נ"ב, אני שונאת אותך - חלק ראשון
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שני
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שלישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק רביעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק חמישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שישי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שביעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שמיני
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק תשיעי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק עשירי
נ"ב, אני שונאת אותך - חלק 11
- 37 -
לקראת הנסיעה לדקוטה הצפונית מצאתי לנו אכסניה. היא מעוצבת בנושא ציפורים, ואני מתה לראות את הפרצוף של דום כשהוא ייכנס לחדר הטווס שהזמנתי לנו. בינתיים, עדיין לבד, אני צונחת על המיטה בצחקוקים ובוחנת את העיצוב, שכולל ראש מיטה מעוטר במניפת נוצות, בחיקוי לזנב טווס.
"אני אקרא לו טווס כל כך הרבה פעמים," אני מסננת בעליזות.
אחרי כל כך הרבה חודשים בנפרד, אני להוטה לראות את דום, ולכן אני קמה מהמיטה הנוחה ונוברת בתיק עד שאני מוצאת את הטלפון. המכשיר הזה הוא החיבור העיקרי בינינו. אבל בקרוב אני אניח את הידיים על דום, ואז את הפה שלי, ואז את הלשון. ואחרי שנזדיין כמו שפנים, אני אאט את הקצב ולא אמהר. אעביר אצבעות בשערו המשיי. אשמיע הערות עוקצניות וארגיש את החזה שלו רועד כשיצחק. אפתה אותו לשיר כדי לשמוע את קולו העמוק ואנשק את זוויות הפה שלו עד ששפתיו ייפרדו והוא יחייך.
כשהמסך לנגד עיני אני נזכרת שאני עדיין במצב טיסה. במכונית השכורה היתה מערכת ניווט, שהשתמשתי בה כדי להגיע לעיירה הזאת, והטיסה של דום אמורה לנחות רק בעוד חצי שעה, כך שלא ציפיתי להודעות בינתיים.
לכן אני מופתעת כשהטלפון מתחיל לדנדן ולהזרים מידע.
יש לי הרבה הודעות ושיחות שלא נענו מדום.
אני מתקשרת אליו מיד במקום לקרוא מה הוא כתב.
"מאדי." דום עונה בצלצול הראשון ונאנח כשהוא אומר את שמי. החרדה שלי מתפוגגת כשאני שומעת את קולו.
"הֵיי. סליחה, השארתי את הטלפון במצב טיסה ורק עכשיו הגעתי לאכסניה. נחתת לפני הזמן?" החרטה דוקרת אותי. אם הייתי מדליקה את הטלפון בזמן ומגלה שהטיסה הקדימה, הייתי מחכה בשדה התעופה והיינו נוסעים יחד.
"פספסתי את הטיסה."
אני מרגישה דקירת דאגה בחזה. "מה קרה? אתה בסדר?"
"אני בסדר," הוא מרגיע אותי, והחזה שלי משתחרר. "לא הספקתי להגיע לשדה בזמן. התפוצץ צינור בבית שלנו של רוזלין."
האוויר מתנקז מהריאות שלי בן רגע, כאילו חטפתי אגרוף בבטן.
הבית שלנו.
פליטת הפה מכבה אותי מיד.
המוח שלי עוקב אחרי השיחה ואני שומעת אותו מספר שהיתה הצפה במרתף, ומכיוון שהוא מיהר להציל את החפצים שלה הוא לא שם לב לזמן, יצא לדרך באיחור והחמיץ את הטיסה.
אבל בעוד המידע נקלט על פני השטח, אני עצמי שוקעת בעומק המוח שלי. במקום אפל שחשבתי קיוויתי שלא אחזור אליו שוב לעולם. מקום שבו אני משווה את עצמי לאישה הזאת, ומגיעה למסקנה שאני נחותה ממנה.
היא יותר יפה ממני.
היא יותר חכמה ממני.
היא יותר חברותית ממני.
היא יותר נחמדה ממני.
כשהיא צריכה אותו, הוא רץ אליה.
הוא רץ לבית שלהם.
היא היתה ראשונה.
היא תהיה האחרונה.
הוא יעזוב אותי בשבילה. בדיוק כמו בפעם הקודמת.
"ועכשיו יש עיכוב בגלל סערה." הקול של דום נמוך ומתוח מתסכול. "שום טיסה לא יוצאת. אני מצטער, מאדי. אני אגיע בהקדם האפשרי."
הוא יבוא רק כי הוא מרגיש אחריות.
כי ג'וש חשב שמישהו צריך להחזיק לי את היד, ודום תמיד דואג לאנשים.
השליתי את עצמי לאורך כל הדרך, שיקרתי לעצמי שג'וש רצה שאני אדאג לדום. שהוא העביר לי את האחריות על רווחתו של החבר הכי טוב שלו. שהוא חשב שאני מספיק חזקה כדי לעזור למישהו אחר.
ג'וש הכיר אותי יותר טוב מכל אדם אחר. הוא ידע כמה חלשה הייתי.
כמה חלשה אני.
לא כמו רוזלין.
"יש לך מושג איך זה היה לחזור הביתה ולראות אותה, את הבת המושלמת?"
רוזלין היתה מדהימה כל כך, שאפילו אמא שלי רצתה לאמץ אותה.
"לא היית מספיק ראויה כדי שהם יישארו בשבילך, נכון?"
נראה שאני לא מספיק ראויה כדי שיעלו על מטוס בשבילי.
בטח לא כשגרושתו צריכה שהוא יטפל במשהו בבית שפעם היה של שניהם.
כמה זמן ייקח לו לחזור אליה?
הספקות הכואבים דוקרים אותי עד שאני מתכווצת וחוזרת למציאות ומתחמשת בזעם כדי להגן על המעיים המרוטשים שלי.
"אל תטרח," אני אומרת לטלפון הצמוד לאוזני.
"מה?"
"אתה עסוק. אל תטריח את עצמך." אני קמה מהמיטה, כורעת לצד המזוודה ופותחת את הכיס הגדול. אני הודפת את הסוודרים החמודים שהבאתי ואת כתונת המשי החדשה שקניתי כמו טיפשה, ומחפשת את ג'וש. "אני כאן. האפר אצלי. אני אמצא את הקואורדינטות ואפזר אותו בעצמי."
"מאדי." קולו של דום מתהדק. הוא נשמע כמעט פגוע. "אנחנו אמורים לעשות את זה יחד."
"אני יודעת. אבל אני הגעתי," אני מתפרצת. אין לו שום זכות להיעלב בגלל החלטה שלי. אני זאת שנמצאת לבדי בדקוטה הצפונית.
"ואני אגיע בקרוב." הוא שומר על קול שלו וזהיר. "עם המכתב."
המכתב. המילים של ג'וש.
הייתי אמורה להיות במרחק נסיעה קצרה מלשמוע את ג'וש מדבר. וגם אם הוא אכן ריחם עלי, אחותו הספונה בבית, זה לא משנה את העובדה שאני אוהבת אותו. שאני זקוקה לו.
ברגע זה יותר מתמיד.
אני עדיין שומעת אותו. אני לא צריכה את דום בשביל זה.
"אני אתקשר כשאגיע ליעד, ואז תקריא לי אותו."
אני מתעלמת מקולות המחאה שלו, מנתקת וחוזרת למצב טיסה.
באצבעות רועדות אני לוקחת את מפתחות המכונית ואת מפתח החדר, המחובר למחזיק מפתחות בצורת טווס, שלא משעשע אותי יותר. כשאני מגיעה למכונית אני מתניעה ומכוונת את הגלגלים לעבר היעד הבא.
הכביש המכושף של דקוטה הצפונית.
הפעם עשיתי מחקר מקדים, כי רציתי לדעת איזו הכנה גופנית אני צריכה לבצע כדי להגיע ליעד של ג'וש. גיליתי שהפעם הוא לא כרוך בהליכה. הפעם, היעד נובע מהחיבה של ג'וש למוזרויות בשולי הדרך.
