בואו נצא לטיול לאורך שדרת הזיכרון. אתם ילדים, שוכבים במיטה או שעונים על הספה ליד הורה 1 או הורה 2 שלכם. הם מחזיקים ספר ביד ומקריאים לכם מתוכו. אולי מראים לכם את התמונות מדי פעם, אולי לא. אתם מקשיבים לצליל הדיבור, מדמיינים את התמונה. כאן נחרת הזיכרון שלכם מהספר הזה, המילים שלו תמיד יגיעו עם צליל הקול והאינטונציה שלהם. אולי אלה לא היו ההורים שלכם, אלא תסכית בהמשכים ברדיו. ככה או ככה, הקשבתם לספר מוקרא. זה לקח כמה עשורים טובים, התפתחות של הטכנולוגיה הדיגיטלית וגם המצאה קטנה בשם אינטרנט, והנה חזרו הספרים המוקראים לחיינו. היום קוראים להם ספרים קוליים, ספרי שמע או אודיו-בוקס, בלעז.
2019 הייתה השנה הראשונה בה ההכנסות ממכירת ספרים קוליים בארצות הברית עלו על ההכנסות ממכירת ספרים דיגיטליים. ספרים קוליים הפכו לפורמט הצומח ביותר בארה"ב כשהצפי הוא עלייה של 20 עד 25 אחוז נוספים בכל שנה בשנים הבאות. מבחינת ז'אנרים, מדע בדיוני ומסתורין הם הז'אנרים הפופולריים ביותר, אבל הרומנטיקה מציגה את הצמיחה הגדולה ביותר, וגדלה ב-75 אחוז במכירות בשנה האחרונה. אם עדיין ניטש ויכוח בשאלה האם האזנה לספרי אודיו שווה באיכות שלה לקריאת ספר, מודפס או דיגיטלי, ואם הפורמט תורם או גורע מתחום הספרות, הוא לא דרמטי מספיק כדי לעצור את המכונה.
"זה מוזר אבל אני לא מקשיב לאודיו-בוקס", מודה השחקן תומר שרון, שברזומה שלו הקראה של מאות ספרים. "אני תולעת ספרים, ואני חושב שזאת חוויה אחרת לגמרי, ספר נועד להיקרא. אתה משתמש בהמצאה הגדולה ביותר בתולדות האנושות שהיא האותיות. כשאתה קורא אתה משתתף בחוויית הכתיבה כי אתה קובע את הקצב, והסאונד, אתה מדמיין את הדמויות ומביים אותן יחד עם הסופר. אני מסתכל על אודיו-בוקס כעל משהו אחר, לא ספר. זה כמו לקרוא לסרט שנעשה על פי הספר Movie Book. השם מטעה, זה ביצוע קולי לספר. אני תמיד אעדיף את הספר אלא אם הסופר עצמו מקריא את זה. האודיו-בוק הראשון ששמעתי היה כשברק אובאמה הקריא את הספר שלו על אבא שלו. זה מדהים, כי זה כמו לשבת עם אובאמה ושהוא יספר מה היה, אתה יודע שזאת גרסת הבמאי, המקור".
שוק הספרים הקוליים בארץ נחלק בין שתי שחקניות ראשיות, "סטוריטל" (לשעבר אייקאסט) ו"עברית" (גילוי נאות: מבית "ידיעות אחרונות"), שנוצרה כפלטפורמה להפצת ספרים דיגיטליים וב-2019 החלה להפיק ולמכור גם ספרים קוליים. אם במעבר לקוראי ספרים דיגיטליים המפיצים נאלצו לצלוח את משוכת התפיסה הרומנטית של ספר מנייר, המעבר לספרי שמע מצריך אותם לקפיצת נוספת. הנתונים מראים שהרגלי קריאה בקרב מבוגרים וילדים הולכים ונשחקים, והעובדה היא ששמיעת ספרים מפעילה אצלנו מיומנויות שונות מאלו שאנחנו משתמשים בהן בקריאה עצמאית.
