מפגינים מתעמתים מול שוטרים המכים אותם באלות, מעצרים המדיפים צחנה פוליטית, ריקבון מוסדי שאוכל כל חלקה טובה, ואיש אמיץ אחד שמצהיר: "אני חושב שמוסדות הדמוקרטיה שלנו הם דברים נפלאים, שעכשיו מאיישים אותם כמה אנשים נוראים". לא, לא מדובר בישראל של 2020, על אף התיאור המדויק להפליא, אלא במשפט ראווה שנערך בארה"ב בשנת 1969, ובו הועמדו לדין שמונה מפגינים שנעצרו במהלך ועידת המפלגה הדמוקרטית שנערכה בשיקגו.
"השבעה משיקגו" הפכו מאז לסמל. הם כללו את הפעילים הפוליטיים, ומייסדי תנועת ה"ייפיז" (לא להתבלבל עם היפיז), אבי הופמן וג'רי רובין; סרבן המצפון דיוויד דלינג'ר; תום היידן שהיה אחד מראשי "סטודנטים למען חברה דמוקרטית" (ובהמשך גם סנטור ובעלה של ג'יין פונדה); ושלושה מוחים נוספים, רני דיוויס, ג'ון פרוינס ולי וויינר. הדיון בעניינו של הנאשם השמיני, בובי סיל, ממייסדי תנועת "הפנתרים השחורים" באמריקה, שהתעקש להתייצב ללא עורך דין, נשמט בעיצומו של המשפט משום שהתביעה לא הצליחה להוכיח כל קשר בינו ובין האירועים האלימים.
"משפט השבעה משיקגו""משפט השבעה משיקגו"
הדיון המשפטי הופך לדרמה קולנועית. "משפט השבעה משיקגו"
(מתוך הסרט)
"משפט השבעה משיקגו"(The Trial of the Chicago 7) , שעולה בסוף השבוע הזה בנטפליקס, מביא את מהלכי האירוע הזה, אחד המייצגים של שנות ה-60 הסוערות, ונדמה שאין חומר הולם מזה לעיבודו של התסריטאי ארון סורקין, שזהו גם הסרט השני בבימויו (אחרי "המשחק של מולי" מ-2017). סורקין, אולי הכותב הייחודי ביותר היום בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים ("הבית הלבן" ו"הרשת החברתית" שזיכה אותו באוסקר), מזוהה עם רפליקות מהירות, חילופי דיאלוגים שנונים, והכרזות תיאטרליות מצד דמות זו או אחרת שמסכמות במשפט אחד הסוגיה שעל הפרק. יש שיקראו לזה "כתיבה מורגשת מדי".
התיאטרליות של הסיטואציה המשפטית מאפשרת לסורקין הרבה ממה שהוא יודע לספק. כזכור, הוא גם מי שכתב את המחזה "בחורים טובים", דרמת משפט צבאי סוחפת שאף עובדה על-ידו לסרט מצליח בבימויו של רוב ריינר ובכיכובם של טום קרוז וג'ק ניקולסון. קשה לשכוח את ניקולסון, באחת מהופעותיו המוחצנות ביותר, צורח שם על טום קרוז, בשיאו של הסרט, מעל דוכן העדים, “You can’t handle the truth”.
"משפט השבעה משיקגו""משפט השבעה משיקגו"
מהאירועים המגדירים של שנות ה-60
(מתוך הסרט)
משפט השבעה משיקגו היה משפט פוליטי לכל דבר ועניין, וכך הוא גם מוצג בסרט (שזכויות ההקרנה שלו הועברו על-ידי אולפני פרמאונט לנטפליקס עקב סגירתם של בתי קולנוע). זאת, על אף שעורך הדין המייצג את החבורה, וויליאם קונצלר (בגילומו של מרק ריילאנס), מכחיש תחילה את האפשרות הזו מכל וכל. ממשל ניקסון, שזה עתה נבחר, הוא זה שהורה לקיים את המשפט – לכאורה, כדי להוכיח שמדובר בקבוצה של אנרכיסטים שעודדה את פרוץ האלימות, אם זה מזכיר למישהו משהו. הקולנוע עצמו נדרש לאירוע המכונן הזה פעמים רבות. למשל, סרט האנימציה הדוקומנטרי "שיקגו 10" (2007), בבימויו של ברט מורגן, שגולל את מהלכי המשפט בשילוב של שחזור וחומר ארכיוני, ויצירת המופת של הסקל ווקסלר, Medium Cool, שנקראה בארץ "בעין עירומה" (1969), ושילבה תיעוד בזמן אמת של ההפגנות עם סיפור פיקטיבי ש"הושתל" אל תוך ההתרחשויות.