אני מתחילה לנסוע לעבר הקואורדינטות.
אבל לאורך הכביש המכושף יש הרבה פסלים ענקיים, וכשאני מחפשת את הראשון, הידיים שלי מסיטות את המכונית לשוליים וחונות מעצמן.
אווזים במעוף. אני זוכרת את השם מהחיפוש ברשת, ומקדישה פרק זמן ממושך להתבוננות באווזי המתכת. אחר כך אני שוב מתניעה וממשיכה לנסוע, עוצרת ליד הפסל הבא. צבאים חוצים.
כשאני עוצרת ליד הפסל השלישי - חגבים בשדה - אני מבינה שאני דוחה את הקץ. את קצו של המסע הלפני האחרון.
דוחה את הגבר שהיה איתי לכל אורך המסע.
כשאגיע לקואורדינטות, אהיה חייבת להתקשר לדום. אהיה חייבת להקשיב לתירוצים שלו, שלא ישנו את העובדה שהוא לא כאן.
אני רוצה להגיע לקואורדינטות ולהתקשר לדום כדי שהוא יקריא לי את המילים של ג'וש.
אני לא רוצה להגיע אליהן, כי אז אתקשר לדום והוא יקריא לי את המכתב.
וזה ייגמר.
המקטע הזה ייגמר.
שריד נוסף של אחי ייעלם.
העיניים שלי מקפצות אל מושב הנוסע, שדום היה אמור לשבת בו. ובמקומו יושבת שם שמינית מהאפר של ג'וש.
"למה הכרחת אותי לעשות את זה איתו?" אני שואלת את ג'וש בזעם נואש. "טעית אם חשבת שהוא זקוק לי." האצבעות שלי לופתות את ההגה. "וטעית אם חשבתי שאני זקוקה לו."
הפסל הבא נגלה לעיני. זה שהקואורדינטות מובילות אליו.
אני חונה ולוטשת מבט בציפורים הענקיות מבעד לשמשה.
פסיונים בערבה.
"היית אוהב את זה." אני צוחקת, אבל נשמעת מבוהלת ולא משועשעת. אני צריכה אוויר כדי לא להגיש כלואה, ולכן אני יוצאת מהמכונית עם ג'וש ומתקרבת לתרנגול המתכת המתנשא לגובה שנים עשר מטרים.
אני נשבעת שהאצבעות שלי לא רועדות כשאני מכבה את מצב הטיסה. המון שיחות שלא נענו והודעות קוליות וכתובות צצות על המסך, אבל אני לא טורחת לקרוא או לשמוע אותן. אני פשוט מקישה על המספר שהתקשרתי אליו כל יום מאז יום ההולדת שלי.
חודשים שבהם הרשיתי לעצמי להתמסר לפנטזיה.
אבל לא הייתי צריכה לסמוך עליו. הוא הבחור האחראי ביותר שאני מכירה, והוא בכל זאת נטש אותי.
ובצדק. תמיד ידעתי שקל להניח אותי בצד.
הוא עונה בצלצול הראשון.
"מאדי! לעזאזל איתך. את בסדר? עברו שעתיים!"
"אני יודעת." העוקצנות בקולי מחפה על הכאב. "והצלחתי לשרוד בלעדיך. מרשים, לא?"
דום מתעלם מהסרקסטיות שלי בדיוק כפי שעשה בלוויה של ג'וש, כשיידיתי בו חצים מילוליים מתוך ארגז של נייר טואלט.
"אני עוקב אחרי התחזית," הוא אומר. "הסערה אמורה להיגמר עד חצות. אני אעלה על המטוס הראשון בבוקר, ואגיע אחר הצהריים."
"כמו שאמרתי, אל תטרח." הרוח מבדרת את שערי ואני מהדקת את ג'וש לחזה כאילו השרידים שלו עשויים לחמם אותי. "אני מחליפה כרטיס טיסה וממריאה בבוקר. אני נמצאת בקואורדינטות עכשיו. פשוט תפתח את המכתב ותקרא אותו."
למרות הקור, הידיים שלי, שאוחזות במכל, מיוזעות.
"אני לא חושב ש- "
"תפתח את המעטפה ותקריא לי אותו," אני מסננת. "אחרת אני אנתק ואפזר את האפר בלי שתשמע."
"אנחנו לא יכולים פשוט- "
"אזהרה האחרונה."
"בסדר." הקול של דום משונן. "אני פותח."
אני מצפה שההקלה תציף את חזי אבל מרגישה רק חרדה. ובדידות.
אני לא בודדה. יש לי את ג'וש. המילים שלו הן הדבר היחיד שאני צריכה.
אני שומעת את המעטפה נקרעת מעבר לקו, וכעבור רגע דום מכחכח בגרון. "אני מתחיל לקרוא. מוכנה?"
"כן."
מאדי ודום היקרים,
ברוכים הבאים לדקוטה הצפונית.
אם המכתב הזה דומה במשהו לקודמיו, אמור להיות שם סימן קריאה. אבל הטון של דום חדגוני. ואני מתקשה לשמוע את הקול של אחי.
אתם אמורים לעמוד עכשיו ליד או מתחת לעוף ענקי.
"למה הוא מתכוון?"
נדרש לי רגע להבין שדום הוא זה ששאל, ולא ג'וש. אני מתפתה לומר שאם הוא רוצה לדעת, הוא היה צריך להיות פה. אבל זה לא יגרום לו להמשיך לקרוא.
"זה פסל מתכת. הכביש המכושף. תמשיך לקרוא."
תצלמו אותו בשבילי. ועכשיו הגענו לקטע שבו אתם עושים משהו לזכרי...
דום משתתק, ואני בודקת את הטלפון כדי לוודא שהשיחה לא התנתקה. לא, הקליטה טובה.
"תמשיך לקרוא," אני אומרת לו. "בקול." אולי דום לא שם לב שהוא הפסיק לדבר.
מעבר לקו נשמע כחכוח בגרון ואני מבינה שהוא עדיין מחובר.
"מאדי," הוא אומר. "אנחנו אמורים לקרוא את זה יחד."
לא! אני צריכה את אחי. עכשיו. "פשוט תגמור לקרוא."
"אולי נקבע מועד חדש לדקוטה הצפונית?" הוא מציע. "אם לא מתאים לך להישאר עוד יום."
בהלה וכעס פועמים בעורקי, והתערובת הרעילה מבשרת על כאב ראש.
"אתה יודע מה מתאים לי, דום? שתקרא את המכתב המחורבן שאחי השאיר!" ותקרא אותו כמו שצריך, כדי שאני אשמע אותו ולא אותך!
דממה משתררת בעקבות ההתפרצות שלי, ואני שומעת רק את הרוח ואת נשימתי הכבדה.
ואז...
"אני לא יכול. אנחנו חייבים להיות יחד בשביל זה."
הזעם בוער בגופי וכל האיברים שלי כואבים.
"לא נכון." אני נושכת כל מילה. "אני לא צריכה אותך, דום." האצבעות שלי מועכות את הטלפון והיד השנייה מצמידה את השרידים של ג'וש אל חזי. "אתה יודע מה? לך תזדיין ותודה רבה לך. אני אפזר את האפר בעצמי."
אני מנתקת ושוב מכבה את הטלפון, כדי לא לשמוע אותו מתקשר ושולח הודעות מציקות. ואז אני מסתובבת סביב עצמי ומבעבעת מזעם.
איך הוא מעז?
איך הוא מעז לא להגיע?
איך הוא מעז לסרב להקריא את המילים האחרונות של אחי?
איך הוא מעז לגרום לי לסמוך עליו, ושוב לנטוש אותי?
