הפרקים הקודמים בספר
- פרק לב -
דבורה, אשר והנס
בלילה שלפני היום המיוחל התקשה אשר להירדם. הוא הצליח לשקוע בשינה רק לקראת עלות השחר, אך אז תקף אותו סיוט, והוא ראה את דבורה מושיטה אליו יד בעודה טובעת, נסחפת למערבולת ונעלמת מעיניו. הוא התעורר, מבוהל, וצבט את עצמו כדי לוודא שהוא ער.
הוא קם ממיטתו וחלט לעצמו כוס תה, מתכונן לרגע שחייו יחלו מחדש בקול תרועה. כשישב אל השולחן, הסתכל על הקיר שעליו כמו היתה תלויה התמונה האבודה ולפתע ראה אותה כה ברורה בעיני רוחו: הוא עומד, רציני ומכובד, לצד דבורה, אשתו הראשונה, ושני בניו. הוא ראה את הרקמה בחולצתו של ישראל, את עיניו המוארות של משה, את המבט הרציני שהישירה דבורה אל עדשת המצלמה. היה לו נדמה שהיא מנידה בראשה, כמו אומרת, "שמור על עצמך, אשר", והוא פרץ בבכי בלתי נשלט על אובדנה של אשתו הראשונה, על בניו המרוחקים והמנוכרים, על הימים הקשים שעבר, על ניסיון ההתאבדות שלא צלח.
בצהריים הכריעה אותו העייפות והוא נרדם, ראשו על השולחן.
* * *
הספינה הגיעה לנמל יפו באותו יום בהיר באמצע אוקטובר. דבורה ויגאל עמדו על הסיפון ולצדם הנס, שהביט בהתפעלות בשמים התכולים ובעיר, שהיתה שונה כל כך מווינה שהכיר. "אהובה שלי," אמר לדבורה, "נראה שהיא יפה מאוד, הארץ הזאת שלך."
דבורה הנידה בראשה לשלילה. "רק ממרחק זה נראה ככה. אין כאן כלום בהשוואה לווינה. אני מעדיפה לחזור אל העיר שלך, אהובי."
להפתעתה של דבורה, אשר לא חיכה לה על הרציף, כפי שציפתה, אוחז בזר ורדים. במקומו, פגשה במקרה אחד מתושבי עין גנים והופתעה לשמוע על ניסיון ההתאבדות הכושל. "אבל עכשיו הוא בסדר, הוא רק שבר את קרסולו," אמר החבר, שהשתומם למראה הגבר בהיר השיער שעמד לצדה של דבורה. "הבנתי שהוא מצפה בקוצר רוח לשובך."
הם עמדו בתור להחתמת הפספורטים, ואחרי שהחותמות הוטבעו, צעדו לכיכר השעון. הנס הופתע מהלכלוך ומהסחי שהותירו הסוסים והחמורים. בכל זאת יש הבדל בין יפו לווינה, חשב בלבו. הזוג הנאה והילד צעדו למקום שבו עמדו המרכבות. הדיליז'נס הראשון בשורה שמח לקחת את הנסיעה הארוכה לעין גנים ששכר בצדה. יגאל, ילד גבה קומה, שטרם מלאו לו ארבע אך נראה מבוגר מגילו, ביקש לשבת לצד הרכב, ודבורה והנס, נטולי מזוודות, התיישבו מאחור.
בעוד יגאל משעשע את הרכב בסיפוריו על ההפלגה ועל סירת ההצלה, שעירבו בין מציאות ודמיון, דבורה הביטה בנופים שלא התגעגעה אליהם. הנס, אוחז בידה של אהובתו, התפעל מהמרחבים שטופי השמש, מהשדות, מהשמים התכולים.
"תראי איזה שמש נפלאה יש לכם כאן," אמר לדבורה. "תחשבי שבמקום שממנו באנו עכשיו אפור וגשום."
אחרי נסיעה ארוכה בדרכים, לקראת ערב, הם התקרבו לעין גנים. דבורה נעשתה דרוכה, רגע האמת שבו תיאלץ להסביר לבעלה מי הגבר הזר שהצטרף למסעה הגיע, והיא תהתה מה תספר לו ואיך יקבל את הבשורה. היא הבינה שמה שיתרחש בעוד זמן קצר ישפיע על עתידה ובתוך תוכה התחרטה על הצעד הנמהר.
אשר התעורר בשעת ערב מוקדמת משנתו הטרופה ליד השולחן לשמע קול שאמר, "מדאם, הגענו," וקולות נוספים בשפה זרה. הוא לא היה בטוח אם הוא חולם או שאכן הגיע הרגע המיוחל, ואשתו האהובה ובנו הקטן, שניצלו בדרך נס, שבים אליו בריאים ושלמים.
הוא קם ממקומו, שטף במהירות את פניו בכיור המטבח, העביר יד בשערו שהחל להתמעט ודידה על קביו לפתח הבית. הוא ראה את הדיליז'נס ואת יגאל בנו יורד ממנו, גבוה ובוגר משזכר. הילד, לבוש בבגד מלחים מוכתם, הסתכל עליו מופתע, כמו לא מזהה אותו. אחריו ירדה דבורה אהובתו, מחייכת אליו, יפה כמלאך, ואחריה, להפתעתו, ירד גבר גבה קומה ובהיר שיער.
"אשר, יקירי," דבורה התקרבה לבעלה ההמום, "אני לא מאמינה, מה קרה לך?" היא חיבקה אותו קצרות, נשקה ללחיו, הסתובבה ואמרה לו, "תכיר, זה הנס, מורה מפורסם לכינור מווינה. הוא ביקש להצטרף אלינו כי תמיד חלם לבוא לפלשתינה."
אשר, שהמילים נעתקו מפיו, הסתכל בתדהמה על האורח הבלתי צפוי, שלחץ את ידו ברשמיות.