"התפיסה היא שקריאת ספר היא הפסגה שאנחנו מתעלים אליה", מפרש גיא בן נון, מנכ"ל "עברית", "וכשאתה מקבל ספר קולי זה כמו לקטוף מהעץ משהו מוכן ובשל, שלכאורה נותן לך פחות עומק כי אתה משקיע פחות מאמץ. אבל בעיני ספר קולי מאפשרים ניהול זמן אחר, שמתאים לתקופה שלנו. אני אדם שקורא ספר פעם בשבועיים שלושה, זה הקצב שהחיים מאפשרים לי, אבל אני מקשיב לפחות לשני ספרים בשבוע. אני שומע כשאני מכין סנדוויצ'ים, מנקה במטבח, נוהג. אשתי היא אדם שקרא המון בעבר אבל החיים שחקו אותה, והיום היא גוללת פידים כל היום. היא עושה הליכות בוקר אז הצעתי לה להאזין לספר ולאט לאט היא עברה לספרים. עכשיו אנחנו שתי בועות בבית, זה יוצר קצת ניתוק אבל זה מעניין".
אז זאת תשובה לאופי התקופה.
"כן, וזה לא מחליף את הספר אלא מוסיף קוראים שלא היו מגיעים לזה מלכתחילה. וזה מאדם שפעם התנגד לספרי שמע".
למה?
"כי האמנתי שזה לא ספר, שכדי לקרוא ספר צריך להזיע. נועה ידלין כתבה פעם 'הטלוויזיה מתנגנת מאליה, והאוכל נאכל מאליו ורק הספרות לא עושה כלום בלי שמכריחים אותה'. אבל אז אמרתי לעצמי 'טמבל, זה מה שאומרים על ספרי דיגיטל, שזה לא ספר אמיתי".
לשם סיבור האוזן (או העין, במקרה שאתם קוראים ולא מאזינים), ספר בן 300 עמודים ידרוש מכם בערך 12 שעות האזנה, כלומר אם אתם עומדים בפקק בממוצע שעתיים ביום, תוך שבוע תסיימו אחד. הוא גם יקל עליכם מאוד אם אתם סובלים מהפרעת קשב או ליקוי ראייה, ועבור חלק מהאנשים הצעירים הוא התחנה האחרונה בה הם יחשפו לתוכן ספרותי, כשעולם הספרים הולך ומאבד את מקומו לטובת תוכן מהיר וקצר טווח יותר.
"אני לא מנושאי הדגל של הולך ופוחת הדור", מבטיחה סופרת הילדים והנוער דנה אלעזר-הלוי (מחברת סדרת "שליחות חשאית"), "מצד שני מספר הקוראים בקרב ילדים ומבוגרים יורד ביחס דומה. כולנו נמשכים למדיומים אחרים, האם ספרי שמע היא מדיום אחר? לדעתי לא כל כך, והוא נותן מענה לילדים שיש להם איזשהו מכשול כשזה מגיע למילה כתובה. אז יש את האינטרס של האוריינות, היכולת לעבוד עם טקסט כתוב, מה שלא קיים בספרי שמע. הם לא מעודדים אותם להתחבר רגשית למילים כתובות בלי תיווך אנושי. אבל אם אני בכובע של אשת ספרות, כשאני כותבת ספר ילדים אני לא עושה את זה כדי לשפר את יכולות הקריאה והכתיבה שלהם אלא כדי לספר להם סיפור".
8 צפייה בגלריה
"גם מיטב הספרות העולמית מערש התרבות דוקלמה בעל פה ועברה מדור לדור". דנה אלעזר-הלוי
(צילום: ינאי יחיאל)
אם תשאלו את אלעזר-הלוי, ההנאה הספרותית חשובה יותר מהנחלת השפה. "ספרות בעיני היא לא המדיום שבו היא נמסרת", היא מאבחנת, "גם מיטב הספרות העולמית מערש התרבות דוקלמה בעל פה ועברה מדור לדור. כסופרת ועורכת ספרים ומתרגמת, באמת לא אכפת לי אם הספרות מועברת בקריאה על דף או דיגיטלי או שמע. הסיפור הוא התוכן. ואני אשמח שהתוכן הזה יעבור באופן שהכי נוח לכל אחד, שיהיו כמה שיותר פלטפורמות. הסייג היחיד בעיניי הוא להיצמד למילים בלבד. אם יש קובץ אודיו שיהיו בו אפקטים קוליים, כמו בתסכית, אני ארגיש שקצת עזבנו את מחוזות הספרות לטובת התיאטרון או לרדיו".