באצבעות חלקלקות אני פותחת את מכסה המכל. אבל מרוב חיפזון הוא נופל לי מהידיים, מסתחרר באוויר ונוחת הפוך, במכסה פתוח, על האדמה המאובקת.
"ג'וש!" אני צועקת ונופלת על ברכי ליד המכל ההפוך. רוח עזה מסחררת את העפר ומערבבת אותו עם הפיסות היקרות של אחי, עד שאני לא רואה אותו.
עד שהוא נעלם, ואין לי אפילו מילים ממנו שינחמו אותי.
יפחה יבשה חונקת את גרוני. הדמעות לא באות, אבל אני מתחילה לחרחר ולהשתעל, נאבקת לשאוף אוויר מרוב צער ובדידות וזעם.
איך דום מעז למנוע ממני את ג'וש?
כאב השאיפות הקרות דוקר את חזי כשאני מגששת אחר המשאף.
הידיים שלי אמנם רועדות, אבל אני מצליחה להתיז את התרופה אל דרכי הנשימה. ההתאוששות אטית וכואבת. במיוחד כי אין מי שיסיח את דעתי וינחם אותי, או פשוט ירגיע אותי שאני לא לבד.
אבל זה בדיוק מה שאני. תמיד.
לבד.
- 38 -
חזרתי מדקוטה הצפונית לפני שבוע, ומאז לא הסתובבתי כמעט, למעט בין המיטה לספה. כשפמלה שלחה לי הודעה וביקשה שאגיע, עניתי שאני חולה. אבל אני ממשיכה לעבוד. עושה את המינימום ההכרחי כדי שהמשרד לא יקרוס לתוך עצמו.
אם הייתי דואגת למחליפה, היה לי זמן להתאבל.
המחשבה הלעגנית ממלאת את הבטן שלי באשמה מחליאה. מה הבעיה שלי? כשאחי מת לא העליתי בדעתי לקחת ימי חופש, ועכשיו אני שוקלת לעשות את זה בגלל ריב עם דום.
מצבי קשה. אני שבר כלי. ועדיין לא בכיתי.
עם כל השיטוטים חסרי התוחלת של המחשבות ושל הגוף שלי, יכולתי כבר לחיות בוולצ'ר סיטי.
דפיקה בדלת מקפיצה אותי מנים לא נים. אני נחלצת מהַר השמיכות שנקברתי תחתיו כשסיימתי את המשימות האחרונות בעבודה. דוחות נתונים מעולם לא התישו אותי כל כך.
אני רוצה רק לישון ולא לחלום.
הדפיקות מתחדשות, ואני מציצה בשעון התנור ומגלה שהשעה קצת אחרי שבע. לאחרונה זה נהפך להרגל. אני מעבירה את הערבים בשינה או בקהות חושים טרוטת עיניים. קמה רק כדי לאכול משהו קטן, לבצע את שגרת הלילה, ולחזור מיד למיטה כדי להמשיך לישון.
דפיקה נוספת.
"אני באה!" אני מקרקרת.
ג'רמי בטח רוצה גבינה. כשאני קמה על רגלי, אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הלכתי לקניות. לא בטוח שיש לי אפילו צ'דר.
אני אצטרך להסיח את דעתו לפני שהוא ישאל שאלות. אם הוא יגלה שאין לי גבינה, הוא ידע שמשהו לא בסדר. ואז הוא יתחיל לחטט. ג'רמי ימצא דרך לחלץ ממני את מה שעשיתי. את העובדה שהתפוצצתי על הבחור שהסתרתי מהחברים שלי. שהתנפלתי על הבחור שהתאהבתי בו מחדש ברגע שהוא פישל.
אני איאלץ להגיד את זה בקול.
איאלץ להתמודד עם מה שידעתי מלכתחילה אבל ניסיתי להדחיק: דום ואני לא נועדנו להיות יחד.
אולי אני אשכנע את ג'רמי להזמין משהו.
"אני לא..." אני מתחילה לדבר בעודי פותחת את הדלת, אבל המילים מתפוגגות כשאני רואה שהבחור שעומד מולי הוא לא חברי חובב הגבינות.
אדם פרי לוטש בי מבט בוחן ומצחו מקומט מדאגה. "אלוהים, מאדי. את נראית כמו "
שיעול חד קוטע אותו, ואני קולטת שגם קרטר נמצא שם. הוא עוקף את אדם ומחייך ברוך. "הֵיי, מאדי. את נראית עייפה. הערנו אותך?"
"אה... כן." אני מעבירה מבט הלום בין התאומים ותוהה אם אני עדיין חולמת. "אתם כאן. בסיאטל." וואו, איזו תובנה. אבל בתוך תוכי אני עדיין תוהה אם אכן נרדמתי מתחת לשמיכות, ואני פשוט חולמת חלום מוזר.
"רצינו לראות אותך," מסביר אדם.
"אפשר להיכנס?" שואל קרטר. "או להזמין אותך לאכול משהו?"
אמנם לא מתחשק לי לצאת מהדירה, או לעשות משהו באופן כללי, אבל אני לא יכולה לשאת את הרעיון ששני הצעירים האלה ישוטטו בדירה שלי אחרי ימים שבהם לא הפעלתי את השואב הרובוטי. חוץ מזה, אין לי במה להאכיל אותם.
"לאכול נשמע טוב." אני משפילה מבט ורואה שאני לובשת את החולצה שנרדמתי בה הלילה. "אני רק אחליף בגדים."
קרטר, שתמיד חשבתי שהוא חד הבחנה יותר, טופח על שכמו של אחיו ומכוון אותו לעבר המעלית. "נחכה לך במכונית. הונדה ירוקה, חצי בלוק מימין לדלת."
אני מהנהנת, סוגרת את הדלת ושואפת אוויר עד כמה שהריאות מאפשרות לי.
"להחליף בגדים. לקנות אוכל. להודות להם על הביקור. לשלוח אותם הביתה." רשימת המטלות הפשוטה עוזרת לי להתמקד ולהזיז את הרגליים. מול הארון, אני נזכרת שנוסף על כל היתר, לא עשיתי כביסה. אני לובשת סווטשרט, בלי חולצה ובלי חזייה, וטייטס ספורטיבי בוורוד זוהר שקניתי בשביל האימונים עם ג'רמי.
לא בדיוק תלבושת ייצוגית, אבל לפחות יש לה ריח נקי.
אני מוצאת את המכונית בקלות ושולחת יד אל הדלת האחורית, כשדלת הנוסע נפתחת.
"מאדי, בואי!" קורא אדם מאחורי ההגה. "את יושבת מלפנים."
אני מעקמת את האף ומתיישבת. אפסה התקווה לשתוק מאחור בזמן שהתאומים ידברו מלפנים. אני נמצאת במרכז החבורה.
למרבה ההפתעה, אחרי שאני נחגרת, אדם לא מתחיל מיד להתבדח או לשאול שאלות. הוא מקיש שם מוכר בתוכנת הניווט ויוצא לדרך.
טאקו בל
אני כמעט מחייכת. כמעט. השרירים שלי לא מצייתים. כאילו שכחו איך עושים את זה.
אנחנו נוסעים בדממה לסניף הקרוב. אדם מזמין מהאשנב את המנות הקבועות מלפני שנים.
מוזר שאפשר להיות חלולים לגמרי, ובה בעת להרגיש לחץ בחזה.
התלבשתי. קנינו אוכל. עכשיו אני אודה להם ואשלח אותם הביתה.
כחכוח הגרון שלי נשמע רם במיוחד במכונית הקטנה.
"תודה שקפצתם לביקור, אבל "
"הפסקת לענות להודעות." אדם קוטע את הניסיון שלי לייצר מרחק.
סומק של אשמה עולה בפני. להגנתי ייאמר שהפסקתי לענות לכולם כמעט. כל דבר שלא קשור לעבודה נראה לי פשוט... בלתי אפשרי.