"אני לא מבין," אמר לאשתו, "איפה האיש הזה אמור לגור?"
"מחר בבוקר אסע איתו לתל אביב והוא ישכור דירה. אל תדאג, הוא לא יגור איתנו."
* * *
דבורה חזרה מהשהות הארוכה בווינה שונה משנסעה. השנה שהעבירה בבירת העולם באותה התקופה הפכה אותה, לתחושתה, לאשת העולם הגדול. החיים בעיר היפה שבו את לבה, והיא היתה בטוחה אף יותר מבעבר שמקומה אינו ביישוב הקטן, המאובק והפרובינציאלי הזה, עין גנים.
משה וישראל שבו עם ערב מעבודתם בפרדסים והופתעו לראות את השלישייה המוזרה: אשתו השנואה של אביהם, אחיהם הקטן וזר, שהוצג לפניהם כמורה לכינור. דבורה הנידה בראשה לנערים בלי לומר מילה.
ישראל, שהבחין כי אביו עוד המום, סימן לו לצאת עמו לחצר. "אני לא מבין מה הגוי הזה עושה פה," אמר לו אשר.
"מה לא ברור לך, אבא? היא הביאה איתה מווינה את המאהב שלה. איזו חוצפה יש לה, לאישה הזאת, ועוד אחרי ששלחת לה את כל הכסף הזה... לא ייאמן. אנחנו כבר מזמן אמרנו לך ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנה."
אשר הסתכל על בנו שגדל, כמו מבחין לראשונה שמדובר בנער בוגר שמבין באורחות העולם. "אני לא יודע מה לעשות," מלמל. "אני לא מאמין שאחרי כל מה שעשיתי למענה, מימנתי את שהותה בווינה, שלחתי לה בכל חודש כסף שחסכתי מפי, ותראה מה היא עושה... מה לדעתך אני צריך לעשות?" שאל את בנו.
"אם היית מקשיב לנו בזמן, כל זה לא היה קורה," פסק ישראל. "אתה בישלת את הדייסה הזאת ועכשיו תאכל אותה. אין לנו, למשה ולי, דרך לעזור."
* * *
למחרת השאירה דבורה את יגאל עם אביו ונסעה עם הנס לתל אביב, לביקור אצל הוריה. היא שאלה את אמה אם היא יודעת היכן יוכל הנס לשכור חדר במחיר נמוך, ויחד מצאו לו חדר בדירה במרכז העיר, לא רחוק מבית הוריה. תל אביב אמנם לא דמתה לווינה, אבל בכל זאת היו בה אופרה, קונצרטים ובתי קפה, קוּלטוּרָה.
דבורה שמחה להכיר להנס את אצולת העיר וסיפרה לכולם בהתרגשות על ההזדמנות הבלתי חוזרת - מורה בעל שם מווינה, שהגיע למזלם לפלשתינה, יכול ללמד את ילדיהם לנגן בכינור.
אשר, שחיכה נואשות לשובה של אשתו, התקשה להתמודד עם המציאות שהכתה בו עם חזרתה. למרות התנגדותו הרפה, היא רכשה כעת בכספו כינור ושמלות חדשות, במקום אלה שצללו למצולות.
השבועות חלפו, והמצב בבית שבאמצע היישוב לא השתפר. כשאשר דרש תשובות בנוגע לטיב יחסיה של אשתו עם המורה גבה הקומה, "הגוי ההוא" כפי שכינה אותו בעלבון, דבורה ענתה בהתנשאות, "אני לא מבינה מה הבעיה שלך. אתה לא צריך להקשיב לרכילות. הם פשוט מקנאים בי, השכנים הקרתנים שלך."
אשר בחר להאמין לה וסירב להכיר במציאות, שהיתה גלויה לעיני כול. הוא עשה כל מה שאפשר כדי לזכות מחדש באהבתה של אשתו, ללא הצלחה. דבורה התעלמה מניסיונותיו לגעת בה והתרחקה ממנו במיטתם המשותפת. כשניסה להבין מתי תיעתר לו, ענתה שכואב לה הראש והיא אינה מעוניינת. אולי מחר.
משה וישראל התייחסו לדבורה בזלזול מופגן, התעלמו מדבריה ולא החמיצו הזדמנות לפגוע בה.
"משה," אמר ישראל בחיוך לאחיו, "גם אתה שמעת את הקול המוזר הזה, משהו צורמני וחורק? נראה שמישהו נטול כישרון מתעלל בכינור. תשמע איך הוא מייבב, מתחנן שישחררו אותו." ומשה הוסיף, "צריך לפנות לוועד להצלת הכינורות, הם בוודאי לא יעברו על זה לסדר היום."
דבורה הנעלבת לא נשארה חייבת. "הכול באשמתך," קבלה בפני אשר. "הבנים העלובים שלך נהנים לפגוע בי סתם, בלי סיבה. נמאס לי מהם וממך. אם היה לך עמוד שדרה, לא היית נותן להם לנהוג באשתך בדרך המבזה הזאת, היית מעניש אותם."
* * *
בחוצות עין גנים התמוגגו מהסיפור על האישה שהביאה עמה מווינה את מאהבה תמיר הקומה ומסתובבת עמו בחופשיות ברחובות תל אביב. לא בכל יום הגיע ליישוב הקטן סיפור עסיסי שכזה.
"איזו חוצפה, לא ייאמן," לחשו מאחורי גבם של דבורה ואשר. "להתנהג ככה לבעלה, ועוד לעיני כול. אין לה בושה לאישה הזאת, רק על עצמה היא חושבת. ובנה, מה הוא חושב על המתרחש? ואשר האומלל, אחרי ששכל את אשתו הראשונה ונישא לאישה הזאת, איזו טעות הוא עשה. איזו בושה."