"אין לזה שום קשר למשחק"
אחד המרכיבים הקריטיים שמתווספים למשוואה במעבר מספר (דיגיטלי או מודפס) לספרי שמע הוא כמובן הקריינות. בניגוד לארה"ב, שם עומק השוק מאפשר לחברות המשווקות ספרים קוליים להקליט ספרים פופולריים במספר סגנונות קריאה ולאפשר לכל אדם לבחור את הסגנון הקרוב לליבו, בארץ, מטעמי תקציב, נדיר למצוא ספר למבוגרים שמוקרא על ידי יותר מאישה או גבר אחד. עלות הקלטת ספר היא בין 4000 ל-5000 שקלים, והיא מצריכה כ-60 שעות עבודה של קריינים, עורכים ובקרים. אם אתם מאזינים אדוקים, מן הסתם קרה גם לכם שהתחלתם פעם להאזין לספר שחשקתם בו אבל הקריינות הוציאה אתכם מדעתכם והעדפתם לפרוש. "אולי יום אחד יהיה מודל שיאפשר לאנשים להגיד 'אני מקריא את הספר הזה כי בעיני זה ספר טוב ואני אתן לו פרשנות יותר מוצלחת', ונוכל להעלות את זה אצלנו", מנבא בן-נון, "בסופו של דבר זה עניין של טעם".
הבחירה בספרים להקלטה היא לפעמים תוצאה של אילוצים לא פחות מאטרקטיביות. "לא פעם אנחנו מצליחים להשיג זכויות יוצרים לספר קולי אבל לא לספר דיגיטלי. לפעמים זה יושב על עניין של תקציב. נגיד 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', הטרפתי את הוצאת מודן שיתנו לנו אותו וקיבלנו, אבל כדי לקבל את הקובץ הדיגיטלי הם צריכים שמישהו ישב ויקליד אותו, הוא לא קיים כקובץ, אבל אין להם תקציב לזה. אז אם אני בורא עולם חדש אז אני אשקיע בהקלטה, ויהיה ספר קולי אבל לא דיגיטלי".
לפני כ-30 שנה התעוררה בוקר אחד השחקנית והקומיקאית, אודיה קורן, עם צורך לתרום לקהילה. היא הגיעה לספריה לעיוורים ביד אליהו, והכריזה שבאה להתנדב בהקלטת ספרים. היא התבקשה, באדיבות רבה, להיכנס למבחן קריאה מול שלושה בוחנים, ביניהם הקריינית המיתולוגית ראומה אלדר. "בגבהות-לב של שחקנית שסיימה את לימודיה שנים מועטות קודם אמרתי שאין צורך. הם התעקשו. נכנסתי לאולפן, נטלתי ספר והתחלתי לקרוא קריאה של שחקנית דגולה. קולות, ניואנסים, פאוזות משמעותיות ודגשים דרמטיים". כשהסתיימה הקריאה הייתה דממה בעברה השני של הזגוגית. קורן הרהרה לעצמה שהם בוודאי מלאי התפעלות, אבל אלדר רכנה אל המיקרופון שלה ואמרה בהגייה המפורסמת שלה "הביטי חביבתי, הם עיוורים, הם לא אידיוטים". וכשראתה את ההלם על פניה של קורן היא הוסיפה: "העיוור חפץ להנות מן הספר כמו הקורא. אין הוא חפץ בפרשנות שלך".