במיוחד כי השם של דום ממשיך לצוץ בטלפון שלי.
"סליחה. אני אשתדל יותר." באמת?
"מאדי." אדם מקיש באגודל על ההגה. "זאת לא הפעם הראשונה שאת עושה לי גוסטינג."
בקצב הזה, לא בטוח שאצליח לאכול, כי המעיים שלי התלפפו מרוב רגשות אשם. בצעירותי הייתי שקועה כל כך בכאב הלב שלי, שמעולם לא חשבתי איך העזיבה הפתאומית שלי השפיעה על התאומים.
"אני יודעת. זה היה מאוד לא יפה מצדי." אבל זה כנראה מתאים לי. כי אני כלבה דפוקה שמתפרצת על גבר שאכפת לי ממנו, ומפילה את האפר של אחי ולא מסוגלת לבכות עליו, למרות שהוא היה האדם הכי חשוב בחיי.
"נראה לי שזה היה מנגנון של שימור עצמי," אומר אדם.
אני ממצמצת לעברו, לא בטוחה ששמעתי נכון.
"מה?"
אבל הוא לא עונה מיד, אלא נוגס בבוריטו ולועס לאט. רק אחרי שהוא בולע, הוא מבהיר.
"נכנסתי ללחץ," הוא אומר. "בקיץ ההוא, כשהפסקת לענות להודעות. חשבתי שקרה לך משהו. כשגיליתי שעברת לסיאטל, התחננתי בפני דום שהוא ייקח אותי ונבדוק מה קורה איתך."
"באמת?" הגרון שלי מתכווץ ואני תופסת את המשאף שבכיס הסווטשרט. אני לא סומכת על הריאות שלי שיתפקדו בעתות מצוקה.
הוא שולח אלי חיוך עצוב. "אם זה לא היה ברור, היתה לי אובססיה קלה לגבייך, מאדי סנדרסון." הוא מחייך. "זה כנראה עובר בתורשה." לפני שאני מספיקה לחשוב על תגובה, אדם מנענע בראשו וממשיך. "אבל כשדום ראה שאני רציני, הוא הושיב אותי ואמר לי שעזבת בגללו. שהוא עשה משהו בלתי נסלח והכעיס אותך, ושאת לא רוצה שום קשר איתו." אדם מעביר אגודל עצבני על שפתו התחתונה. "רתחתי מזעם. לא דיברתי איתו חודש. אבל לא האשמתי אותך."
כל הגוף שלי כואב לשמע הווידוי הזה. "היית צריך לכעוס. גם אם דום היה אשם, לא הייתי צריכה לנתק מגע איתכם. לא הייתי צריכה לעזוב..." קשה לי להודות בזה, אבל אני ממשיכה. "לא הייתי צריכה לעזוב אתכם."
עזבתי אותם. שאני אמות.
עשיתי לאדם וקרטר את מה שכולם עשו לי.
אדם אוחז בידי ומועך את אצבעותי. "דום לא סיפר לנו מה הוא עשה שהרגיז אותך כל כך, אבל אני יכול לנחש. והוא עשה את זה שוב, נכון?"
הוא העדיף את רוזלין על פני.
ככה לפחות הרגשתי כשעמדתי בחדר הטווס לבדי, והוא אמר את השם שלה. ואמר שהוא לא מגיע, כי רוזלין צריכה אותו בבית שלהם.
"אני אענה לכל ההודעות שלכם," אני אומרת, במקום להשיב לשאלה של אדם. "ולשיחות. ואני אבוא לבקר. אני רוצה לראות את הסדנה." הוא סיפר לי על הסטודיו שהוא שכר, ואני מוכנה להתערב שיש שם עבודות מדהימות וריח רענן של עץ מנוסר.
אדם שוב מועך את היד שלי. "מגניב. אני אשמח. ותבואי לעודד את האפס הזה בתחרות השחייה הבאה שלו." אדם מפנה אגודל לעבר התאום שלו, שיושב מאחור. "אבל כרגע אנחנו מדברים עלייך."
אני מעיפה מבט במראה הפנימית ורואה את העיניים של קרטר. לפעמים הוא שקט כל כך, שאפשר לשכוח מקיומו.
אבל אני אף פעם לא שוכחת.
"איך החיים, קרטר?"
זוויות העיניים שלו מתקמטות בחיוך ידעני. הניסיון העלוב שלי להחליף נושא היה די בוטה.
"בסדר. אני בדיוק מתלבט אם לעטוף את המכונית של דום בניילון נצמד."
זיכרון מתוק מריר של התעלולים של התאומים עולה בי, ואני נאנחת ומניחה את הראש על לוח המחוונים.
"אל תעשו את זה. טכנית, דום לא עשה שום דבר. לפחות הפעם. אני פשוט..." אני כובשת אנחה מטלטלת. "התחיל בינינו משהו. והבנתי שזה רעיון גרוע."
"למה?" שואל אדם, בקול עמום למדי כי הפיתוי של הטאקו בל גבר עליו והוא לקח עוד ביס מהבוריטו.
אני מושכת בכתפיים. "אנחנו לא מתאימים. מהרבה סיבות." שרובן קשורות אלי. אני הבעיה.
"דום עושה לך טוב?" שואל אדם, כאילו אין שאלה פשוטה מזו.
"דום עושה לי..." כל מיני דברים.
טוב. רע. כיף. עצבים. התרוממות רוח.
אבל בעיקר... פחד אימים.
"הזמן שבילינו יחד הבהיר לי שזה לא יעבוד," אני מתבייתת לבסוף. "וזה בסדר." הלוואי שזה יהיה בסדר. הלוואי שאני אשרוד. "אבל זה ביני לבינו. זה לא משפיע על היחס שלי אליכם. זה לא היה צריך להשפיע גם אז, וזה לא יקרה שוב."
אני מקפידה להסתכל לשניהם בעיניים. "תודה שבאתם. באמת. תודה שלא ויתרתם עלי."
אדם מושיט יד ומועך את הברך שלי. קרטר מועך את הכתף שלי ורוכן קדימה, תוחב את הכתפיים שלו בין המושבים, לוחץ על כפתור ומחבר את הטלפון שלו לבלוטות' של המכונית.
"אדם בחר את האוכל, אז אני בוחר את המוזיקה."
הפזמון החוזר משיר הנושא של "מרשעת" מכווץ את לבי משמחה נוסטלגית. קרטר מגביר את עוצמת הקול עד הסוף. בהתחלה אדם נאנח, אבל מהר מאוד הוא שואג איתנו ועם אריאנה גרנדה.
בעודנו מעמידים פנים שאנחנו כוכבים בהוליווד ואוכלים אוכל שמנוני, הלחץ בחזה שלי נרגע ותחושת הריקנות... טוב, היא לא נעלמת.
אבל התהום של העצב מתמלאת, קצת. ממש קצת.
כי כרגע אני ממש לא לבד. התאומים לא רק לא נטשו אותי, אלא גם חיפשו אותי כשאני נטשתי אותם. הם נאחזו בי.
וכרגע אני מרגישה כאילו הם אחים שלי לכל דבר.
- 39 -
"אני אפתח!" צועק אדם כשנשמעת דפיקה בדלת. אני מתכווצת בחשש שהשכנה מלמטה באה לנזוף בנו על הרעש. אבל קשה לשמור על שקט כשלא רק אדם וקרטר נמצאים בדירה, אלא גם ג'רמי וטולה. החברים שלי הופיעו על הבוקר עם קרואסונים, נחושים לחלץ אותי מערימת השמיכות והעצב, ולא מודעים לכך שהתאומים פרי הקדימו אותם ביום.