אולם למרות כל זאת, אשר לא היה מוכן לוותר והתעקש לנסות לכבוש מחדש את לבה של אשתו, ולזכות באהבתה. כשדבורה סירקה את שערה הבהיר מול המראה, לפני שהצטרפה אליו במיטתם המשותפת, אמר לה שהם חייבים לדבר.
דבורה הסתובבה לעברו בסבלנות נדירה. "דבר, אשר, תגיד מה מטריד אותך. אני מקשיבה."
אשר התיישב מולה על המיטה. "תקשיבי לי, דבורה," אמר. "אני מוכן למחול על כבודי, להתעלם מהסיפור הלא ברור הזה שלך עם הגוי ההוא ולשקם את נישואינו. עלינו לעשות כל מאמץ, ולו רק למען בננו."
דבורה המשיכה לסרק את שערה ולא ענתה.
"אין לך מושג כמה חיכיתי לשובך, דבורתי האהובה, איזו שנה קשה עברה עלי, כמה התגעגעתי אלייך. אל תשכחי מי שילם על נסיעתך לווינה ומי מימן את הטיפולים שעברת, כדי שתירפאי מהדיכאון, ותראי איך את מתנהגת... זה לא מובן לי. אבל אני מוכן לסלוח, להתעלם, לשכוח... את הרי יודעת כמה שאני אוהב אותך..."
דבורה לא ענתה, ואשר הוסיף באיום מרומז, "זאת ההזדמנות האחרונה, דבורה. ככה הדברים לא יכולים להימשך. אם לא תשני את דרכך, איאלץ לעשות את הגרוע מכול ולבקש גט. לא נוכל להמשיך בנישואים האלה כשאת ממשיכה להיפגש עם הגוי ההוא."
דבורה הסתכלה עליו דרך המראה וענתה בקרירות. "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אל תאיים עלי. אפשר לחשוב שכזה כבוד להיות נשואה למישהו כמוך. רפתן עלוב. אתה צריך להגיד תודה שאני בכלל מוכנה לסבול אותך."
למחרת הטיח בו גם ישראל בנו, "אנחנו, משה ואני, הבנו כבר מזמן עם מי יש לנו עסק. תראה איך היא מתייחסת אליך ואתה שותק. שתדע, אין סודות בעין גנים, כולם מדברים עליה ועליך. הגיע הזמן שתבין שעשית טעות ותדרוש ממנה להתגרש."
משה הוסיף, "עוד לא מאוחר לתקן את מה שהאישה הרעה הזאת עוללה לך, אבא. עד כמה שזה נוגע לנו, ישראל ואני נעמוד לצדך אם היא תעזוב."
החודשים חלפו, החורף הגשום עבר, האביב הגיע והיחסים בין בני הזוג שהתאחד, למראית עין, לא רק שלא השתפרו, אלא הוסיפו להידרדר. לעתים, אחרי חילופי עלבונות הדדיים, היתה דבורה אורזת במהומה רבה מזוודה ונוסעת לתל אביב, שם נשארה ללון בבית הוריה. יגאל נשאר אז עם אביו.
הוא היה ילד גבה קומה, שכבר מלאו לו חמש, ונהנה להתעלל באביו הקודר. הוא החביא את הפנקס שבו כתב את שיריו בחציר שברפת וצחק כשאשר הפך את הבית בחיפושים נואשים אחריו.
"לא, אבא," היה אומר בתמימות. "לא, לא ראיתי את הפנקס הכתום הזה, הוא בטח הלך לבקר את החברים שלו."
הילד הסתכל בהערצה על אחיו הגדולים והשתרך אחריהם, צמא לאהבתם. הם מצדם לא היססו להתעלל בבנה של האישה השנואה ונהנו להפחידו בסיפורי אימה. משה היה מספר לו בפנים רציניות על מפלצות איומות החיות במחשכים, חדות שיניים וציפורניים, שבלילות אורבות לילדים, מסתערות עליהם ברגע שהם עוצמים עיניים. "שמעתי שאתמול הן הסתובבו בפרדס ושאלו עליך. הן הכי אוהבות לטרוף ילדים בגובה שלך ואוכלות הכול, כולל הסנדלים. לא משאירות כלום."
עיניו של יגאל התרחבו באימה, להנאתם של אחיו הגדולים.
"במקומך," ייעץ לו משה, "לא הייתי עוצם עין בלילה, אי אפשר לדעת מתי הן יבחרו להסתער. תסתכל לשם, אתה רואה? ששש... אני חושב שהן שמעו אותנו. רגע. מהר, הן מתקרבות... אתה חייב להסתתר! מהר, מתחת למיטה!"
השניים היו פורצים בצחוק למראה הילד המבוהל המסתתר מתחת למיטה.
"אני מציע שתישאר שם עד הבוקר," אמר ישראל, ומשה הוסיף, "ככה זה עם מפלצות, אף פעם אי אפשר לדעת מתי הן יתקפו. הן אורבות בחושך, מחכות להזדמנות... עכשיו, כשהן ראו אותך, הן לא יוותרו. אי אפשר לדעת מתי הן יחליטו לחזור."
- פרק לג -
ניסיון אחרון להתחלה חדשה
שנה חלפה מאותו יום סתיו בהיר שבו שבה דבורה מווינה, ולשני הצדדים כבר היה ברור שככה אי אפשר להמשיך. העוינות רק הלכה והתגברה והיתה גלויה לעין. הציפיות שהתבדו ואפלת הבגידה, שדבורה אפילו לא ניסתה להסתיר, פערו בין בני הזוג תהום שהלכה והתרחבה. לאשר הפגוע נעשה ברור שהנישואים האומללים האלה חייבים להסתיים.