"זה היה שיעור גדול לאגו", מודה קורן בריאיון ל-ynet, "התרחקתי מזה כמו מאש, ואז לא הייתה הדיגיטציה של הדבר, היה מקום אחד שאליו לא התקבלתי, וגם כשהקולגות שלי התחילו לקריין ספרים, אני נמנעתי, אמרתי שאני לא טובה בזה". אבל אחרי זמן מה פנתה אל קורן משפחת סמל וביקשה שאני אקריא ספר ילדים שכתבה הסופרת המנוחה נאווה סמל, "הסכמתי, וראיתי שהשד הוא לא כל כך נורא. בהמשך חברה שלי, הסופרת גיא עד, ביקשה שאקריא את הספר האחרון שלה, ולשם כבר באתי עם מוסר ההשכל והענווה וההבנה שאין לזה שום קשר למשחק. אני לא צריכה לשחק את הדמויות אלא לעשות משהו אחר, השאלה היא מה זה המשהו האחר הזה.
"מה אני צריכה לעשות כדי שהשומע יהנה מהספר כמו הרואה? אני צריכה לגרום לאנשים להשתמש בחוש אחר, אבל בלי שזה יהיה על חשבון הנאה מהספר, ופה היה האתגר הגדול, איך לעניין בלי להשתלט, איך לתת עולם שלם לא מונוטוני אבל לא להחליט בשביל השומע מה הוא אמור להרגיש. כמי שמקריאה את הספר אני מצמצמת לשומע את אפשרויות הפרשנות שלו, אפילו בלי לרצות. אפשר להשוות את זה לסרט שעושים על בסיס ספר. הרבה פעמים אנשים אומרים 'הספר היה יותר טוב'".
למה?
"כי החושים שאני משתמשת בהם במגע שלי עם ספרים הם אחרים. זה קודם כל הראייה, וחוץ מזה יש לי גם חוש ריח לספרים. אני מרחרחת ספר לפני שאני פותחת אותו, ואני קוראת את הסוף, ולפי זה אני מחליטה אם אני רוצה לקרוא אותו. העלעול, המגע עם הנייר, חוש המישוש והראייה והריח, זה משמש אותי לחוויית הקריאה. לא הצלחתי להתרגל לזה. לראות ספר. זה עושה לי בלגן קוגניטיבי".
"פעם היה צריך לפתוח מפה, מישהו מתלונן שאיבדנו את המסורת היפה הזאת ואומר שכדאי שנחזור לשם?"
בוגר אחר של הספרייה לעיוורים הוא השחקן רמי ברוך, שהספיק גם הוא להקליט לא מעט ספרים קוליים. כמייצג של הצד השני בסקאלת הנוסטלגיה, הוא מצהיר שאיכות החיים שלו השתפרה פלאים מאז שקידמת הטכנולוגיה נחתה בספרייה שלו, ושהוא כבר "לא קורא ספרים אנלוגיים. אנשים הם עבדים של כל מיני הרגלים", הוא קובע, "כמובן שיש סכנה שנהפוך לעבדים של המכשירים, כמו עם כל סם, אבל החוכמה היא להפוך אותם לעבדים שלך. פעם לקח לי חצי שנה לגמור ספר כי עצם הקריאה הייתה חוויה מתישה, בכל פעם שראיתי דף גדול מלא אותיות אמרתי 'עוד אוקיאנוס שצריך לצלוח', ואותיות קטנות וזה מעיק. חוץ מזה זכיתי גם בלקות ראייה, והיום כשהספרים מוקלטים זאת חגיגה בשבילי. ברגע שגמרת להתרגש מהמעבר, אתה נועל את נעלי ההתעמלות ויוצא לדרך. לפעמים אני לא בטוח אם אני יוצא בשביל ההליכה או הספר".
8 צפייה בגלריה
"בכל פעם שראיתי דף גדול מלא אותיות אמרתי עוד אוקיאנוס שצריך לצלוח". רמי ברוך
(צילום: טל שחר)
אז ברור שלא תזדהה עם חובבי הספרים המודפסים.