כמובן, החברים שלי לא אמרו "טוב, עושה רושם שאת מסודרת" והסתלקו. לא, הם הזמינו את עצמם להיכנס ולהתחילו להמטיר על הצמד שאלות על מאדי הצעירה, בה בעת שהכינו ארוחת בוקר במטבח שלי. אחרי שעה תמימה לא יכולתי עוד להתעלם מכמות המידע שהסתרתי מג'רמי וטולה. מהעובדה שדיברתי כל כך מעט על העבר שלי.
אבל לשמוע עלי בצעירותי מזווית הראייה של אדם וקרטר היתה חוויה שונה לחלוטין. הם סיפרו עלי סיפורים כאילו הייתי בחורה מגניבה שהתמזל מזלם להכיר. אני עדיין מעכלת את החוויה הבלתי נתפסת הזאת.
בשלב מסוים ג'רמי נעלם וחזר עם קרלייל וערימה של משחקי קופסה. ואז המצב באמת התחיל להידרדר. הם כנראה חושבים שככל שהם עושים יותר רעש, הם מונעים ממני לשקוע בייאוש.
ועם יד על הלב, זה עובד.
טוב, זה גם בזכות האופי התחרותי שלי. כשנשמעה הדפיקה בדלת היינו במשחק פּיקשנרי, וזה עתה סיימתי להטיח את הניחושים שלי בקרטר, שהוא זמר מעולה אבל צייר מזעזע.
אם גברת בויד עלתה לגעור בי כי צעקתי "באיזה יקום מזוין זאת הפיה הסנדקית?" אז מגיע לי.
"רגע, אדם," אני קוראת בעקבותיו וקמה, כדי שרק אני אחטוף את הצלפות הלשון.
אבל הבחור מהיר מדי, וכבר ניצב מול הדלת בחיוך מקסים. כשהוא מסובב את הידית ופותח אותה, אני רואה שהחיוך מתחלף בהבעת הפתעה שמתחלפת בתורה בפרצוף מעוצבן.
"אדם?" אין לטעות בקול העמוק הזה, ואני נעצרת בפתאומיות והגרביים הצמריריים שלי מחליקים על רצפת העץ.
"דום!" אדם צוחק במבוכה. "אחי! איזה צירוף מקרים! לא היה לנו מושג שתבוא."
והנה הוא. הבחור שאני הכי רוצה לראות, ובה בעת הכי רוצה להסתתר מפניו תחת מפולת של שמיכות.
למראה דמותו של דום, כל הזיכרונות האחרונים מסתערים עלי, ואני חשה קוצר נשימה.
איך הוא חיבק אותי על החוף של אלפיין לייק.
איך הוא אמר שאני חלק מהעתיד שלו.
איך הוא נשבע שנתראה בקרוב ונישק אותי בשדה התעופה.
איך הוא אמר לי בטלפון שהוא לא יספיק להגיע.
איך הוא אמר את השם של רוזלין ו"הבית שלנו".
איך הוא סירב להקריא לי את המכתב של ג'וש כשהייתי לבדי ונזקקתי לאחי.
כל הטוב הזה, וכל הרע הזה, מציפים אותי כל כך, שאני לא יודעת איך להגיב על ההפתעה הזאת.
חוץ מזה, הוא נראה הרבה יותר אסוף משאני נראיתי כשהתאומים מצאו אותי לפני עשרים וארבע שעות. דום לובש חולצה מכופתרת, מחויטת להפליא, מכנסיים מגוהצים ונעלים חצאיות ממורקות. השיער שלו מסוגנן והפנים מגולחות.
זהו דום רואה החשבון. הוא עומד על סף ביתי ונראה הורס כתמיד. כולו כתפיים רחבות ועיניים כהות ונוכחות מרשימה.
למרבה המזל, אדם פרי נמצא פה.
"תיכנס. תצטרף לחגיגה. אתה מכיר את כולם, נכון?" אדם טופח על כתפו של דום וגורר את אחיו פנימה. ואז הוא סוגר את הדלת וכולא את כולנו בפנים.
אני מנסה לא להתכווץ מרוב מבוכה, כי דום לא באמת מכיר את כולם. אחרי ההיתקלות עם ג'רמי, תכננתי למצוא רגע מתאים להציג אותו בפני טולה וקרלייל. אבל זאת הפעם הראשונה שהוא הגיע לסיאטל מאז הטיול לאיידהו.
דום סורק את החדר ומחווה בראשו לעבר ג'רמי, טולה וקרלייל. העיניים שלו מצטמצמות כשהן נוחתות על קרטר.
כשדום מביט עלי, אני רואה את תחושת הבגידה בעיניו, שבדרך כלל אי אפשר לקרוא אותן.
"את שומרת על קשר עם האחים שלי."
האשמה הופכת לי את הבטן, אבל התדהמה מתדלקת את הזעם ומשקיטה אותה. "לא. למען האמת, הם התייחסו לדממת האלחוט שלי כאל הזמנה. וגם אתה, כנראה. כבר אי אפשר לעשות גוסטינג בימינו. בפעם הבאה אני אקנה טנדר ופשוט איעלם."
אחח, אי נוחות מוסווית מאחורי עוקצנות. חזרתי לסורי.
השפתיים של דום נמתחות ונרגעות. "אנחנו צריכים לדבר."
"יש לי אורחים." מחסום של חברים מונע ממני להשתלח בו כהוגן.
או לנשק אותו.
או לצאת מהחלון ולברוח דרך מדרגות החירום.
אין לי מושג מה אני רוצה לעשות, אבל העובדה שיש לי דחף עז לעשות את שלושת הדברים האלה בוודאי לא מבשרת טובות לגבי מצבי הנפשי.
"הֵיי, חבר'ה!" ג'רמי, שישב עד עכשיו בשיכול רגליים, מזנק מהרצפה ומושך את תשומת הלב הכללית. "רוצים לראות דירה שבנויה בדיוק אותו דבר, רק שלוש קומות מתחת?"
"איזו שאלה!" קורא אדם בהתלהבות מעושה, ואני תוהה אם הסיבה שנמשכתי לג'רמי מלכתחילה, היתה שהוא הזכיר לי את אחד האחים.
"אתה יודע מה? שכחתי איך הדירה שלך נראית," אומרת טולה לקרלייל.
"נכון. ואני השארתי משהו בתנור," מוסיף קרלייל. "כמה טיפשי מצדי. אני חייב לכבות אותו. מיד."
קרטר מושך בכתפיו. "בטח. בואו נלך."
אני רואה איך המחיצה שבניתי מתפוררת לנגד עיני. ומשאירה אותי לבד.
עם דומיניק פרי.
הבחור מתקדם, ופתאום אני מרגישה כמו טרף בין ארבעת הקירות שלי. רדופה על ידי הנוכחות שלו והמבט החודר שלו, והבגדים המהממים שלו. אני קורעת את המבט ממנו ומצביעה על הספה.
"שב. אתה גוהר. אני לא מרשה לגהור בבית שלי."
הוא לא מציית. במקום זאת, דום צועד לעברי ומתייצב היישר לפני.
גוהר ועוד איך גוהר.
הוא קרוב כל כך, שאני מריחה את ניחוח הארזים ורואה את העורק הפועם במצחו.
"את יודעת מה אני לא מרשה? אני לא מרשה שתיתני לי טעימה מהחיים איתך, ותיעלמי ברגע שמשהו לא מסתדר בדיוק לפי התוכניות שלך," הוא נוהם.
אני בוהה בו. עושה רושם שוויתרנו על כללי הנימוס.
הזעם מבעבע בי ומתדלק את המילים החורכות הבאות.
"אז מה אתה מציע? שאני אתרגל לזה שאתה נוטש אותי? אתה תרחיק אותי, ואני אסתום את הפה ואתמודד עם זה?"
"לא "
"אתה לא הגעת. אתה סירבת להקריא לי את המכתב של ג'וש." אני דוקרת את החזה שלו באצבע, מדגישה את ההאשמות. "לא בגללי נפרדנו, אלא בגללך."