לאחר שאשר הנסער כינה אותה "בוגדת" ו"זונה", דבורה הזועמת אמרה שאינה מוכנה לשתוק עוד וארזה במהומה רבה שתי מזוודות בעודה משגרת אליו עלבונות וקללות. "מי אתה חושב שאתה, אפס עלוב אחד. זבל פרות שכמוך. היית צריך לנשק לי את הרגליים, לבקש סליחה. אני לא מאמינה כמה שנים בזבזתי עליך, תגיד תודה שאני בכלל עונה לך."
דבורה עזבה את הבית בעין גנים באופן סופי ולקחה עמה לביתה החדש בתל אביב חפצים אהובים וגם את יגאל בן השש - לא מפני שאהבה אותו, אלא ככלי ניגוח - כדי להעליב את אשר ולדרוש שישלם על החזקתו של בנו. היא שכרה דירה ברחוב ראשי בעיר וכפתה על אשר לשלם את דמי השכירות, "אם הוא לא רוצה בעיות".
משה וישראל שמחו שהאישה השנואה עזבה את הבית, אולם התקשו לרחם על אביהם, ששוב נשאר לבדו. "תגיד תודה שהיא עשתה לך טובה ועזבה אותך," אמר ישראל, "לא נתגעגע." ומשה הוסיף, "אני מקווה שבפעם הבאה לא תעשה טעות דומה ותטרח להכיר קצת טוב יותר את האישה המיועדת, לפני שתציע לה להינשא."
בהמלצתו של אביה שכרה דבורה עורך דין, שדרש בשמה מחצית מרכושו של אשר וחזקה על בנם המשותף. אשר ניסה חלושות להתנגד ולבסוף העביר לידה מדי חודש את הסכום שדרשה. פעם בשבוע היה נוסע לבקר את בנו בעיר הגדולה. בסופי השבוע, בחופשים, בחגים ובכל פעם שהיו לה פגישה חשובה או אירוע, היתה דבורה דורשת מאשר שיבוא לאסוף את בנו ולא פעם שכחה לקחת אותו בחזרה. בזמן שלא נשלח לאביו כדי לא להפריע לאמו בתוכניותיה, גדל יגאל עם אומנות מזדמנות, ילד חצוף ופרוע שמתקשה להסתדר עם הוריו.
סיפור הבגידה הגלויה והגירושים המדוברים העסיק לזמן מה את אנשי העיר הגדולה, אולם נראה שהשמועות שנלחשו מאחורי גבה רק שימחו את דבורה. היא נהנתה ממעמדה החדש כאישה עצמאית והציגה את עצמה בפני המתעניינים כ"גרושה באושר". היא הקדישה את זמנה לנגינה בכינור והסתובבה לצד הנס בחוצות העיר ובבתי הקפה, וכל זאת במימונו של בעלה, כחלק מההסכם שנחתם ביניהם.
דבורה היתה שמחה מתמיד, אך הוריה היו מוטרדים מדרך החיים ההוללת שבתם בחרה בה, ואחרי תקופה אמרו לה שאי אפשר להמשיך כך והיא אינה יכולה לחיות על חשבונם של אחרים. הגיע הזמן שתעבוד למחייתה, כאישה עצמאית ובוגרת, ותתפרנס בכבוד.
דבורה הלכה לכמה ראיונות עבודה, שבהם הציבה היא את התנאים ודרשה משכורת גבוהה על עצם נוכחותה. כצפוי, כך לא מצאה עבודה. לבסוף, אמה דרשה מאביה שימנה אותה למזכירה במשרדו, כעורך דין ונוטריון מוערך בתל אביב.
ביומה הראשון בעבודה הגיעה דבורה למשרד באיחור בשמלה עמוקת מחשוף ושמחה לדבר על עצמה באריכות בפני צוות העובדים. מהר מאוד היה ברור לכול שאין זה פשוט עבורה לשמור על הכללים. היא איחרה להגיע והקדימה לעזוב, ואת הימים העבירה בשיחות סודיות עם הלקוחות, מלקטת מחמאות. כשאביה גילה כי בתו נפגשת בסתר עם אחד מבכירי לקוחותיו, גבר נשוי, הוא נזעק, קרא לה לשיחה, נזף בה ואמר שאינו רוצה לחשוב מה יקרה אם הקשר הזה יגיע לאוזניה של אשתו של אותו הלקוח, בעלת הממון.
דבורה ענתה שהיא אישה עצמאית ובוגרת ואחרי שעות העבודה היא חופשייה לעשות כרצונה ולא תקבל הוראות מאיש, בטח שלא מאביה.
כשאביה הבין את עומק הצרה שהסתבך בה, הוא ניסה להציל את המשרד והציע לבתו משכורת קבועה, בתנאי שתחסל את יחסיה עם אותו לקוח ושלא תגיע יותר למשרד.
בטרם חלפו חודשיים מתחילת עבודתה במשרדו של אביה, גילה גם הנס את דבר הקשר של דבורה עם אותו לקוח. לשמחת הרכלנים, התגלע ביניהם ויכוח קולני באמצע הרחוב, ובו דרש לדעת לאן נעלמה בערב הקודם, שבו קבעו ללכת יחד לקונצרט. דבורה ענתה לו שאין זה עניינו, הוא לא בעלה והיא אישה חופשייה שאיש לא יגיד לה מה לעשות ואיך להתנהג. בתגובה, הנס הנעלב ארז את חפציו ושב למולדתו.
דבורה לא נשארה לבד יותר מיומיים. היא העבירה את ימיה בשינה ואת לילותיה כשהיא מוקפת מחזרים, במסיבות, בתיאטרון ובקונצרטים. אחרי שורה של רומנים מדוברים התאהבה בגבר נשוי, שעזב למענה את משפחתו. האישה הנבגדת התעמתה עמה באחד מבתי הקפה בעיר, האשימה אותה שבגללה יגדלו ילדיה ללא אבא ושפכה עליה כוס קפה.
