חלפו 24 שנים מאז שדני בויל ואלכס גרלנד הזריקו דם חדש לז'אנר הזומבים עם "28 יום אחרי". מפרק לפרק הסדרה מתגלה כמשתווה באיכותה וחשיבותה לסרטי הזומבים של ג'ורג רומרו ("ליל המתים חיים", "שחר המתים"). הסרט השני, 28 שבועות אחרי" מ-2007, נותר סוג של בן-חורג בסדרה - בויל לא ביים אותו וגרלנד לא כתב את התסריט (הבמאי והתסריטאי-שותף היה חואן קרלוס פרסנדילו). חרף זאת, גם הוא היה סרט אימה מאוד ראוי. ב-2025 בויל וגרלנד הקימו לתחייה את הפרנצ'ייז עם "28 שנה אחרי" - סרט שנועד לחנוך טרילוגיה חדשה. כעת מגיע תורו של "28 שנה אחרי: מקדש העצמות" (28 Years Later Part II: The Bone Temple), שבוים על ידי ניה דאקוסטה. לא רק שהוא עומד בכבוד מול קודמו, אלא שזה הפרק המלוטש, המורכב והאפל מבין ארבעת הסרטים שנעשו עד כה בסדרה.
"28 שנים אחרי: מקדש העצמות"
(באדיבות פורום פילם)
28 שנים לאחר תחילת המגפה, הטרילוגיה החדשה מתרחשת בבריטניה שבודדה משאר העולם. לא מגפה גלובלית, אלא רק בריטניה שהפכה לטריטוריה פוסט-אפוקליפטית. גיבור הסרט הקודם היה ילד בן 11 שנקרא ספייק (אלפי וויליאמס). הוא יצא למסע מסוכן יחד עם אימו החולה מחוץ לגבולות היישוב האנושי המבוצר, בחיפושו אחר רופא מסתורי שיוכל לרפא את האם. הוא הגיע למתחם של ד"ר איאן קלסון (רייף פיינס), שאבחן את מחלת הסרטן הסופנית של האם ואפשר לה לחוות מוות שליו, כשלאחריו הגולגולת שלה צורפה ל"מקדש העצמות" שמהווה את פרויקט חייו של הרופא.
הסרט הקודם הסתיים באופן מפתיע כשספייק, בעודו נע לבדו בדרכים, מצליח להיחלץ ממתקפת "נגועים". הוא ניצל בעזרת חבורה מיומנת של לוחמים צעירים - כולם חובשים פאות בלונדיניות ולובשים חליפות טרנינג - המונהגת על ידי אדם שמכנה עצמו סר לורד ג'ימי קריסטל (ג'ק אוקונל). לצופים הבריטים הדמות הזו הייתה מפתיעה כפליים, בגלל הדמיון החיצוני לסר ג'ימי סאביל, מגיש טלוויזיה בריטי מאוד פופולרי שמת ב-2011, ושלאחר מותו התגלה כי היה מפלצת פדופילית שפגעה במאות קורבנות. בסרט הקודם, בויל הכניס אלמנטים קוליים ו-וויזואליים של "בריטניה הישנה", שאפשרו לקרוא אותו כאלגוריית פוסט-ברקזיט על נפילתה של בריטניה. בדרך מטרידה וסוריאליסטית, גם ההד לדמותו של סאביל היה חלק מכך. דאקוסטה, לעומת זאת, היא במאית אמריקאית, ולמרות שהיא מביימת סרט שהוא המשך מיידי לעלילת קודמו, היא גם לוקחת אותו למקום אחר.
"מקדש העצמות" מפצל את עלילתו לשני קווים מקבילים שמתכנסים לאיטם: בראשון אנו עוקבים אחרי ספייק שהופך בעל כורחו לחבר בכת השטנית-סדיסטית שמונהגת על ידי סר לורד ג'ימי קריסטל. לצווארו של המנהיג המפלצתי שרשרת עם צלב הפוך, והוא מכריז על דיאלוג מתמשך שיש לו עם Old Nick (כינוי עתיק לשטן), שאליו הוא מתייחס כאביו. הכנופייה המלווה אותו נקראת "האצבעות" (The Fingers) והוא מי שמפעיל אותה בשליחות השטן. אנשים שאינם חלק מהכנופייה זוכים למה שהם מכנים "צדקה" - מעשי רצח והתעללות קיצוניים במיוחד. כדי לשרוד בתוך הקולקטיב הניהיליסטי הזה, ספייק נאלץ לעבור מבחני קבלה אכזריים הכוללים קרב סכינים למוות. לאחר מכן הוא גם הופך לעד למעשי האלימות הקיצוניים שלהם.