"נפרדנו?" דום פולט בקול צרוד.
זאת הבעיה עם גוסטינג. אין הכרזה רשמית שזה נגמר.
"לא היינו צריכים להתחיל עם זה בכלל." אני משלבת את הזרועות על החזה ומקווה שאני נראית מאיימת ולא סתם מגינה על האיברים החיוניים שלי. "עשינו טעות מרוב כאב. או בדידות. או מה שלא יהיה."
"לא," הוא נוהם. "לא עשינו שום טעות. ואני אקריא לך את המכתב עכשיו, כי לא רציתי לעשות את זה בטלפון. רציתי לראות את הפרצוף שלך, גם אם לא תסכימי להסתכל לי בעיניים."
דום שולף מעטפה מוכרת מהכיס האחורי, והלב שלי כואב כשאני רואה שהיא פתוחה.
הוא מחלץ את המכתב ומתחיל לקרוא לפני שאני מספיקה להחליט אם מתחשק לי לשמוע.
מאדי ודום היקרים,
ברוכים הבאים לדקוטה הצפונית!
אתם אמורים לעמוד עכשיו ליד או מתחת לעוף ענקי. תצלמו אותו בשבילי.
ועכשיו הגענו לקטע שבו אתם עושים משהו לזכרי.
הפעם זאת משימה לא פשוטה. קודם כול, מאדי, התפקיד שלך הוא להקשיב. זהו. רק להקשיב. תני לדום לדבר לפני שתחליטי איך את מגיבה.
דבר שני, דום, התפקיד שלך הוא לספר לאחותי למה לא דיברנו תקופה מסוימת בשנה האחרונה.
והיי, אולי זאת בקשה מיותרת. אולי כבר סיפרת לה הכול. אבל אם אני מכיר אותך, דום, ונראה לי שאני מכיר אותך, לא עשית את זה. אז תרשה לי לתת לך עצה.
תספר למאדי הכול. תמיד. אל תסתיר ממנה כלום.
חבל שאני הסתרתי.
באהבה,
ג'וש
"למה הוא מתכוון?" האצבעות העצבניות שלי מתאגרפות בתוך הסוודר, מחפשות נחמה באריג הנעים. "מתי לא דיברתם?"
דום מקפל את הדף ומושיט את זרועו כדי שאוכל לקחת אותו ממנו. אני לוקחת, מיישרת את הדף וסוקרת את התוכן. הוא הקריא אותו ככתבו וכלשונו.
"הוא התכוון בדיוק למה שהוא אמר. ג'וש סירב לדבר איתי במשך חודש." דום מיישר את כתפיו ומתכונן לדברים הבאים. "הוא הציק לי בעניין הגירושים. הוא אמר שכשהוא לא יהיה, רוזלין ואני נצטרך אחד את השני. שלמרות כל מה שקרה בינינו, אנחנו צריכים לסלוח ולשכוח ולשקם את הנישואים. בסופו של דבר נשבר לי." כל גופו של דום נדרך כשהוא מדבר. "אמרתי לו שרוז ואני לא היינו צריכים להתחתן מלכתחילה. שידעתי שזאת טעות עוד בטקס."
הראש שלי מתרומם ועיני ממצמצות במהירות. "אתה... מה?"
דום רוכן לעברי ונועץ בי מבט חמור. "סיפרתי לג'וש שהתחתנו כי רוזלין היתה בהיריון."
שלוש המילים האחרונות מהדהדות שוב ושוב בראשי, ואני חוזרת אל הבוקר ההוא, כשראיתי את דום מציע נישואים. לרוזלין היו דמעות בעיניים, שנצנצו כמו אבני חן על הריסים.
חשבתי שאלה דמעות שמחה.
חשבתי הרבה דברים.
"אבל" אני משתנקת והריאות שלי מתכווצות "אין לכם ילד." הייתי יודעת, למרות המאמצים שעשיתי למחוק את דום מחיי.
מבטו נופל על הנעלים המצוחצחות שלו, וקולו מתעבה כשהוא ממשיך לדבר.
"הפלה. חודש אחרי החתונה."
בהתחלה מגיע גל של כאב, ואחריו המחשבה:
ג'וש הוא לא האדם הראשון שדום איבד.
הבחור הזה תמיד מתכנן. האבהות בטח הפתיעה אותו, אבל הוא התעשת מיד וקיבל על עצמו את התפקיד. בחר שם, הכין חדר, ערך מחקר על סלקלים. מי יודע, אולי הוא אפילו הספיק לפתוח לו תוכנית חיסכון ללימודים בקולג'.
ואז הילד לא הגיע.
עוד תקלה מחורבנת שדום לא הצליח לשלוט בה. האובדן בטח הרס אותו. בטח השאיר צלקות.
והמחלה של ג'וש מן הסתם פתחה את הפצעים מחדש.
אני מרגישה צורך לחבק אותו, אבל מחבקת את עצמי. "אני מצטערת. לא היה לי מושג. אני..." אני נועצת אצבעות במותניים שלי כדי להדוף את הזעם שעדיין מעלה עשן לצד העצב. "כעסתי עליך. אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מאחלת לך דבר כזה. סליחה, דום. אני באמת באמת מצטערת."
הוא מרכין את הסנטר אל החזה. "לא הייתי צריך למשוך את זה כל כך הרבה זמן. אחרי ההפלה נשארנו יחד כי זה היה נוח. רצינו משהו יציב. רק כשג'וש סיפר לנו שהוא גוסס, התחלנו לעשות חשבון נפש."
הם באמת עשו חשבון נפש? או שהם פשוט קיבלו החלטה פזיזה כשהם נזכרו שהחיים קצרים?
"ידעתי שהרסתי את הקשר איתך," הוא מודה, "כשחסמת את המספר שלי ועזבת. ידעתי ששמעת על הצעת הנישואים לפני שהספקתי לספר לך."
"לא שמעתי עליה. שמעתי אותה."
אימה מתפשטת על פניו של דום. "מה?"
"באתי אליך בבוקר ההוא. כי... לא חשוב. זה לא משנה." האהדה שלי לאובדן שלו לא מקהה את העוקץ בקולי. "זה לא היה משנה שום דבר אם הייתי שומעת עליה."
"בטח שזה היה משנה."
"לא, דום. מה זה משנה?" המילים הנזעמות, הכאובות, נשפכות מתוך הנשמה שלי כשמתחוור לי שגם התובנה הזאת לגבי העבר מובילה לאותה המסקנה. "לא היססת. לא עצרת לרגע וחשבת על רעיון אחר. לא חיכית אפילו יום אחד כדי לבוא לבחורה שלילה קודם הענקת לה את האורגזמה הראשונה בחייה ולהגיד לה 'הֵיי, זה לא יכול לקרות בינינו כי אני חי בשנות החמישים של המאה הקודמת ואני חייב להתחתן עם הבחורה שהכנסתי להיריון.'" אני מתנשפת עכשיו, והלחיים שלי בוערות מההשפלה שחשבתי שכבר התגברתי עליה.