דבורה, כדרכה, לא נשארה חייבת. היא חייכה בזלזול ואמרה, "אם היית יודעת איך לענג כראוי את הגבר שלך, אולי בעלך לא היה מתאהב בנשים אחרות."
אבל גם פרשת האהבים הזאת הגיעה לסיומה, הגבר שב לאשתו, ודבורה המשיכה להחליף מאהבים. נראה שבנה היחיד, שגדל בינתיים, רק הפריע לה. היא ובעלה הנטוש הגיעו באופן נדיר להסכמה - יגאל יישלח להתחנך בקיבוץ מרוחק בעמק חפר. כשהילד בא לבקר בביתו בסוף השבוע, אחת לשלושה שבועות, אמו בקושי התייחסה אליו ושלחה אותו לאביו. אשר, לעומתה, ניסה להתחבב על צעיר בניו וקנה לו ספרים ומתנות, אולם הריחוק שנוצר בין הבן לאביו נותר כשהיה.
כשמלאו שתים עשרה לנער גבה הקומה, החליטו הוריו בעצה משותפת להעביר אותו לכפר הנוער בן שמן, שם התבגר, הרחק מהוריו ומאחיו הגדולים, שמיעטו להתעניין בו.
לימים, כשיגדל, יגשים יגאל את חלומו של אביו ויהיה לסופר ומחזאי מוכר אך שנוי במחלוקת, שינהל, בדומה לאמו, חיים עתירי שערוריות.
* * *
כשמלאו לישראל שש עשרה, שכר העלם גבה הקומה ויפה התואר, אהוב הנערות, דירת חדר משלו בפתח תקווה הסמוכה ולקח אליו את משה, אחיו הקטן. השניים המשיכו לעבוד יחדיו בפרדסים ומיעטו לבקר את אביהם, שנותר לבדו.
יום אחד נשך כלב שוטה את ישראל, והוא התאהב ברבקה בת השש עשרה, כהת השיער והעיניים, שהזריקה לו מדי יום את עשר זריקות החיסון. "את אולי עוד לא יודעת," אמר, "אבל את עומדת להיות אשתי."
רבקה צחקה. "אתה אפילו לא מכיר אותי, אתה לא יודע על מה אתה מדבר."
אבל ישראל לא הרפה. אחרי חיזור אינטנסיבי הגיע יום אחד לבית הוריה ביבנאל והציע לה נישואים. "זאת הנדוניה שלי," הצביע על משה אחיו.
בסיומה של אותה שנה עברה רבקה לגור עם ישראל, ומשה חי עם בני הזוג.
כשמלאו לשניים שמונה עשרה, הם נישאו. ישראל לא הזמין את אביו לחתונתו, ומשה הוא שליווה את אחיו הגדול לחופה.
* * *
אחרי שבניו עזבו את הבית, אשר חילק בעצמו את בקבוקי החלב, תוך שהוא מתעלם מהמבטים המלווים אותו כשצלע בשבילי היישוב, עד שהרגיש שאינו יכול להמשיך כך. אחרי התלבטות ארוכה החליט לעזוב את עין גנים ולהתחיל מחדש במקום אחר. הוא מכר את ביתו ואת הרפת הצמודה, ובכסף שקיבל תמורתם, בתוספת חסכונותיו, רכש דירה קטנה בשכונת מונטפיורי בתל אביב ולצדה חזר והקים רפת. הוא קנה פרות נוספות, שהשקיע בהן את כל אהבתו, ולימים אף קיבל מהנציב הבריטי הרברט סמואל מדליה על "הפרה עם תנובת החלב הגבוהה ביותר בפלשתינה".
לצד זאת, הוא לא ויתר על שאיפתו להיות למשורר מוכר ונחשב והמשיך לכתוב שירים ופואמות ולשלוח אותם לירחונים. את מכתבי הסירוב שקיבל שמר בתיקייה מיוחדת. אולם הטיפול בפרותיו ואחזקת הרפת לא אפשרו לו להתמקד בכתיבת שירים ורק הגדילו את בדידותו. לכן, למרות הצלחתה של הרפת, הוא החליט למכור אותה וחי בצניעות מהכסף שהצליח לחסוך.
כאשר הזמן חלף והוא לא הצליח לפגוש אישה ראויה, פנה לשדכנית נודעת, ששכנתו המליצה עליה. "היא בוודאי תמצא שידוך ראוי לגבר מוצלח ועתיר ניסיון כמוך," אמרה. השדכנית הקשיבה בסבלנות לסיפורו, והוא הוסיף ואמר לה שהוא חפץ להכיר אישה ראויה ותרבותית, טובת לב ואמידה.
השדכנית הנידה בראשה באהדה ואמרה, "האמן לי, אשר, אחרי כל מה שעברת, מגיעים לך חיים טובים. לא טוב היות האדם לבדו, ואתה כבר לא צעיר. אתה צריך אישה טובה, נאמנה ורחומה, שתדאג לך ותטפל בך כשתתבגר. במזל גדול, בדיוק פגשתי אישה נפלאה שיכולה להתאים לך."
היא הציעה לו לפגוש במינה, אישה כבת ארבעים שהתאלמנה לאחרונה.
"תשמע לי אשר, זאת הזדמנות מצוינת. אישה בגילך, שבעלה הלך לעולמו לפני שנתיים, תרבותית ומכובדת, עם רכוש, אם לשני בנים בוגרים, בני גילם של בניך. אשמח לקבוע ביניכם פגישה. כדאי לך להציע לה נישואים בהקדם, לפני שמישהו אחר יקדים אותך. היא מבוקשת מאוד..."
