דמותו של המורה בקולנוע עוצבה לרוב בהתאם לעולם הערכים של החברה שבה מתרחשים הסרטים שדמות זו ניצבת במרכזם. בקולנוע האמריקני היא ייצגה ערכים של אינדיבידואליזם, השגיות, וטיהור הסביבה - הכיתה, זאת אומרת, או בית הספר - מגורמים עוינים או בעייתיים ("זרע הפורענות" של ריצ'רד ברוקס מ-1955). בקולנוע הצרפתי הדמות הזו ייצגה דיכוי ועריצות, כלומר דמות שלילית, שכנגדה יצאו התלמידים שייצגו את ערכי המהפכה הצרפתית ("אפס בהתנהגות" של ז'אן ויגו מ-1933). ואילו בקולנוע הבריטי הדמות הזו ייצגה שמרנות ומסורת שיש לקדש אותה אך גם למרוד בה – כפי שמעידים סרטי "הארי פוטר". אחד היוצאים מן הכלל היה סרטו המופתי של לינדזי אנדרסן, "והיה אם" (1968), שתוצאתו הייתה מרד אלים שמנהיגים תלמידים בבית ספר פרטי יוקרתי כנגד הממסד החינוכי.
"סטיב" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"סטיב" (Steve) שעלה בסוף השבוע בנטפליקס הוא סרט מעט חריג בחלוקה הסכמטית שתוארה כאן. ראשית, משום שבית הספר המתואר בו, הממוקם בבית אחוזה יוקרתי, אינו מאכלס אריסטוקרטים צעירים אלא תלמידים שמגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך והם מה שמכונה "בעייתיים". הניגוד בין הסביבה הג'נטלמנית והמרקם האנושי הוא שמעניק לסרט משהו מכוחו. שנית, משום שגיבורו, המורה הראשי במוסד (בגילומו של קיליאן מרפי, זוכה האוסקר על "אופנהיימר"), הוא דמות סובלת, רדופת רגשי אשמה בעקבות טרגדיה בעברה, שנאלצת להתמודד עם בשורה מדאיגה שרק מעצימה את עינויי הנפש שלה.
"סטיב" מבוסס על נובלה עטורת שבחים מאת מקס פורטר בשם Shy (במקרה הזה כשם פרטי, שיי, ולא "ביישן"), שגיבורה הוא נער בן 16 הלומד במוסד הנ"ל, אי-אז באמצע שנות ה-90. הסרט מתרחש אומנם בתקופה המצוינת, אך בהבדל אחד - גיבורו עתה הוא כאמור המורה הראשי במוסד, סטיב שבכותרת, ולא הנער שהנובלה הנפרשת על פני מספר שעות מתרחשת בתודעתו. על פי המדווח, היה זה מרפי שפנה אל הסופר פורטר והציע לו לעבד את הנובלה לסרט שבו הוא יככב (מרפי חתום גם כמפיק). כתוצאה, לפנינו סרט שמעתיק את אתר ההתרחשות מעולמו הפנימי של מי שמכונה "נוער עבריין" על ידי חברה מעמדית-מקפחת למצוקתו של מורה לבן שעסוק בעיקר בהתייסרות.
לא שזה רע. הסרט הקצר יחסית הזה (93 דקות) מתמקד בעיקר בפניו של סטיב, והופעתו של מרפי היא כזו שאין לנו כל התנגדות להתבונן בו ולקרוא על פניו את מצוקתו, בעיקר כאשר הוא מגלה שבית הספר נמכר ועומד למעשה בפני סגירה. בכלל, יש משהו צנוע וכובש בהחלטתו של מרפי - זמן קצר אחרי שזכה באוסקר על משחקו באחד הסרטים המצליחים של השנים האחרונות - להופיע דווקא בתפקידים קטנים, בסרטים שאיש כמעט לא מדבר עליהם. בשנה שעברה זה היה ב"דברים קטנים כאלה", דרמה קשוחה וקודרת על מכבסות מגדלנה באירלנד שאליהן נשלחו נערות שנתפסו כ"סוררות", שגם בה הוא גילם דמות מיוסרת, וגם היא בוימה בידי הבלגי טים מילאנטס (ששיתף כבר פעולה עם מרפי בסדרת הטלוויזיה "כנופיית ברמינגהם"). הסרט הזה הוא לגמרי לא מה שהיית מצפה לו מזוכה אוסקר, ויש בכך להעיד אולי על המחויבות החברתית שמרפי מייחס לקולנוע - משהו שמזכיר את סרטיהם של קן לואץ' או אלן קלארק - ואי אפשר שלא להעריך זאת.