"אני מאמין שהאמצעים החדשים מזמינים שחרור מהרגלים ישנים. פעם היינו צריכים לפתוח מפות כדי להגיע לאנשהו, היום יש וייז. מישהו מתלונן על זה שאיבדנו את המסורת היפה של מפות ואומר שכדאי שנחזור לשם? 'עזוב את הטסלה, קח עגלה?'. רוב הרכבים היום הם אוטומטיים, עוד מעט בכלל נעבור לרכבים בלי נהג אבל עדיין יש אנשים שמתעקשים על רכב עם הילוכים. אלה הרגלים. אז הנוסטלגיה נפגעת אבל התוכן מגיע יותר מהר".
כמי שישב גם בצד השני, יצא לך להפסיק ספר בגלל קריינות שלא התאימה לך?
"ברור. פרשתי כתוצאה מקריאה שנשמעה לי לקויה, אבל אני שם לב שבניגוד לספריית העיוורים, מאזינים רואים דווקא מתלהבים מזה שהשחקן קצת משחק לו את הדמויות. זה נכון שיש את עניין התיווך אבל אני לא חושב שזה אמור לפגוע בספרות. הסופר כותב וימשיך לכתוב".
"אני מאוד אוהב אודיו-בוקס, אני מאזין להם הרבה", מספר הסופר דרור משעני, מחבר סדרת הרומנים הבלשיים שבמרכזם הבלש אברהם אברהם, "זה משחרר לי חווית ילדות של האזנה לתוכניות ספרות ברדיו שהיו פעם, תסכיתים של 'אליפים' וכל מיני ספרים של אסתר שטרייט-וורצל, וגם תסכיתים שהקריאו מאיר שלו ודוד גרוסמן, שמאוד אהבתי בתור ילד. אני מודה שכמאזין יותר קל לי להקשיב לספרי עיון, ספרי פרוזה לא תמיד קל לי לשמוע. אני צריך איזו השתהות או עצירה, הקטע הזה שאתה נעצר על משפט או פסקה, זה אפשרי באודיו-בוקס אבל הספר המוקלט נוטה להשמיע את עצמו, וכשאתה קורא העין נעצרת והולכת אחורה וקדימה, זה יותר אורגני."
8 צפייה בגלריה
"כשסופר מקריין יש את האינטימיות של ההיכרות שלהם עם הטקסט". דרור משעני
(צילום: יובל חן)
משעני שייך לקבוצת הסופרים שגם הקליטו בקולם חלק מהספרים שכתבו, במקרה שלו את "שלוש" ו"אמונה", מתוך הרצון להתנסות בחוויה וגם מתוך ההבנה בערך של מפגש בלתי אמצעי בין הסופר לקורא. "כשאני מקשיב לאודיו-בוקס שהסופר או הסופרת מקריינים זה תמיד מעניין אותי, גם הם לא קוראים במקצועיות של קריין מקצועי, יש את האינטימיות של ההיכרות שלהם עם הטקסט ואתה יכול לשמוע אותו כמו שהוא נכתב בראש שלהם. זה מקרב את הספר עוד יותר למאזין. ותמיד אמרו לי שיש לי קול רדיופוני", הוא צוחק, "אני לא יודע אם זה נכון אבל החלטתי לנסות".
אז המוטיבציה שלך הייתה להצמיד כמה שאפשר את הטקסט לאופן שבו הוא נכתב בראש שלך?
"את הספרים הקודמים שלי הקריא יובל בן עמי שעשה עבודה נהדרת, אבל חשבתי שזה יכול להיות מעניין. חווית ההקלטה קצת דומה לחוויית הכתיבה, יש המון עליות ומורדות. לא יוצא לנו המון לקרוא את הספרים שלנו בקול רם. בדרך כלל מכל ספר יש שניים שלושה עמודים שאתה רגיל לקרוא בקול רם באירועים, ואלה עמודים שמתקבעים, אתה יודע איך תקרא אותם. אבל כשאני קורא את כל הספר בקול אני מגלה עמודים שקצת שכחתי, כי בכל זאת עברו כמה שנים, ואז אני פתאום מגלה פסקה שלא זכרתי או שפתאום יש עמוד שאתה קורא ואתה מרגיש כמה היית צריך לקצר אותו או לוותר עליו, והעברית שלו כמו אבנים בפה שלך ואתה אומר 'מה, למה?'. במובן מסוים אתה מקבל את החוויה של הקורא עצמו".