אשר שילם לשדכנית את שכרה, והיא קבעה פגישה בינו לבין מינה בביתה של אותה שכיית חמדה, ברחוב ראשי ברמת גן. אשר לבש את חליפתו משכבר הימים, פקד את הספר, שסידר את שערו הדליל, ורכש משקפיים חדשים עם מסגרת כהה, שלדעתו הלמו אותו והוסיפו למראהו רצינות וכבוד.
הוא הגיעה במועד שנקבע לדירתה של מינה והתפעל מהאישה הקשובה. היא היתה כהת עיניים, מלאה ועתירת חזה, ופסי כסף ראשונים עיטרו את שערה הכהה. הם ישבו בסלון המרווח בביתה המטופח, ומינה הקשיבה בעניין לסיפוריו. הוא דיבר בפתיחות על המסלול המפותל שעבר, על אשתו הראשונה, אהבת נעוריו שהלכה לעולמה באופן טרגי, על דבורה השנייה, שבגדה בו וניצלה אותו, ביישה אותו ברבים ודרשה מחצית מהונו כדי להתגרש, וכן על ההשפלה הפומבית שעבר בשל בגידתה הגלויה ועל גירושיו הקשים.
"יצא לי לפגוש את האישה הזאת," אמרה מינה והניחה את ידה בהשתתפות על זרועו. "האמן לי, אשר מכובדי, יש לך מזל שהתגרשת ממנה. זה בלתי נסלח, איך שהאישה האגואיסטית הזאת נהגה בך. אתה צריך אישה טובת לב, נאמנה ומסודרת, לא אחת שכל העיר מדברת עליה."
לאחר מכן הקשיב בסבלנות לסיפורה של מינה: איך חזתה את העתיד, הבינה את סכנות האנטישמיות והקדימה לעזוב את לודז' שבפולין, מכרה את דירתה והצילה את רכושה ואז עלתה עם בעלה ושני בניה לפלשתינה. היא שיתפה אותו בסבל שעברה כשבעלה חלה במחלה ממארת ותיארה איך ליוותה אותו בנאמנות עד שהלך לעולמו.
"עכשיו, כשמלאו שנתיים למותו של בעלי האהוב, אני מרגישה שהוא תומך במעשי מלמעלה. הוא לא היה רוצה שאשאר לבד והיה שמח לראות אותי עם בעל מסור, נאמן ומחויב."
השניים נפגשו עוד כמה פעמים בביתה של מינה, ופעם אחת הזמין אותה אשר לארוחת ערב במסעדה מפורסמת, שם התפעל מנימוסיה. הוא נהנה מהדרך שבה התבוננה בו ומהשיחה הקולחת והרגיש שמצא את מבוקשו, שהיא האישה שחיפש.
בטרם חלפו חודשיים מפגישתם הראשונה כבר ביקש אשר את ידה, ומינה נעתרה. הוא כתב לבניו הגדולים מכתב נרגש שבו בישר להם את הבשורה המשמחת והזמין אותם לחגיגת נישואיו השלישיים שהתקיימו ברבנות תל אביב.
משה וישראל קיבלו את ההודעה על נישואיו השלישיים של אביהם ברגשות מעורבים, אבל למרות זאת הגיעו במועד שנקבע לרבנות העיר, בוחנים את כלתו כבדת המשקל של אביהם.
משה בחן את האישה שניצבה מתחת לחופה לצדו של אביו. "אני מרגיש שהוא שוב עושה טעות," לחש לישראל. "האישה הזאת לא נראית לי, רואים שהיא זוממת משהו. הוא לא לומד מהניסיון, האבא הזה שלנו, לא רואה את המציאות. גם בגילו המופלג, נשים פשוט מסובבות לו את הראש. זה עצוב ופתטי."
ישראל הנהן ולחש לו, "זאת הבעיה שלו, לא שלנו. לשמחתנו, אנחנו לא צריכים אותו. מזל שיש לנו אחד את השני."
אשר היה מלא התפעלות מהדרך שבה האישה שנישא לה מנהלת את ענייניה. הוא שמח להניח לה לטפל בכספים שחסך, והיא המליצה שישקיע את הונו במשהו בר קיימא, כמו נדל"ן.
מאחר שעבר להתגורר בביתה המרווח, שבו גרו גם שני בניה, ייעצה לו מינה למכור את דירתו. לדבריה, הדרך הטובה ביותר לשמור על הונו ואף להגדילו היתה לרכוש חנות שתפרנס את המשפחה. אשר הסכים להצעתה, והיא רכשה בכספו חנות ברחוב ראשי ברמת גן.
אשר רצה לפתוח חנות ספרים, שבו ימכור את ספר שיריו שעוד לא ראה אור, אולם מינה, בעצה משותפת עם בניה, שעָיינו את בעלה החדש של אמם, החליטה לפתוח חנות לממכר פרחים ועציצים, למרות התנגדותו הרפה של אשר.
את החנות ניהלו בניה של מינה, שלא היו קשובים לעצותיו של אשר המתוסכל. כשטען באוזני אשתו שהיא אינה מקשיבה לו ועושה בכספו כרצונה ובניה מתנכלים לו, היא האשימה אותו שאין לו מושג בעסקים והוא חושד ללא סיבה בכל מי שקרוב אליו וביקרה כל צעד שעשה.
היחסים בין בני הזוג הידרדרו במהירות, ועוד לפני שמלאו שנתיים לנישואיהם, מינה ואשר הסתכסכו. מינה טענה שאין זה מקרה שהוא בודד ומרוחק משלושת בניו, ואין פלא שאשתו עזבה אותו, הרי איש אינו יכול לסבול את קמצנותו ואת התנהגותו האנוכית.
בעצה אחת עם בניה השתלטה על ההון שנשאר בבנק אחרי רכישת החנות. כשדרש אשר לדעת לאן נעלם כספו מחשבונם המשותף, האשימה אותו בקטנוניות, הורתה לו לעזוב לאלתר את ביתם ותבעה גט.
