בכל רשימה שתאסוף את הציטוטים האיקוניים ביותר בתולדות הקולנוע, המשפט המפורסם מ"הקוסם מארץ עוץ" - There's No Place Like Home ("אין מקום כמו הבית", או במקרה הזה - אין כמו שפת המקור) יתברג גבוה-גבוה. זו המנטרה שגלינדה, המכשפה הטובה, מעניקה לדורותי בשיא הסרט: כל מה שעליה לעשות כדי לחזור הביתה לקנזס ולעזוב סוף-סוף את ארץ עוץ, הוא לחזור עליה שלוש פעמים ולנקוש בנעליה האדומות. קל.
"מרשעת: חלק 2" - טריילר
(באדיבות אולפני יוניברסל)
ב"מרשעת: חלק 2", הסרט שחותם את הפריקוול הקולנועי ושעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, הדברים מורכבים יותר. הפעם, דמותה של דורותי נדחקה הצידה והמשפט המפורסם מופיע קודם בעלילה. סטיבן שוורץ, התמלילן האמריקאי-יהודי שחתום גם על השירים המקוריים מברודוויי, הפך את המשפט המוכר לשיר חדש שמגיע שני עשורים אחרי שהמחזמר עלה על הבמה לראשונה. בהתאם, הוא זוכה לטוויסט עכשווי.
הצופים שלא מכירים את המחזמר המקורי לא בהכרח ירגישו בתוספת - השיר No Place Like Home מתאים באופן מושלם לתמה מהסיפור המקורי. אבל אם בסרט מ-1939 זה הכישוף שמחזיר את דורותי הביתה מארץ עוץ, הפעם השיר קיבל תפנית אקטואלית מצמררת בחסות האקלים הפוליטי הסוער ברחבי העולם. ספוילרים קלים לפניכם - ראו הוזהרתם.
ההמנון שיוציא אותנו מהייאוש
בחלק השני של "מרשעת" הצופים זכו למנה גדושה של סגירת קצוות, קרבות כואבים ושברונות לב - אבל התוספת החדשה מגיעה בתחילת הסרט: דמותה של אלפבה - שכבר בשלב הזה מוכתרת על ידי תושבי ארץ עוץ כמכשפה הרעה מהמערב - מגלה שחיות רבות חוששות לגורלן ונאלצות להימלט מהמדינה. כל זאת ברקע החוקים החדשים, שמגבילים את התנועה של החיות ומורים על כליאתן בכלובים - שכן ככה הן מאבדות את היכולת לדבר. אפילו אם החיות לא יודעות מה מצפה להן מחוץ לגבולות ארץ עוץ, הן בוחרות בחיים של חוסר-ודאות וחופש, מאשר בחיים של אימה ופחד בחסות החוק.
3 צפייה בגלריה
"למה אני אוהבת את המקום הזה שמעולם לא אהב אותי?" מתוך "מרשעת: חלק 2"
(באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
אלפבה מגייסת את כל המאמצים שברשותה כדי לעודד את החיות להישאר בארץ עוץ ולהצטרף אליה בחשיפת השקרים של הקוסם - ואפילו יש לה הוכחות נגדו. איך היא מנסה לסחוף את החיות אחריה? היא פוצחת בשיר כמובן (בכל זאת, אלה חוקי הפורמט), וככה נוספה לסרט בלדת-כוח עוצמתית ומרגשת בביצוע ווקאלי אדיר נוסף של סינתיה אריבו - עד שדמות מיתולוגית משמעותית קוטעת אותה, אבל זה מחדל שנעסוק בו בפעם אחרת.
בשיר No Place Like Home, דמותה של אלפבה מביעה הזדהות עם הרגשות של החיות - גם היא מאמינה שהמקום שהיה לה בית השתנה לחלוטין. "למה אני אוהבת את המקום הזה שמעולם לא אהב אותי?", היא שרה. "מקום שנראה כאילו הוא מתפורר, ואולי אפילו רוצה בכך? אבל ארץ עוץ היא הרבה יותר מעוד מקום - היא הבטחה, רעיון, ואני רוצה לעזור להגשים אותו".
בבית השני היא תוהה איך זה ייתכן שדווקא בזמנים קשים, החיבור לאדמה מתעצם. "זו רק אדמה. זה פשוט מקום שמוכר לנו, והבית זה רק השם שאנחנו מעניקים לו, אבל כולנו יודעים שאין מקום כמו הבית". בהמשך היא שרה: "כשאת מרגישה שאין בך כוח להילחם יותר, כשאת מרגישה שזה לא שווה את המאבק, פשוט תגידי לעצמך - אין מקום כמו הבית".
בריאיון למגזין ELLE, שוורץ הסביר מה התפקיד שהשיר ממלא בסרט: "הרגשנו שזה חשוב שנבין ונרגיש בגוף עד כמה אלפבה אוהבת את ארץ עוץ, כמה המקום הזה חשוב לה כבית, כמה היא מייחלת שהוא יהיה מקום טוב - וכמה היא נחושה להילחם עליו. כשהיא לא מצליחה להשיג את המטרות שלה באופן שקיוותה, ונאלצת להקריב המון - הצופים יבינו איזה מחיר גבוה היא שילמה".