הקו העלילתי השני עוקב אחר ד"ר איאן קלסון וחייו המוקדשים לתחזוקת "מקדש העצמות" - גלעד עצום וגרוטסקי לקורבנות הנגיף. המקדש מזכיר שילוב מסויט בין קתדרלת הסגרדה פמיליה של אנטוני גאודי לגולגולות המשובצות בעיצובים של ה.ר. גיגר. מלבד תפקידו כ"שומר הזיכרון", קלסון גם מנהל מערכת יחסים מוזרה עם "סמסון"/שמשון (צ'י לואיס-פארי), נגוע מסוג "אלפא", אדיר ממדים ובעל עוצמה פיזית מפלצתית. באמצעות קוקטייל של מורפיום וסמי הרגעה, קלסון מצליח לתקשר עם המפלצת, והדבר מעלה את השאלה אם ניתן "לרפא" את הטירוף שהביא עימו נגיף הזעם. מערכת יחסים זו מהווה מרכיב מרכזי בדיון שהסרט מציע באנושיות של המפלצתי, ממש כפי שהוא מציג את המפלצתי באנושי. ג'ק אוקונול מעצב היטב דמות שטנית, ורייף פיינס - בהופעה נהדרת נוספת - את הדמות שמשמרת את האנושיות בנקודת הקיצון של השפיות.
הבחירה בניה דאקוסטה לבימוי הסרט מתגלה כהברקה. היא הוכיחה את כישוריה בז'אנר האימה בסרטה השני - הריבוט המוצלח ל"קנדימן" (2021). לאחריו היא עברה התנסות טראומטית כשעבדה על סרט גיבורות-העל "המארוולס" (2023), שם מצאה את עצמה בפוזיציה של מי שאינה היוצרת בפועל של הסרט הירוד שעליו היא חתומה. השילוב בין כישלון אמנותי וכלכלי מהדהד היה עשוי להחריב קריירה מבטיחה. באוקטובר 2025 עלה לאמזון פריים סרטה "הדה" - עיבוד ל"הדה גבלר" של איבסן שהעביר את העלילה לאנגליה בשנות ה-50, והפך את הגיבורה לאפרו-בריטית בגילומה של טסה תומפסון. כעת דאקוסטה חוזרת גם למסך הקולנוע, ועושה זאת בדרך מרשימה במיוחד. ניכר שהיא קיבלה מבויל וגרלנד חופש אומנותי מלא - והיא מנצלת אותו היטב.
היא נוטשת את הסגנון המגורען והמחוספס של צילום ה-iPhone 15 Pro שאפיין את הסרט הקודם (ואת עבודותיו של הצלם אנתוני דייויד מנטל), לטובת צילום קולנועי מרהיב במצלמות Arri Alexa 35 (הצלם הנוכחי הוא שון באביט, בשיתוף הפעולה השלישי שלו עם הבמאית). הבימוי מוקפד, שקול ועושה שימוש בזוויות צילום יוצאות דופן המדגישות את הפסיכולוגיה של הדמויות.
בעוד "28 שנה אחרי" תפקד כאלגוריית פוסט-ברקזיט, "מקדש העצמות" לוקח צעד קדימה אל עבר שאלות קיומיות עמוקות יותר. דאקוסטה הצהירה כי אם הסרט הקודם עסק בטבעה של המשפחה, הסרט הנוכחי עוסק בטבעו של הרשע, זאת באמצעות הצגת הניגוד החריף בין הציביליזציה שקרסה לבין הברבריות שצמחה במקומה. האיום המרכזי אינו "הנגועים", אלא בני האדם שבחרו להתמסר ליצרים האפלים ביותר. מקדש העצמות עצמו משמש כ"ממנטו מורי" (זכור את המוות) - תזכורת מתמדת לכך שהאנושות עומדת על סף תהום, שבו הגבול בין אדם למפלצת היטשטש לחלוטין.
"מקדש העצמות" אינו מיועד לבעלי לב חלש. הוא האלים והמטריד בסדרת הסרטים. הדימויים של נגוע ה"אלפא" התולש ראשים יחד עם עמוד השדרה הם רק קצה הקרחון. יש סצנות של פשיטת עור וסדיזם טהור מצד כנופיית "האצבעות", שנועדו לעורר זעזוע עמוק. עם זאת, האלימות אינה עודפת ומיותרת, היא משרתת את האווירה הניהיליסטית של עולם שבו המוסר התאדה. על רקע זה היכולת לשמור על צלם אנוש מקבלת ערך מיוחד.
אחד האלמנטים המוצלחים בסרט הוא השימוש במוזיקה. ד"ר קלסון, בבדידותו, מוצא נחמה בתקליטי ויניל של להקות כמו דוראן דוראן. הניגוד בין מנגינות מוזיקת הפופ של שירים כמו Rio או Girls on Film לבין הנוף הפוסט-אפוקליפטי המדמם יוצר רגעים של יופי סוריאליסטי ועצוב. אולם, רגע השיא המוזיקלי של הסרט מתרחש בסצנה שבה רייף פיינס רוקד לצלילי The Number of the Beast של להקת איירון מיידן - רגע קולנועי מהפנט, כמעט שייקספירי בטירופו, שמפגין את היכולות המרהיבות של פיינס ואת התעוזה של דאקוסטה. מלבד סצנה זו, ישנו גם הפסקול שמלווה את הסרט ושהולחן על ידי הילדור גודנאדוטיר ("ג'וקר"), וגם לו יש תרומה משמעותית בהוספת רובד של אימה מזוקקת ומתח בלתי פוסק. מהלך הסיום של "מקדש העצמות" מרמז ומעורר ציפיות לקראת הסרט השלישי שיסכם את הטרילוגיה. דני בויל יחזור לכס הבמאי, במה שעשוי להיות סגירת מעגל הולמת לאחת מסדרות הסרטים המוצלחות של ז'אנר האימה.