בשארית כספו, מסכום זעום ששמר במזומן לעת צרה, שכר אשר חדר בדירה בתל אביב, ושם חי בודד וחסר כול. כשהרגיש שלא נותרה לו ברירה, כתב לבניו ותיאר את חייו הקשים. הוא הוסיף שהוא שרוי בדיכאון קשה, סובל ממחסור ואיבד כל תקווה ושהוא שוקל לקחת את חייו בידיו.
ישראל, שגר בפתח תקווה עם רבקה אשתו ושני בניו, יצחק ועמוס, התעלם ממכתבו של אביו. הוא לא היה מוכן לשכוח ולא התכוון לסלוח. משה, שהתגורר באותן שנים בקיבוץ נען, שהיה בין מייסדיו, ענה לו במכתב ארוך וניסה לעודדו שעליו לשמוח שניצל מהאישה ההיא, שאף על פי שפגש אותה רק פעם אחת, עמד על טיבה. הוא הוסיף שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש. אבל הוא לא סיפר לאביו על חייו ולא ציין שנולדה לו בת בכורה, שלה בחר לקרוא דבורה, כשם אמו. הוא לא שכח שאביו לא עמד לצדו בילדותו, כשנאלץ להפסיק את לימודיו לפני שמלאו לו אחת עשרה ולעבוד למחייתו בפרדסים, כדי שיוכל לחסוך לצד ישראל אחיו לבית משלהם.
* * *
בעוד אשר מידרדר מדחי לדחי, דבורה המשיכה להחליף בני זוג, אבל בסופו של דבר נשארה לבדה, לא נישאה מחדש, לא הביאה לעולם ילדים נוספים והיתה מרוחקת מבנה היחיד. השנים עברו, היא מצאה עבודה כמוכרת בחנות בגדים, התבגרה ואיבדה את חִנה. בשלהי ימיה, בודדה וחסרת כול, פנתה דווקא למשה, הילד שגירשה מביתה, וביקשה שיחמול עליה ויאפשר לה לגור בקיבוצו. משה בחר לגמול לה טובה תחת רעה והזמין אותה לגור בנען. את שנותיה האחרונות העבירה בקיבוץ, שם הלכה לעולמה ושם היא קבורה.
אשר הגלמוד מיעט לשמור על קשר עם שלושת בניו ולא פגש את נכדתו ונכדיו. שנה לפני מותו, לראשונה בחייו, פורסם שיר פרי עטו במדור הספרות בעיתון "למרחב". הוא התמלא אושר, אבל שמחתו היתה קצרת מועד, והשירים הבאים ששלח לעיתון לא פורסמו. הוא חי בעוני, חושב על כל גרוש, מודאג תמיד, ללא אדם קרוב וללא משפחה. לפני שמלאו לו חמישים, עזוב ובודד, הוא חזר וקיבל החלטה. הוא השאיר מכתב מפורט שבו האשים את בניו בהתנכרותם אליו ובבחירתו לסיים את חייו. ואז קפץ שוב, הפעם מקומה גבוהה יותר.
אחרי חיים גדושי אכזבות, הצליח זליג אשר במשימתו האחרונה ועזב את העולם. הוא לא ידע שייסד שרשרת של סופרים מצליחים; שבנו, נכדו ונכדותיו יגשימו את חלומו, יהיו לסופרים מצליחים וינציחו את שמו.
אנשים ספורים הלכו אחרי ארונו בבית הקברות בתל אביב. משה וישראל ליוו אותו בדרכו האחרונה. יגאל שהה באותו זמן בחו"ל ומקומו נפקד. איש לא בכה, לא נשמעו הספדים.
בעודם עומדים ליד הקבר הטרי אמר משה לישראל אחיו, "אחרי הכול, הוא לא היה איש רע, האבא הזה שלנו. הוא הוריש לכולנו את אהבת הכתיבה, ועלינו להודות לו על כך. חבל רק שחזר ועשה פעם אחר פעם בחירות שגויות ולא למד מהן. כזה הוא היה, למרות שהיה מוכשר וגם תבונה לא חסרה לו, היה חסר לו רק דבר אחד: מזל."
סוף דבר
"את רוצה לכתוב את הסיפור של אבא שלך?"
רבקה, אלמנתו של ישראל, בת יותר מתשעים, כבדת גוף וכהת עיניים, שמחה שבאתי לבקר בביתה שבפתח תקווה.
"זה סיפור שאף אחד לא יאמין לו," היא מספרת לי, זוכרת כל פרט. "מה שהילד הזה, משה, אבא שלך, עבר... כמה הוא סבל, איזו ילדות איומה היתה לו. אני הכרתי אותו כשהיה בן שתים עשרה, ואיך שאני אהבתי אותו... הוא היה קסם. קסם. הם התנהגו אליו לא יפה, האבא שלו והאישה ההיא, זאת שהוא התחתן איתה אחרי שאמא שלהם נפטרה.
"אמא שלהם היתה משהו, לא הכרתי אותה, אבל דיברו עליה בכל מקום. היתה צעירה... החזיקו ממנה הרבה, היתה אישה חכמה, סבתא שלך. חרוצה, הרגה את עצמה בעבודה, והמלריה... גם כשהיתה חולה לא נחה. היא מתה בגיל עשרים ושמונה, כשמשה היה בן ארבע וישראל בן שמונה. ילדים. הם היו קשורים אליה מאוד, אני חושבת שמשה בכלל לא זכר אותה והכיר אותה רק מהסיפורים.