עיניו של דום נפערות. "האורגזמה הראשונה "
"דווקא הגיוני שהתינוק היה בראש סדר העדיפויות שלך, אתה יודע?" אני קוטעת אותו. "זה היה אולי מביך ומסבך את העניינים, אבל אם היית מדבר איתי לפני שקיבלת החלטה, הייתי לפחות יודעת שאכפת לך. שהיתה לי משמעות בעיניך, גם אם מה שאני רוצה לא יקרה." אני מחבקת את עצמי בכל הכוח כדי לא להתפרק. "אבל לא העדפת את האבהות על פני. העדפת את רוזלין. כי היא היתה צריכה אותך. ושכחת ממני לגמרי. עזבת אותי. פשוט לא מהסיבה שחשבתי." אני מנענעת בראשי וכמעט מתפתה לצחוק. "לא מתוך אהבה לרוזלין, אלא מתוך אחריות כלפיה." הלב שלי רוצה להפסיק לדבר, אבל הפה ממשיך לירוק מילים, והכאב דולף כמו מוגלה מפצע שמסרב להחלים. "הייתי נסערת כל כך, שאפילו לא זכרתי אם נהנית ממה שקרה בינינו." אני מפנה לו את הגב וצועדת לכיוון המטבח. דום צופה בכל תנועה שאני עושה. "אתה לא גמרת. רק אני. עשית טובה למישהי שעזרה למשפחה שלך."
"תגידי לי שלא חשבת ככה," הוא פוקד עלי. אבל בשקט, בזהירות.
"אני עדיין חושבת ככה," אני שואגת. "הייתי האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלך, והייתי דלוקה עליך. עזרתי למשפחה שלך, אז לאות תודה הענקת לי לילה אחד מדהים." אני מסתובבת אליו בתנופה ומתכוונת לנעוץ בו מבט אבל מגיעה רק עד הצוואר, כי אני פחדנית. "דאגת לי. זה מה שעשית. אבל... אלוהים." העיניים שלי מעקצצות, אבל אפילו עכשיו אני לא בוכה. "כשעזבת אותי, הבנתי שזה נבע מרחמים."
"זה לא נבע מרחמים! זה היה מושלם!" דום מרעים. "היה מושלם לגעת בך ככה." הגוף שלו פולט יותר מדי חום כשהוא מתקרב אלי. "לכן ג'וש סירב לדבר איתי במשך שבועות. הוא רתח מזעם כי אמרתי לו שהתחתנתי עם רוזלין בגלל ההיריון ולא מאהבה. שלא יכולתי לאהוב אותה כי אני מאוהב בך."
המילים עושות לי סחרחורת ואני תופסת את דלפק המטבח כדי להתאזן.
"מאוהב בי?" זה היה נורא בכל מקרה, אבל עכשיו? "אמרת לג'וש שאתה מאוהב בי?"
אלוהים.
חשבתי שאני יודעת מה ג'וש רוצה. חשבתי שהבנתי למה נועדו המסעות האלה: לוודא שהחבר הכי טוב שלו ידאג לאחותו הקטנה. או אולי שאחותו הקטנה תראה לחבר השתקן שלו שהחיים הם לא רק לוחות זמנים ורשימות מטלות.
האם היתה לאחי מטרה שונה?
ג'וש ידע שדום אוהב אותי.
"ידעת שהוא מתכנן את הנסיעות האלה?" אני מטיחה בדום. בלוויה הוא נראה מופתע, או כך לפחות חשבתי. הייתי קהת חושים לחלוטין ביום הזה, ואני כבר לא יודעת למה להאמין. "זה היה מין... שידוך מתוך הקבר?"
דום מנענע בראשו. "אין לי מושג מה ג'וש חשב. אין לי מושג מה הוא רצה. ולא, הוא לא סיפר לי על המסעות שהוא מתכנן לנו. אני רק יודע שאחרי שהוא נעלם לחודשיים, פתאום הוא התקשר. הוא התנצל על זה שהוא כעס. הוא אמר..." דום מכחכח בגרונו. "הוא אמר שהוא לא יכול לכעוס על מישהו שאוהב אותך. ואני אוהב אותך, מאדי. באמת. ואהבתי אותך אז."
המילים מהנסיעה לדקוטה הדרומית חוזרות אלי.
"כשהצלחתי לנשום, יכולתי לראות אותך."
אז מה קרה בעצם? בקיץ ההוא דום סוף סוף ראה אותי והתאהב בי?
אין שום הקלה בתגלית הזאת. שום השלמה, או נקמה.
יש רק בהלה.
"זה לא משהו שאפשר להתפאר בו," אני מתפרצת ונסוגה קצת, בתקווה להתרחק מהאינטנסיביות שלו, שלא פוחתת לרגע. "התאהבת בי? אז מה? זה אמור לשפר את ההרגשה שלי? כי אם חשבת שאתה אוהב אותי, ובכל זאת עזבת אותי, סימן שהרגשות שלך לא הספיקו."
"קיבלתי החלטה שגויה." הלסת שלו נוקשה והוא חורק שיניים. "עשיתי טעות כשעזבתי אותך."
"אז מה מונע ממך לעשות את זה שוב? מה מונע ממך לקום בוקר אחד ולהבין שהתגרשת בגלל האבל על ג'וש, ושאתה ורוזלין צריכים להיות ביחד? אתם עדיין בקשר. והיא עדיין האישה הכי יפה בעולם." הקול שלי מתרומם לצווחה, והגב שלי נתקע בדלפק כי התרחקתי ממנו כמה שיותר. "ובינתיים אני התימהונית שעושה פאזלים בלילה ומדברת עם אחיה המת ומחייכת רק כשהיא חושבת שהבוסית שלה רואה. אתה האחראי והדואג והנאמן וההורס מדי." אני מצביעה עליו במלוא הדרו, ואז עלי, בסוודר ישן עם חור בשרוול, כי אני כל הזמן מורטת את הקצוות הפרומים. "לא הגיוני שתהיה איתי." אני מחווה בידי על הדירה, שהנוכחות שלו משתלטת עליה לגמרי. "אני גרה כאן, אתה גר בחוף המזרחי. אנחנו מתראים רק כדי לפזר אפר. כלומר, אנחנו דפוקים רגשית. ונשארה רק עוד נסיעה אחת." כאב משונן מפלח את הבטן שלי למחשבה הזאת.
רק עוד מכתב אחד מג'וש.
רק עוד פרידה אחת מאחי.
רק עוד נסיעה אחת עם דום.
אם הוא יואיל בטובו להגיע, כמובן.
"הקשר שלנו הוא לא בחירה אחראית. אני לא בחירה אחראית. אז למה שאסמוך עליך שתעמוד בה? זה הרי לא משהו שבוחרים פעם אחת. תצטרך לבחור להיות איתי כל יום. ואני לא אוכל לשאת את הידיעה שיום אחד אתה עלול לבחור אחרת." אני דוחפת את המילים בכל הכוח, מעל הכאב הפנימי.
ואז הוא יעזוב כמו כולם.
ההבעה של דום משתנה כל רגע, ואין לי מושג מה הוא מרגיש. כאילו אי פעם היה לי מושג.
"את מוזרה," הוא אומר לבסוף, ואני מתכווצת. אבל הוא לא סיים. "את פשוט מוזרה, מאדי סנדרסון. ואני מת על זה." הוא מעביר יד עצבנית בשערו, פורע את התסרוקת המסוגננת. "אני מת על זה שחצי מהאישיות שלך מרכיב פאזלים, והחצי השני עושה לי את המוות. אני מת על זה שלפעמים את שקטה, אבל יש לך צחוק מתגלגל. אני מת על זה שלמרות האמא והסבתא שלך, את טובת לב. אני מת על זה שלפעמים את מרשה לי לדאוג לך, למרות שאת מספיק חזקה להסתדר לבד. לא הפסקתי לאהוב אותך כל השנים." דום עושה צעד אחד לעברי, ואז נעצר ומתנודד על עקביו. "אבל ידעתי שהרסתי הכול. שגם אם רוזלין ואני ניפרד, איבדתי אותך, כי פישלתי. את צודקת. לא יכולתי להיות עם האישה שרציתי, אז ניסיתי לעשות את המעשה האחראי. לדאוג לרוזלין, בזמן שהתאבלנו על התינוק שאיבדנו. להתחייב לנישואים. אבל מדי פעם ג'וש היה מזכיר אותך, והכול התפורר. הוא היה מספר לי משהו על החיים שלך, והייתי מתרסק. רוצה לדעת למה תאריך הלידה שלך הוא הקוד של הכספת שלי?" העיניים שלו לוכדות את עיני, אבל אני לוטשת מבט בפאזל של הרי הרוקי מעבר לכתפו, בה בעת שהגוף שלי נוטה לעברו כדי לשמוע אותו יותר טוב. "כי ניסיתי לנעול את המחשבות שלי עלייך. זה לא עבד. הרגשות שלי כלפייך לא הולכים לשום מקום."