כתבות נוספות במדור ספרים:
"אני מת על זה", מסכם תומר שרון את חווית המקריא הנועז. "זה כאילו נתנו לך לשחק במחזה את כל התפקידים. אני תמיד שואל את הסופר או הסופרת כמה תיאטרלי הם רוצים שזה יהיה ויש כאלה שאומרים תעשה דמויות על סף הסרט המצוייר, יש כאלה שאומרים שהם רוצים את זה נקי. כשהקראתי את 'סוס אחד נכנס לבר' של דויד גרוסמן, שאני מעריץ אותו, הוא אמר לי שכל החצי השני של הספר, הוא רוצה שאני יותר אתפרק רגשית, ובאמת, הקלטתי שליש ספר בפעם השנייה. בספרים של אגאתה כריסטי שאלתי אם הם רוצים שלקלוזו יהיה מבטא צרפתי. מבחינתי זה היסטרי, אז היה ויכוח ובסוף החליטו שלא. ב'כראמל' עשיתי 60 או 70 דמויות, והסופרת (מאירה ברנע-גולדברג, ס"ש) אמרה לי 'תתפרע חופשי'. אני ממליץ לכולם לקרוא ספר בפעם הראשונה בקול רם. זה מאוד עוצמתי. הרי במקור כל הסיפורים נאמרו ולא נכתבו, סטורי טלינג הוא יותר עתיק מהכתב. זאת חוויה ראשונית"
"כשאני שומעת את הקריאה בהקלטות של ספריי, אני יודעת שזה אחרת ממה שהתכוונתי"
מספרים על ש"י עגנון שיום אחד ישב ושמע את אחד מגדולי חוקרי הספרות מדבר על הספר שלו. עגנון, שישב בין שאר המאזינים בחדר, רכן אל מי שישב לידו ואמר לו ביידיש, "על מה הוא מדבר?". מקרה דומה אירע לסופרת יוכי ברנדס, מחברת ספרי עיון ופרוזה שעוסקים בתנ"ך ובפרשנות שלו, ביניהם "מלכים ג'", "הפרדס של עקיבא" ו"כשאלוהים היה צעיר". "אני מלמדת בבר אילן ושמעתי לאחרונה מרצה שסיפר בחדר המורים שהוא לימד את הספר שלי, שמעתי את הפרשנות שלו וחשבתי 'זה בכלל לא מה שהתכוונתי'", היא אומרת, "זה בסדר שלכל חוקר ומרצה יש את הפרשנות שלו, ההבדל הוא שאני בדרך כלל לא שומעת אותה. כשאני שומעת את הקריאה בהקלטות של ספריי, אני יודעת שזה אחרת ממה שהתכוונתי. ולכן הפסקתי להאזין להן. ממשיכים לשלוח לי קבצים ואני יודעת שזה חשוב שאני אתקן, אבל אני לא עושה את זה. אני לא מסוגלת. אלה ייסורים קשים מנשוא".
כלומר?
"חיברו אלי שחקנים נהדרים וההקראה הייתה נפלאה ואינטיליגנטית, ובכל זאת אני מכווצת כי זאת פרשנות. כל קריאה היא פרשנות, ואני יודעת את זה כמורה לתנ"ך. זה לא הופך את הפרשנות שלי ליותר טובה משלהם, אבל כשכתבתי את זה הייתה לי פרשנות מסוימת וזאת הפרשנות שהייתי רוצה להעביר לקורא".
8 צפייה בגלריה
"כשכתבתי את זה הייתה לי פרשנות מסוימת וזאת הפרשנות שהייתי רוצה להעביר לקורא". יוכי ברנדס
(צילום: אביגיל עוזי)
ברנדס מדגישה שהיא מאושרת מקיומם של ספרי-שמע משום שהם מרחיבים את מעגל הקוראים שלה ומגיעים לקוראים צעירים יותר, אבל את ספרי העיון שלה היא מעדיפה להקריא בעצמה. "בספר עיון חשוב לי שישמעו אותי, כי זה כמו הרצאה. אלו לא הדמויות מדברות אלא אני באופן ישיר. ולכן הקלטתי אותם, למרות כל הקושי".