שיי, בגילומו המרשים של ג'יי ליקורגו, נהפך כאן לדמות צדדית. דמות שזעם אצור בה, מאזינה למוזיקה רועשת שמנתקת אותה מהסביבה, ובחדרה מונח תיק מלא אבנים שיהפוך למשמעותי במערכה האחרונה של הסרט. אמו מבשרת לו בשיחת טלפון על החלטתה לנתק כל קשר עימו, ומה שהיה יכול להיות מרכזו הדרמטי והרגשי של הסרט - נותר כאן כלא יותר מאשר אפיזודה אגבית, מעין סימון שהתסריט (שנכתב בידי פורטר) עושה על דמותו של "נער דחוי", מבלי להרחיב יותר מדי. יתר על כן: הבחירה לשלב בסרט את נוכחותו של צוות צילום שמשוטט במתחם הפנימיה כחלק מכתבת תחקיר על המקום אינה ממלאת את החסך הדרמטי והרגשי. כל אחד מהמרואיינים - אלה כוללים גם את הנערים - מתבקש להגדיר את עצמו בשלוש מילים, והבעיה היא שמה שאולי טוב לכתבת טלוויזיה, לא ממש עובד כאשר מדובר בדמויות בסרט. שלוש המילים הללו אמורות לכאורה לספק גם את תאוותנו לדמויות עמוקות ומורכבות, כאלה שאינן נותרות בגדר סטריאוטיפ חברתי.
בהזדמנות אחרת, אנו עדים לפלישתו - בהיעדר מילה אחרת - של צוות הצילום לחדרי המגורים של הנערים שאינם נוכחים בהם. אין לי מושג מה יוצרי הסרט חושבים על אתיקה טלוויזיונית, אבל גם הסצינה הזו נותרת אגבית באופן מקומם כמעט. חטטנותה של הכתבת כאשר היא עוברת על חפציו של שיי צריכה להדאיג כל עיתונאי טלוויזיה שחש איזשהו כבוד מקצועי. הפולשנות הזו מלווה, מילולית, בלעג כלפי מה שהיא מוצאת בתיק שלו שאותו היא פותחת מבלי לתהות לרגע אם זה אכן הדבר הנכון לעשותו, ועוד מול המצלמה המתעדת. אי אפשר לכלול סצנה כזו בסרט כך סתם. היא שומטת את ההיגיון סביב הרצון לתעד מלכתחילה את הפנימיה ואת הנערים. אם באתם למקום כצוות תיעוד כדי ללעוג למתועדים שלכם, לחדור אל פרטיותם, להעמיד פנים שהם מעניינים אתכם - מה זה אומר בעצם?
כך גם ביקורו במקום, דווקא באותו יום, של פוליטיקאי שמרן (רוג'ר אלאם). הוא מבקש מהנערים, חלקם עוד מעט בעלי זכות בחירה, לתמוך בו כי הוא זה שדואג להם בלה-בלה-בלה, אבל גם נוכחותה של דמות זו בסרט לא נועדה אלא לסמן "וי" בריבוע של אטימות ממסדית. אחרי הכול, הממסד הוא הדבר הזה שלא עושה כלום כדי להציל את בית המחסה היוקרתי. עלילת "סטיב" נפרשת על פני יממה, ובמהלכה אנו נחשפים לדמויות נוספות הנאבקות למען הנערים - הפסיכולוגית (אמילי ווטסון) ומורה נוספת (טרייסי אולמן) - שכולן מעוצבות בצורה קורקטית. כתובית בסופו של הסרט קוראת לצופים לשים לב למי שמתמודד עם מצוקה נפשית בקרבתם ואף מספקת פרטי קשר - והנה כך מתבררת לנו המטרה העיקרית, והמבורכת כשלעצמה, של עשיית הסרט הזה.