הלב שלי פועם בחוזקה כזאת, שהוא תופס מקום שהריאות שלי צריכות.
דום אוהב אותי.
אני רוצה שזה יספיק. אבל אני יודעת שזה לא מספיק.
"אני לא סומכת עליך. אני לא סומכת על אף אחד. אני לא בנויה לזה."
"בנויה למה?" דום שואל בנימה מרוככת.
"למערכת יחסים. לאהוב מישהו. לסמוך עליו." מצאתי עוד חוט פרום בסוודר, ואני מרגישה קִרבה אליו. שנינו פרומים. "אני לא סומכת על אף אחד יותר. אם היינו ביחד, הייתי מפחדת כל הזמן. אהבה היא משהו כל כך זניח היום. אנשים אוהבים, ואז עוזבים. זה קורה כל יום." אני מנענעת בראשי. "אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב. אני לא מסוגלת לדאוג בגלל זה כל יום."
כל חיי נאלצתי להתמודד עם אנשים שהפנו לי עורף.
אבא שלי.
ססיליה.
פלורנס.
דום.
"מאדי "
"לא. זה לא מספיק. שום דבר לא מספיק לי. אני שבורה."
אין לי מושג מתי זה קרה. אולי נשברתי קצת כל יום. סדקים קטנים שהצטברו עד שהתרסקתי, ועכשיו נותרו רק רסיסים שאני צריכה להחזיק יחד בכוח הרצון בלבד. בלי עזרה מאף אחד. כי איך אני יכולה להיות בטוחה שההחזקה תשרוד? איך אני יכולה להיות בטוחה שמישהו אחר יחזיק את הרסיסים שלי? אפילו אני לא מסוגלת להחזיק את הרסיסים שלי.
דום לוטש בי מבט במעין ייאוש.
אני כבר לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. לא מסוגלת להיות לידו. לא יכולה לשאת את הפיתוי של אהבתו, שמתמזג עם החרדה הרעילה של חוסר אמון תמידי. אני צריכה לסלק אותו מחיי. לגדוע את הקשר. לשחרר את דום ממני ואת עצמי ממנו.
"אלסקה. אני אתחיל לתכנן. נעשה את המסע האחרון. ניפרד מג'וש." אני שואפת אוויר בחדות. "ואז ניפרד זה מזה."
"לא."
אני מתעלמת ממנו. "כשנפסיק להיפגש זה יתפוגג. ברגע שלא תרגיש אחריות כלפַּי, תגלה שאתה רוצה משהו אחר." וכשזה יקרה, אני לא אהיה הנזק המשני.
"לא," חוזר דום. "אנחנו לא ניפרד בגללי," הוא אומר, וכביכול מחזק את הדברים שאמרתי קודם. "אני לא הולך לשום מקום. לא עכשיו ולא אחרי אלסקה. תתכנני או אל תתכנני. המסעות האלה הם לא הסיבה לאובססיה שלי כלפייך." הוא חוצה את החדר לעברי. "המרחק בינינו נובע מזה שאת מרחיקה אותי. את מנסה לגרום לי לעזוב אותך." הוא שוב גוהר מעלי, וקולו עמוק ומתרה. "תכניסי את זה לראש שלך, מאדי. אני לא הולך לשום מקום."
החרדה משנה צורה ונהפכת למגננה שגורמת לי להתפרץ.
"אז מה? אתה מתכוון להתנחל בדירה שלי?" אני שולחת אליו מבט רושף. "אדם וקרטר אולי האחים שלך, אבל בוא נתערב שאם אני אבקש מהם להוציא אותך מכאן, פיזית, הם יעשו את זה."
דום מגחך. "הם מוזמנים לנסות." ואז הוא מושיט יד ותוחב קווצת שיער מאחורי האוזן שלי. "אבל אנחנו לא חייבים לבחון את התיאוריה שלך. אני לא אפלוש בכוח לדירה שלך."
"יופי," אני מסננת, מתה שהוא יסתלק כבר כדי שאוכל להשתבלל תחת הר של שמיכות. "שתהיה לך טיסה נעימה בחזרה לפילדלפיה. אני מקווה שתשב לידך אישה קשקשנית עם תינוק בוכה."
במקום להזדעף, דום מחייך בשעשוע, הבעה שבדרך כלל מאפיינת את האחים שלו.
"אמרתי שאני לא אשאר בדירה שלך." השמוק חופן את הסנטר שלי, מעביר אגודל על הלחי שלי, ובטעות אני מאפשרת לו להמשיך. "אבל לא אמרתי שאני אעזוב את העיר שלך."
"מה?"
"את לא רוצה לדעת למה לקח לי שבוע לבוא?" צל חוצה את פניו. "אחרי שניתקת לי בפרצוף, לא היתה לי שום כוונה לחכות. הזמנתי כרטיס טיסה ברגע שהסערה נגמרה."
"יופי, אבל לא באת." התכוונתי להישמע תוקפנית, אבל אני נשמעת קצרת נשימה.
"לא," הוא מסכים. "לא באתי. כי הבנתי שהפעם אני לא רוצה להזמין כרטיס הלוך חזור."
הזמן עוצר מלכת, ואני תוהה אם זה מה שקרה באכסניה באלבמה. מישהו אמר משהו מטלטל כל כך, שכל השעונים הפסיקו לפעול.
"אתה..."
דום נסוג, נותן לי מרחב, ואני מנסה להשתמש בו כדי לנשום. אבל הוא ממשיך לדבר, ואני לא מצליחה להתנתק מהמילים שלו.
"מצאתי בית, במרחק הליכה מפה. את מוזמנת לבוא כשתרגישי מוכנה. והבוקר?" הוא מעביר יד על החולצה המגוהצת שלו. "עברתי את ראיון העבודה האחרון. אני לא רוצה להשוויץ, אבל הם די התרשמו ממני. אני מצפה להצעה בימים הקרובים."
חשד מבעית עולה בי. "ממי?"
הוא מסתכל לי בעיניים. "צוות רדפורד."
"לך תזדיין," אני מסננת.
החיוך של דום נוקשה עכשיו, והמבט שלו חודר. "תגידי שאת לא אוהבת אותי. ואני אסרב."
"לך תזדיין," אני אומרת בקול רם יותר.
השפה הלא נקייה שלי לא מרתיעה אותו.
העיניים של דום מחליקות על גופי ברכושנות, ואז הוא מהנהן. "ככה חשבתי."
הוא מסתובב וצועד לעבר הדלת, עוצר כשאצבעותיו מונחות על הידית. "אני יוצא מפה, אבל אני לא עוזב אותך. אני לא הולך לשום מקום." דום מדבר אל הכרכוב, ואני אסירת תודה, כי לא הייתי יכולה לשאת את הדברים הבאים שהוא אומר תחת משקל מבטו. "פישלתי. ואני אפשל שוב. פעם הצבת אותי על כן גבוה, וכשנפלתי ממנו פגעתי בך. הייתי רוצה להיות הגבר המושלם בשבילך, אבל אני לא יכול להבטיח את זה. אני רק יכול להישבע שאני לעולם לא אהיה זה שיעזוב. אני שלך, מאדי סנדרסון. ואני מוכן לחכות כמה שצריך."
ואז הוא הולך.
אבל אם מה שאמר לי נכון, הוא לא הולך רחוק.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
