באחת הסצנות הבנאליות בסרט הבנאלי להפליא הזה, משוויץ אחד הקוסמים והמכשפים שמנהלים את ארץ עוץ שהאנשים הפשוטים שבפניהם הוא וחבריו נואמים, ומצהירים הצהרות ריקות, הם "חלולים" וחסרי כל יכולת לחשוב בעצמם. כן, זה אחד מאותם סרטים מלאים בניצבים שחוזרים מסצנה לסצנה ותפקידם להריע או לכעוס או לעצור נשימה מול גיבורי הסרט שנושאים נאומים חוצבי-להבות, אנשים נשגבים, מנהלי מחוזות וממלכות, כי הם היחידים שראויים שיספרו את סיפורם בסרט. דמוקרטיה במיטבה. ובכן, כך בדיוק חושבים גם האולפנים ויוצרי חלק ב' של עלילות "מרשעת" עליכם, הצופים שלהם - כעדר מטומטמים, וסליחה על השפה הבוטה. את הכול מאכילים בכפית, הכול נלעס ומוסבר שלא לצורך.
"מרשעת: חלק 2" - טריילר
(באדיבות אולפני יוניברסל)
החטא הקדמון של "מרשעת" - כמו כל כך הרבה פרויקטים הוליוודיים חמדניים - הוא חטא המריחה. המחזה המצליח שכתב והלחין סטיבן שוורץ ומציג בברודוויי כבר 23 שנה - אורכו במקור פחות משלוש שעות, כולל הפסקה להבנתי. העיבוד הקולנועי נמרח לחמש שעות, מחולק לשניים, כי למה לא לגרום ל"חלולים האלה", כלומר לקהל, לשלם כפליים גם על הפופקורן והחניה. זה אומר שצריך להכניס עוד שיר או שניים או חמישה שאיש לא רוצה או צריך לשמוע, לוודא שבסצנות הדמויות יסבירו שכן, בדיוק, זה מה שהן חושבות, כן, בואו נגיד את זה שוב: אני כועסת, ומרגישה נבגדת, וגם נבגדת וכועסת. הנה נוף של ארץ עוץ עם שמיים ורודים. יפה, לא? הנה הדמות שלנו שוב מביטה בו. היא עדיין מרגישה נבגדת. וגם כועסת.
כשמורחים עיבוד לספר, כמו האחרון בסדרת "הארי פוטר" שחולק לשני סרטים, עוד אפשר לתרץ את זה שבין הדפים יש עוד הרבה סיפורים ורגעים שלא היו מגיעים למסך בעיבוד רגיל. כאן זו נטו חמדנות - ועצלנות. כי החלוקה לשניים גם פוגעת בצורה נוראית בזרימה הסיפורית של כל אחד מהסרטים, ובמיוחד בחלק ב'. חלק א', שיצא אשתקד והגיע להכנסות של 750 מיליון דולר אחרי מסע פמפום מאסיבי ועשר מועמדויות לאוסקר (הפרזה, בדיעבד), עוד נהנה מהחן של גילוי העולם לאלו שלא נחשפו למחזמר ולתופעת "מרשעת". הוא הציג את סיפור התבגרותן של אלפבה (סינתיה אריבו) וגלינדה (אריאנה גרנדה), המכשפה ה"רעה" והמכשפה ה"טובה" לעתיד, שבשנותיהן הראשונות היו פשוט הנערה החריגה מול מלכת הכיתה. היו בו מידה של שובבות והומור, כמו סרט נעורים שמוצג במשולב עם תלבושות מוגזמות. קצת "היי סקול מיוזיקל" עם קסמים, או "הארי פוטר" עם שירים. אך המחזמר, אבוי, כולל בחלק א' את שני השירים הזכורים בו (Popular ו-Defying Gravity שסיים את החלק הקודם בקרשנדו, ובמחזמר מוצג בול לפני ההפסקה). עכשיו אנחנו בחלק ב', ומוזיקלית, ברוכים הבאים למדבר של ארץ עוץ.
עלילתית, המצב לא טוב בהרבה. "מרשעת: חלק 2" מתחיל כשאלפבה כבר מתויגת כמכשפה הרעה, מנהיגת המרד. בנקודת הפתיחה של הסרט, כמו בהרבה עיבודים קודרים שלא לצורך לספרי ילדים, מראים איך הארץ האהובה נפלה בזרועותיו של שלטון אכזר - מסוגת "עכשיו הדברים נהיים רציניים" - והשמיים מתקדרים, מילולית. אלפבה היא כבר לא סתם נערה דחויה, אלא מנהיגת מרד החיות. איך המרד הזה נראה ומי משתתף בו חוץ ממנה? לא ברור. אבל עזבו, אומרים בהוליווד, זה לילדים. וכמובן, איך אפשר בלי דימויי נאצים. כל מי שהדמויות שלנו לא אוהבות הם שונאי זרים שדוגלים בסלקציות כמו הנאצים, אנשים עם דעות קדומות, "לא כמונו". או טראמפיסטים - גם לכך הסרט מרפרר בעצלנות דרך הקוסם - ג'ף גולדבלום, בליהוק רבע-מוצלח כשרלטן שלא ממש רוצה בשלטון, אבל אם כבר קיבל הזדמנות לשלוט במקום ללא מצרים - הוא יזרום. גולדבלום, אגב, מקבל הפעם גם את השיר החביב היחיד בחלק ב', שמזכיר לדקות ספורות את הצ'ארם הגולדבלומי השלוכי שלו.