"אחרי שהיא מתה, האבא הזה שלו נשאר עם לב שבור ושני ילדים קטנים, ואז הוא התחתן עם ההיא, שגם לה קראו דבורה. אותה דווקא יצא לי לפגוש. טיפוס. היתה בחורה יפה, החזיקה מעצמה משכילה, אבל לא היה לה לב. איך מתנהגים ככה לילדים? זה נורא. גם לבעלה היא התנהגה כמו...
"אני חושבת שהיא לא אהבה אותו, רצתה לעזוב את ההורים שלה והשתמשה בו. גם הילד שלה, יגאל, גדל לבד. שום דבר לא עניין אותה חוץ מעצמה."
רבקה מוזגת תה, שמחה לשתף בזיכרונות.
"להגיד לך משהו," היא מנמיכה את קולה, "אני התחתנתי עם ישראל בגלל משה. אין לך מושג איזה ילד הוא היה, יפה תואר, חכם. למרות שעזב את בית הספר לפני גיל אחת עשרה ולא המשיך ללמוד, כמה ידע הוא רכש ואיזה לב היה לו. ודמיון. כל כך בודד הוא היה, בלי אבא ואמא, בלי אף אחד, רק ישראל. כואב הלב.
"רציתי שיהיה לו בית. הוא היה ילד מקסים, לב זהב. ותמים, כל כך תמים. הם היו קשורים בעבותות של אהבה אחד לשני, הוא וישראל. הוא היה כל עולמו. הוא לקח אותו לגור עמו, ברגע שהיה יכול. גם אנחנו היינו צעירים מאוד כשהכרנו, בני פחות משש עשרה, וישראל אהב אותו והרגיש אחראי.
"הקשר הזה ביניהם היה משהו שלא רואים, והוא נשאר לאורך כל חייהם, תמיד קרובים ואוהבים, מסורים אחד לשני בכל דרך. היה לו סיפור חיים לא פשוט, למשה, זה לא מקרה שהוא נישא שלוש פעמים. אני מאמינה שהכול התחיל בגיל ארבע, כשהוא התייתם. זה לא היה באשמתו, פשוט לא היה לו מושג איך משפחה אמורה להתנהל."
בימי ילדותי הייתי חוקרת את משה, אבי, מתעקשת לשמוע על ילדותו, והוא אהב לדבר עליה - מספר על ימי ילדותו, על געגועיו לאמו, שהלכה לעולמה לפני שמלאו לו ארבע, על הקשיים והמחסור ועל הבדידות והרעב. ואני חזרתי ושאלתי, מבקשת להבין את שהתרחש באותם ימים רחוקים. היו סיפורים שדרשתי לשמוע שוב ושוב, והוא היה חוזר ומספר, מוסיף פרטים, צובע את זיכרונותיו בגוונים שונים, מקצר או מרחיב. אהבתי את הסיפורים שלו יותר מאלה שהוקראו לי מספרים, הייתי חוקרת אותו שוב ושוב על אותם ימים רחוקים, בטרם מדינה.
היו לו זיכרונות קלושים מדבורה אמו, שהלכה לעולמה לפני שמלאו לו ארבע, והוא בנה את דמותה לפי סיפוריהם של ישראל אחיו, שרה בריל שפירא וחבריה מעריציה. את הדמות הזאת הוא העביר אלי. בתמונות הבודדות ששרדו מאותם ימים רואים ילד בחולצה לבנה העומד לצד דבורה אמו, סקרן, פקוח עיניים.
פעם, כשסירבתי לאכול את שהונח לפני, הוא הסתכל על הצלחת המלאה וסיפר שכשהיה רק קצת יותר גדול ממני, הוא לא אכל שבוע, כי לא היה בית ולא היה אוכל. ואז הוא הוזמן לארוחה והיה שם סיר מלא בקציצות בשר, והוא אכל ואכל ולא היה יכול להפסיק, ואחר כך הקיא הכול והיה חולה מאוד.
כששאלתי אותו למה לא הלך לחדר האוכל, אם היה רעב, הוא חייך את חיוכו העצוב, שלא היה דומה לצחוק הלבבי המוכר שלו, שכולם הכירו.
"אבל היית רק ילד," הייתי מתעקשת. "איך נתנו לך לעבוד כל כך קשה, מי דאג לך?"
"מי דאג לי..." הוא השפיל את עיניו, "אף אחד לא דאג לי. זה מה שהיה. אלה היו ימים אחרים, ילדה. אחרי שאמא שלי מתה, כשהייתי יותר קטן ממך, אבא שלי היה עסוק בצרותיו ובכאביו. רק ישראל אחי הגדול דאג לי, אבל גם הוא היה בסך הכול ילד ואחר כך נער. ככה זה כשאין לך הורים שמטפלים בך. היו הרבה כמונו, לא היינו מיוחדים. זאת היתה תקופה כזאת. תראי כמה מזל יש לך שנולדת בימים האלה, שיש לך בית ומשפחה גדולה וקיבוץ שלם ששומר עלייך. ואת רואה, בסוף הצלחתי לגדול, איכשהו."
בילדותי, באחד מטיולי בבית הקברות הישן הסמוך לביתנו בקיבוץ, נתקלתי בקבר שעליו היה כתוב "דבורה מוסינזון". כששאלתי את אבי מי היא אותה דבורה שעליה לא שמעתי, הוא ענה בחוסר רצון, "זאת האמא של יגאל, דוד שלך."
בהלוויה של ישראל, שנקבר לפי בקשתו בנען, נפל משה על קברו של אחיו ומאז לא קם על רגליו. לפני שמלאו לי תשע עשרה, שנה וחצי בדיוק אחרי שקברנו את ישראל, נוסף עוד קבר לצדו. גם מלכה אמי, אשתו השלישית, האהובה, נקברה בסמוך אליו בבית הקברות שעל הגבעה הירוקה בנען.
משה וישראל, בחייהם ובמותם לא נפרדו.
ככה זה, כנראה, כשאוהבים.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
