בחודש שעבר סיימה הסדרה "הפיט" את עונתה השנייה, כשהיא הופכת עבור HBO ללהיט בסדר הגודל של "הלוטוס הלבן" ו"יורשים". וביחס של השקעה מול רווח, היא כנראה עסק טוב יותר מ"האחרונים מבינינו". המספרים של "הפיט" מדהימים גם כי בתקציב עונה אחת של "בית הדרקון" אפשר להפיק שתי עונות של חדר המיון בבית החולים בפיטסבורג, וגם כשזוכרים שהיא עלתה לאוויר למעשה בלי יחסי ציבור: עכשיו היא הגיעה ל-15 מיליון צופים בממוצע לפרק בעונה השנייה, ובשבועיים האחרונים של העונה גם הייתה במקום הראשון במדד נילסן לתכניות סטרימינג. לא יפתיע אם ההצלחה הזו תעשה שינוי חד בתפיסה של ראשי ערוצי הסטרימינג, שיבינו שאפשר להביא הרבה קהל בלי לפגוע באיכות או למשכן את הבית.
דרמה טלוויזיונית מצוינת בצד, ההתפוצצות שומטת-הלסת של "הפיט" היא הוכחה לכך שיש קהל גדול מאוד שמחפש משהו שעידן הטלוויזיה היוקרתית ו/או עידן הבינג' לא נותנים לו: עונת טלוויזיה באורך מספק (במקרה הזה 15 פרקים); סיפור אנושי צמוד-קרקע שמחובר ישירות למציאות הנוכחית בארצות הברית וכל אחד יכול לראות בו את עצמו; וידיעה שהעונה הבאה תגיע בשנה הבאה ולא יהיה צורך לחכות שנים לעונה נוספת.
ואולי מעל הכול, "הפיט" היא הניצחון המוחלט של פורמט שידור פרק אחד בשבוע, שמאפשר לקהל גדול להתרכז שוב מאחורי מה שהיה פעם "הברזייה" ועכשיו הוא הכאוס של המדיה החברתית. שתי עונות זה מעט מכדי להגדיר סדרת טלוויזיה כ"גדולה", אבל "הפיט" בדרך לשם וזה קורה לא מעט בזכות פורמט הפרק השבועי, שמוכיח שוב ושוב ושוב כי זו הדרך להיצרב בזיכרון.
נעשה ניסוי קטן: בלי לחשוב יותר מדי, דרגו לעצמכם את עשר סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר של המאה ה-21, ואחר כך תבדקו כמה מתוכן הן סדרות בינג'. לא כאלה שאתם ראיתם בבינג', אלא כאלה שמראש שחררו את כל הפרקים שלהן יחד. לא יהיה סיכון גדול להמר שהרוב המכריע של הסדרות ברשימות שלכם, עלו לאוויר עם פרק אחד בשבוע: "הסופרנוס", "הסמויה", "עמוק באדמה", "יורשים", "שובר שורות", "ויפ", "תרגיע", "מד מן", "משחקי הכס", "רוק 30", "האמריקאים", "ניתוק", "הלוטוס הלבן", ועוד ועוד. כמעט כל אחת מהן שינתה בדרכה את הטלוויזיה.
עכשיו נסו להיזכר בסדרות בינג' שעשו אותו דבר: "בית הקלפים" אחראית למהפכה אדירה כשלמעשה המציאה את הבינג', "בוג'ק הורסמן" זו איכות נדירה, "דברים מוזרים" הייתה תופעה תרבותית אמיתית, ו"הכתר" ממש הגדירה מה זו סדרת נטפליקס. ועדיין, הן נלעסו, התעכלו ויצאו מהמערכת בסוף שבוע אחד. הן לא מעוררות געגועים גדולים, וכולן רוכבות על פורמט די ציני שנולד במשרדי נטפליקס ומטרתו היחידה היא להכריח את הצופה לא לעזוב את מלון קליפורניה אף פעם. "אוזרק" היא דוגמה מצוינת לסדרת בינג' באיכות של "שובר שורות", ועדיין אי אפשר בכלל להשוות את מקומן של שתי הסדרות האלה בזיכרון הטלוויזיוני הקולקטיבי.
אנשים בגיל מסוים בוודאי זוכרים היטב את "האו.סי", אופרת סבון סאטירית לבני נוער מאמצע העשור הראשון של המאה. היא שרדה רק ארבע עונות, בערה ודעכה כמעט באותה מהירות. ובכל זאת, 20 שנה אחרי, כשאדם ברודי מככב ב"רק לא זה", עדיין זוכרים שהוא היה סת' כהן; וכאשר בן מקנזי מביים עכשיו סרט תיעודי על עולם הקריפטו, הוא צריך לענות על שאלות כמו "האם ריאן אטווד היה היום סוחר קריפטו". זה הכוח של סדרת טלוויזיה שנמצאת בסלון כמה חודשים בשנה, במשך כמה שנים. ואפילו בתקופה של תוכן אינסופי, הכוח הזה תמיד יהיה הרבה יותר חזק משמונה פרקים שנבלעים בשישי-שבת ונשכחים ביום ראשון.