במפגש האזנה לפסקול שהתקיים לפני כמה שבועות בניו יורק, שוורץ גם ציין את ההקשרים של השיר לעולם האמיתי. "אמריקה, כפי שהכרנו אותה לפני עשור, השתנתה", הוא אמר לקהל. "בין אם אתם בעד התהליך הזה או שאתם נגדו - אי-אפשר להתכחש לשינויים שהמדינה עוברת, ואנחנו לא האומה היחידה שזה קורה לה. השאלה שרצינו לשאול היא: אם המדינה הולכת לכיוון שלא מתאים לך, מה את עושה? האם את מנסה להתנגד, אפילו שזה מסוכן וכמעט אין סיכוי שתצליחי? או שאת פשוט מוותרת ועוזבת? מעבר לסיפור של אלפבה, הרגשתי שיש לשיר הזה הרבה משמעות עבורנו בעולם שאנחנו חיים בו, במיוחד באמריקה של היום".
גם סינתיה אריבו התייחסה לרגשות העזים שהשיר מעורר בה ובמאזינים, ובריאיון לפודקאסט של מגזין "וראייטי", שיתפה שבזמן הצילומים של השיר כל הצוות בכה. "אני מקווה שהקהל מוכן - זה שיר שמדבר ללב האמיתי של אלפבה".
ואכן, צופים רבים שחזרו מההקרנות בסוף השבוע הראשון התרגשו עד דמעות, והצביעו על החיבור המצמרר בין השיר לבין המציאות הנוכחית. "יכול להיות שמצאנו את ההמנון שיוציא אותנו מהייאוש?" הגיבה אחת הגולשות ביוטיוב. "זה גרם לי לבכות מיד. אף שיר לא תפס באופן כל כך יפה את החוויה של להיות אדם שחור באמריקה. זה הזכיר לי את המבוגרים במשפחה שלי, שחיו באימה יומיומית ובכל זאת נלחמו עבור החזון שהם האמינו בו - חזון של בית. הם אהבו מדינה שלא אהבה אותם בחזרה, והייתה להם כל כך הרבה תקווה".
אבל לא רק באמריקה - גם מחוץ לגבולות היבשת היו צופים רבים השרגישו שהשיר לוכד את המציאות פוליטית במדינות שונות. "השיר הזה מקבל משמעות אחרת כשחושבים על אנשים בחלקים מסוימים בעולם שלקחו מהם את האדמה שהם קראו לה בית - עוד לפני שהייתה להם הזדמנות לחיות בשלום", כתב גולש אחר.
לא רק באמריקה - גם בישראל
כבר עם צאת החלק הראשון בנובמבר דאשתקד, לא היה אפשר לפספס את המוטיבים שמרפררים למשטרים אפלים מההיסטוריה, ובמיוחד את מה שהנאצים עוללו באירופה בשנות ה-30. כזכור, ב"מרשעת" החיות מודרות מהאקדמיה ומהמרחב הציבורי, זכויותיהן נשללות ובמהרה הן הופכות למושא רדיפה ואשמה במשברים רבים. הדימויים שנבחרו בקפידה - חלקם עדינים, חלקם ישירים מאוד - הזכירו את הצעדים הראשונים של רדיפת היהודים בשואה.
אם אז הסרט קרץ להיסטוריה הכואבת, נדמה שהפעם החיבור הדהד רגע אקטואלי יותר - גם כאן בישראל. אחרי שנתיים מדממות, ישראל מתוארת לא פעם על ידי אזרחים רבים כמדינה שהשתנתה ללא היכר - בזכויות, בביטחון אישי ובאמונה במוסדות המדינה. אם בשיר אלפבה מבקשת להזכיר למה חשוב כל כך להילחם על הבית, בקונטקסט מקומי השיר נשמע כמו המנון מחאה מהרחובות.
מה שהופך את No Place Like Home למשמעותי, הוא שהשיר לא מדבר רק על געגוע לבית - אלא על הפחד הממשי לאבד אותו. באופן כמעט בלתי נמנע, הדימוי הזה מהדהד גם כאן, כשיש אזרחים תוהים מהם המניעים האמיתיים של האנשים שבשלטון, והאם גם מדינת שחוותה התפוררות מוסרית וספגה כל כך הרבה אבידות עדיין יכולה להיות בית עבור האזרחים המיואשים שלה.
כמו החיות שבורחות מעוץ, מאז המחאה נגד המהפכה המשפטית והמלחמה גם בישראל יש מי שבוחרים לעזוב ולהגר למדינות אחרות. חלקם עוזבים מחוסר אמון, חלקם מתוך תחושת רדיפה או אובדן תקווה ואחרים פשוט מפחדים ממה שהעתיד יביא.
הגרעין הפוליטי תמיד היה חלק בלתי-נפרד מ"מרשעת" (וגם ב"הקוסם מארץ עוץ", שעלה לאקרנים כשגרמניה הנאצית הייתה בשיאה), אבל השיר החדש שם במרכז אמירה משמעותית ואקטואלית על אחריות אזרחית ועל הקרבה, ומצליח להפוך עוד פצצה מסחרית מהקולנוע לכזו שבאמת מעוררת מחשבה.
בזמן שברשת כבר ניגשים לניתוחים מעמיקים והשוואות בין הסרט הראשון לשני, וצוללים לאכזבה מהאופן שבו הסרט הגיע לסופו הלא-כל כך מתוק כעבור שעתיים ו-17 דקות, שווה להתעכב על האמירה המשמעותית שמצליחה לשפוך כל כך הרבה אור ותקווה על מציאות מתישה וכואבת. כל מי שנלחם אי-פעם עבור שינוי יצליח להתרגש ממנה.
