה יקרה לרוזלין. למרבה המזל, דום לימד אותי בדיוק מה צריך לעשות במצב כזה.
אני ניגשת אל רוזלין, מסתכלת לה בעיניים ותופסת את שורשי כפות ידיה. "זה בסדר, רוז. את לא חייבת. את לא חייבת להיפרד עדיין."
אני יודעת שהיא נמצאת בנעלי, מבועתת מהמחשבה שזה השריד האחרון שלו. שאחריו לא יהיה עוד ג'וש שאפשר להיאחז בו. לתכנן בשבילו. לדמיין שהוא חי לצדה.
היא מהנהנת בתזזית ומנסה להחזיר לי את אחי.
אני לא לוקחת אותו. עוד לא.
"אנחנו לא חייבות להיפרד. אבל אולי נשחרר רק חלק קטן ממנו?" אני מקישה על המכסה. "קמצוץ."
היא מנמיכה את המבט ומסתכלת עלי. "לא את הכול?"
"לא. ואולי בעוד כמה שנים נחזור לפה וננסה שוב. מה דעתך?"
עכשיו היא מהנהנת לאט, במתינות, בהקלה.
"נשמע טוב."
"גם לי!" קורא אדם.
"ולי," מוסיף קרטר.
דום צץ לצדי, משחיל את זרועו מאחורי גבי ומצמיד אותי אליו בעודו מניח יד מנחמת על כתפה של רוזלין.
"סגרנו."
היא מעבירה את החיוך היפהפה שלה בינינו ופותחת את המכסה האטום.
"הנה." אדם מתקדם ומושיט כרטיס ביקור שהכתובת פֵּרי רהיטי איכות מודפסת בחזיתו באותיות גדולות. "תשתמשי בזה כדי להוציא קצת."
"תודה," היא ממלמלת, תוחבת את פינת הכרטיס ומרימה קורטוב מהאפר. הרוח חוטפת אותו מיד, והאבק האפור מסתחרר באוויר. רוזלין סוגרת בזריזות את המכל, מאחסנת את ג'וש לבטח.
אולי יום אחד היא תגיע להכרה שאני הגעתי אליה. שהחלקיקים האלה הם לא אחי. לא באמת.
אחי הוא הזיכרונות שיש לי. הזיכרונות שיש לכולנו. והדרך הכי טובה להשאיר אותו בחיים היא לזכור אותו. בשקט, בתוך תוכנו, אבל גם בקול, זה עם זה.
"איך היה פה איתו?" אני שואלת את רוזלין.
החיוך שלה קטן ועצוב. "מדהים. רומנטי. ו..." היא מצחקקת ולחייה מאדימות, לא רק מקור.
"מה?" אני לוחצת עליה.
"בדרך חזרה למטוס הוא החליק ונפל על התחת." רוזלין מחייכת מאוזן לאוזן עכשיו, ועיניה בורקות, אבל לא מדמעות. "היה לו סימן כחול ליד הקעקוע. סימן ענקי! הוא כל הזמן " היא מתפקעת ודמעות צחוק זולגות מעיניה. "הוא ביקש שאנשק לו את התחת כדי שזה לא יכאב," היא מצליחה לפלוט מבעד לצחוק המתגלגל.
כולנו מצטרפים אליה, מתפקעים מצחוק.
ואני מרגישה אותו, את ג'וש, בקרבנו, מאחד אותנו. את המשפחה הקטנה שלנו.
אצבע מרימה פתאום את הסנטר שלי, ואני מסתכלת בעיניו האוהבות של דום. הוא מנשק את לחיי, והשפתיים שלו אוספות דמעה בודדת.
בזכות ג'וש אני לא לבד. ואני חושבת שלעולם לא אהיה לבד.
תודות
תמיד מספר אחת ברשימת התודות שלי: אמא ואבא. הספר הזה לא היה קיים לולא אהבתכם, תמיכתם, והנכונות שלכם לטייל עם הכלב הנרגן שלי כשאני עובדת עד מאוחר.
האהבה של מאדי לאחיה נמצאת בבסיס הספר הזה, אז ברור שאני רוצה להודות לאחים שלי, ברֶנדן ודֵווין. אני מעריכה את הנכונות שלכם לענות על שאלות אקראיות עם ההסבר המעורפל שזה "בשביל ספר". אני אסירת תודה על הבילויים המשותפים שלנו, במיוחד מאז שאנחנו גרים רחוק. רק אל תמותו לי!
ותודה לרייצ'ל, שאוהבת את ברנדן מספיק כדי לענות גם כן על שאלות המחקר שלי. סליחה, אבל זה חלק מדרישות הקבלה למשפחת קונולי.
הניצוץ הראשון של הרעיון לספר הגיע מסיפור אמיתי על אהבה עוצמתית. תודה על ההשראה, דבּרה וג'ו האמיץ. "נ"ב: אני שונאת אותך" נולד בזכותכם.
קבוצה גדולה של אנשים הפכה את הטיוטה המרושלת שלי לספר מקסים, ואני רוצה להודות לכל מי שלקח חלק בקסם הזה בברקלי, ובמיוחד לליז, העורכת המדהימה שלי. תודה שנתת הזדמנות למאדי ודום!
לזלי, הסוכנת שלי, היא אישה נהדרת שתומכת בי כל השנים. כשאני שולחת לה כתב יד, אני יודעת שהוא בידיים טובות.
תודה מיוחדת לחברות שהפיצו את הבשורה על הספר שלי! אליסון, ג'וסלין ואם סי, תמכתן בי לאורך כל הדרך, וזה הכי חשוב לי בעולם.
לסיום, אני רוצה להודות לכל קוראי הספר. העובדה שהקדשתם אפילו יום אחד מחייכם לאהבה של מאדי ודום פשוט מדהימה אותי. אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לכתוב ולשתף אחרים בסיפורים שלי, ואני אסירת תודה לכל אחת ואחד מכם, על כך שאתם עוזרים לי להגשים את חלומי.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