נעה ידלין, כלת פרס ספיר לספרות, מצדדת בהשקעת האנרגיה בליהוק המקריא או המקריאה, ואחר כך ב'שגר ושכח'. "עכשיו יוצא לי ספר בארצות הברית והם שלחו לי דוגמאות קול של כמה קוראים", היא מספרת, "אז אם אני פורטת את האינטואיציה למרכיבים, אני בוחרת אותם לפי הגיל, אם זה ספר שעוסק באנשים מבוגרים ויש מקריא מאוד צעיר, זה מוזר. זה גם קשור בטון הספר. בדוגמה ששלחו לי עכשיו יש קוראת אחת שנשמעה מאוד עליזה, ואמרתי לעצמי 'מה היא כל כך שמחה?' קודם כל באופן כללי, מה את כל כך מרוצה? וגם כאילו, זה לא הכיוון של הספר. זה לא אמור להיות קודר אבל משהו בטון צריך להתאים לטון של הספר. בסוף זה צריך להיות קול שנשמע לי שהייתי מנהלת איתו בשמחה שיחות טלפון. בארץ בחרתי להקראה של חלק מהספרים שלי אנשים שאני מכירה וסומכת עליהם, אז גם אם לא הייתי קוראת את הסיפור בדיוק ככה, זאת עדיין קריאה טובה".
ידלין מורגלת בצאצאים של הספרים שלה בפלטפורמות אחרות. הספר "בעלת בית" עובד לתיאטרון, "שטוקהולם" עובד לסדרת טלוויזיה, ומבחינתה ספרי-שמע הם עיבוד נוסף שהיא מנסה למנן את ההתערבות שלה בהתפתחותו. "כש'שטוקהולם' צולמה הייתה לי הרבה שליטה על התהליך, אבל ברגע שיש סדרה אז נניח הדמות של נילי, שבספר יש לה אינספור אופציות ליהוקיות מבחינת מראה וקול, כל האופציות האלו נעלמות ונשארת תשובה אחת. בספר קולי זה דומה, מי שקורא אותו ממחיז אותו בניגוד לקריאה מסורתית שאם אני ואת קוראות את אותו הספר, כל אחת מאיתנו מקימה עולם שונה לחלוטין".
קשה לשחרר שליטה?
"גם אם נדמה לי שרק אני יכולה לשחק את כל התפקידים בסדרות על פי הספרים שלי, כי רק אני יודעת איך הם צריכים להישמע, אני צריכה להשלים עם זה שזה עוד עיבוד. כמו שצריך ללהק את השחקן הנכון צריך ללהק את המקריא הנכון. וזה אפילו פחות קל כי זה אדם שצריך להיות כמה אנשים ולא אחד".
8 צפייה בגלריה
"זה צריך להיות קול שנשמע לי שהייתי מנהלת איתו בשמחה שיחות טלפון". נעה ידלין
(צילום: טל שחר)
את מאזינה לספרים הקוליים שלך?
"שיהיה ברור שאני חושבת שספרים קוליים זה דבר נפלא. יש לי קרוב משפחה מבוגר שרק כשספר שלי יוצא בגרסה קולית הוא יכול לקרוא אותו. אני לא מאזינה לספרים הקוליים שלי כי זה קצת מביך אותי וגם לא כל כך מעניין אותי, אני ארים לטוקבקיסטים ואסביר שאני יודעת מה כתוב בהם אז זה קצת משעמם, והנה מגיע הטוקבק 'גם מי שלא יודע מה כתוב בהם קצת משתעמם'. אין ספק בכלל שהדבר החכם לעשות זה להקשיב לספר ולתקן, ואני די נודניקית אז בטוח הייתי מתקנת, אבל אני מוכנה, כמו המילה השנואה עלי, לשחרר".