אם לנסות לשפוט מעבר לרדידות, אפשר להגיד ש"מרשעת" - כמחזמר - הוא בכל זאת תוצר מעניין של זמנו. המחזמר המקורי יצא ב-2003, דקה ורבע במונחים היסטוריים אחרי נפילת התאומים והמלחמה העולמית בטרור שהתרכזה אז בעיראק. יש בהחלט משהו מרענן ואף חתרני במחזמר סופר-מיינסטרימי שמנסה להתחקות אחר סיפור-המקור של הנבל, להראות שרוע הוא שאלה של הבניה תרבותית, של תעמולה. העניין הוא שבזמן שחלף מאז ראינו אינספור ניסיונות לפצח את התמה הזו - "מליפיסנט" עם אנג'לינה ג'ולי ששאב השראה ברורה מהמחזמר, וכמובן סדרות כ"דקסטר" ו"שובר שורות" - כולם תוצרים של עידן בוש (ובהמשך, בעידן טראמפ - "ג'וקר") ששואלים "מה אם הנבל הוא לא כזה נבל", או "מה אם שמעתם רק חצי מהסיפור"? בקרוב, בן לאדן. העניין הוא שכעת "מרשעת" הקולנועי נראה כמו יצירה שאיחרה את הרכבת שהיא עצמה התניעה. אז אלפבה היא בעצם מכשפה טובה, ודורותי סתם ילדה פוצית שבה השתמשו כדי לספר לנו אגדה? לא נפלתי.
ויש גם פרדוקס פנימי בסיסי ב"מרשעת", מאחר ויש בו בהחלט מכשפה מרשעת, מאדאם מוריבל (מישל יאו זוכת האוסקר על "הכל בכל מקום בבת אחת", שמאז קבלת הפסלון מבזבזת את הקרדיט שקיבלה). היא האחראית לכל צרות ארץ עוץ, היא הקוסמת האמיתית שמפעילה את כולם כבובה על חוט, או בקיצור - ה-מכשפה. ואם מדובר במכשפה אסיאתית, בכלל הוליווד זכתה לחזור לסטריאוטיפים המתבקשים מאגדות ילדים. אז רוע הוא הבנייה תרבותית או מונח מוחלט? אל תיתנו ל"מרשעת" לענות לכם על שאלות פילוסופיות כאלו.
4 צפייה בגלריה
מבזבזת את הקרדיט שקיבלה באוסקר. מישל יאו (משמאל) מתוך "מרשעת: חלק 2"
(באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
מה שנותר מעבר הוא סיפור-מקור עבש, שגם כמוהו ראינו עשרות בהוליווד בשנים האחרונות, עם כל מיני סיפורי אוריג'ין לא מעניינים לחפצים ועלילות משנה ב"הקוסם מארץ עוץ" - נכס צאן ברזל בקולנוע ובספרות האמריקנים והעולמיים מאז יציאת הרומן המקורי של פרנק אל. באום ב-1900. תראו, כך נוצרו הדחליל ואיש הפח (גם אם סיפור היווצרותם יחסית לאגדה המוכרת גורם ל-20 חורים אפשריים בעלילה), כך נוצרו הנעליים האדומות ושביל האבנים הצהובות. מעניין? לא כל כך.
גם בחלק ב', השחקנית המצטיינת נותרה אריאנה גרנדה והיא גם אחראית לדמות היחידה שנותרה איכשהו מעניינת בכל הפיאסקו הזה: גלינדה שחיה בין העולמות. מזדהה עם חברתה המורדת אלפבה ומנסה להגן עליה, אבל מכורה לאהבת הקהל - הלייקים אם תרצו - ונמצאת עמוק-עמוק בשירות הממסד שמפנק אותה ובז לה במקביל. כאמור, גם ה"בין העולמות" היא תמה שתמצאו בכל סרט הוליוודי שני, וכאן מוגש בגרסת הילדים, כשרוב תוצרי דיסני מציגים עליה תובנות בוגרות מב"מרשעת".
אני מודע לכך שבטוקבקים, מעבר לקללות, יגידו שאני לא קהל היעד, לא מזדהה אולי עם תמות של העצמה וחברות שהיו בלב המחזמר וגם מוצגים ככאלה בסרט. לפרוטוקול, כותב שורות אלו הוא חובב מיוזיקלים גדול, דומע בכיף במחזמרים בברודוויי, בווסט-אנד ובתל אביב (הבמאי ג'ון צ'ו, שאחראי גם לחלק הקודם ולא הוזכר עד כה ולא במקרה, מציג עבודה חסרת השראה במיוחד בקטעים המוזיקליים. לאן נעלם הברק שהיה לו כשביים את "שכונה על הגובה", או אפילו את סרטי ההופעות של ג'סטין ביבר?). אבל גם אם "מרשעת" לא נכתב בשבילי, תפקיד העיבוד הקולנועי הוא להפוך אותי למעריץ מהשורה. לי הוא גרם את ההיפך: בסוף הצפייה בחלק א' אמרתי שאני לא "הייטר" אלא יותר "סתם אדיש", אדם שיודע שיש דבר כזה "מרשעת" ומוכן להמשיך הלאה בחייו. עכשיו הודות לחלק ב' - אני הייטר.