סרטו של סורקין אינו מספק איזו פרספקטיבה מעניינת באמת על המשפט והאירועים שהובילו אליו. למעשה, הוא לא יותר מאשר עוד אחד מאותם סרטים שמנפנפים בדגל הצדקנות הליברלית, והופקו במהלך שנות כהונתו של דונלד טראמפ (ע"ע "העיתון" וזוכה האוסקר "הספר הירוק"). בעיקר הוא מאפשר לכמה משחקניו – בולטים בהם סשה ברון כהן כהופמן, ג'רמי סטרונג כרובין ואדי רדמיין כתום היידן – להפגין פאות מגוחכות, ג'סטות תיאטרליות ופומפוזיות אידאית, מהסוג שמוביל לא פעם אל ספסל המועמדים לאוסקר. השאיפה הזו אף מוצהרת ישירות על-ידי אחד היושבים על ספסל הנאשמים: "זהו האוסקר של ההפגנות", הוא אומר אגב המשפט. "זה כבוד רק להיות מועמד".
"משפט השבעה משיקגו""משפט השבעה משיקגו"
דווקא השחורים נותרו בחוץ. "משפט השבעה משיקגו"
(מתוך הסרט)
מתוך נאמנות מוחלטת לעמדת העליונות הליברלית הלבנה, מוותר סורקין לחלוטין על סיפורו של בובי סיל (יחיא עבדול מאטין השני מסדרת הטלוויזיה "השומרים"), השחור היחיד בחבורה, שבמהלך המשפט נאזק למקומו ופיו נחסם בהוראת השופט המוטה וקצר הרוח (הופעה מצוינת של פרנק לנג'לה), כדי למנוע ממנו להתפרץ. יתר על כן, סיפור חיסולו של פרד הפמטון, ממנהיגי "הפנתרים" (שבסרט מוצג כמי שעוזר לסיל מספסלי הקהל), במהלך פשיטה של משטרת שיקגו על דירתו, נזכר פה באופן אגבי למדי. אף שקשה לנתק את כפיתתו של סיל ומותו של המפטון מהאירועים הגזעניים הטרגיים שהתרחשו לאחרונה באמריקה – הפיכת דמויותיהם ללא יותר מספיחים מחמיצה עמדה עקרונית יותר, מחניפה פחות, שיכול היה הסרט לנקוט בה.
"משפט השבעה משיקגו" כתוב וערוך באופן סוחף, גם אם שמרני למדי (למרבה המזל, נחסך מאיתנו המונטאז' המסורתי בסוף הסרט שמראה את האנשים האמיתיים). אבל הוא גם בנוי באופן מלאכותי, של "טובים" מול "רעים", של אידיאליסטים מול מושחתים, ושל מערכת מסואבת מול מי שמאתגרים אותה. הדמויות מאופיינות בשטחיות, גם אם קשה לעמוד בפניהן: הנה, למשל, התובע המצפוני (ג'וזף גורדון לוויט), או שר המשפטים לשעבר (הופעת אורח משובחת של מייקל קיטון), שעדותו מתגלה כדרמטית במיוחד. כך גם הוויכוח האידיאולוגי בין הופמן והיידן לגבי דרך המחאה האפקטיבית ביותר.
זהו סרט מהנה, נכון לזמנו, ובמיוחד לימי בחירות אלו באמריקה. זאת על אף שגרסה ראשונה של התסריט נכתבה כבר לפני 13 שנה (סטיבן ספילברג אמור היה לביים). אין פה ביקורת חברתית-פוליטית מורכבת במיוחד, והסרט אחרי הכל אינו אלא שיעור היסטוריה דידקטי. למרבה הצער, גם אף לא אחד מהשחקנים – למעט לנג'לה – עושה כאן תפקיד זכור במיוחד. אבל אולי זה מה שאמריקה זקוקה לו, רגע לפני 3 בנובמבר. סרט שיזכיר לה את המעטים שהאירו את הימים החשוכים ההם, בתקווה לימים טובים יותר בעתיד הנראה לעין.