פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, הנערך מדי שנה בסינמטק תל-אביב, כבר מזמן חדל להיות אירוע שחשיבותו היא אך ורק בהקרנת סרטים המוקדשים לצדק חברתי, שוויון, מלחמה בגזענות, אקולוגיה ואקלים. בפשטות, במסגרתו ניתן לצפות בכמה עבודות מצוינות שלא מצאו להם פלטפורמה בפסטיבלי הסרטים האחרים המתקיימים בישראל. מארגניו, דני וילנסקי וגידי אביבי, הפכו אותו לאחד האירועים הקולנועיים המסקרנים שמתרחשים כאן, והסרטים שמוקרנים בו בהחלט מזכירים לציניקנים שבינינו שעדיין ישנם קולנוענים המאמינים בכוחה של האמנות הזו להשפיע, להיות מוסרית, ולהפוך אותנו לאנשים מודעים יותר – שלא לומר טובים יותר. וכן, דווקא בימים אלה, דווקא כאשר נדמה שהולך ומתפוגג המחנה המאמין בערכים של זכויות אדם, התנגדות לכיבוש ודיכוי ומלחמה בשחיתות – הפסטיבל הזה, שייערך בין 1-10 בדצמבר, נושא בגאון את חשיבותו. הנה כמה סרטים מומלצים, לא רק בשל נושאיהם אלא גם ערכיהם הקולנועיים, שיוקרנו במהלכו.
"קלונדייק"
בזמן שהסרט הזה, נציג אוקראינה לאוסקר הסרט הבינלאומי, ייצא לאקרנים, כבר נטלו כמה משחקניו ואנשי צוותו חלק בכוחות הלוחמים בפלישה הרוסית, והשחקנית הראשית בו סייעה לפליטים אוקראינים לחצות את הגבול לפולין. עלילת סרטה של מרינה אר גורבך מתרחשת בכפר קטן על גבול רוסיה-אוקראינה במהלך הפלישה הרוסית הקודמת לדונבאס, בשנת 2014, וסיפוח חצי האי קרים. הגיבורים הם אישה הרה (אוקסנה צ'רקשינה) ובעלה המתגוררים במה שנותר מבית שהופצץ, מתמודדים מול הכוחות הבדלנים באיזור, ומוצאים עצמם עדים להתרסקותו של המטוס המלזי שהופל אז על-ידי טילים רוסיים. שרידיו וגופות 298 נוסעיו והצוות מפוזרים בשטח הכפר.
החור הענק שנפער בקיר הבית וגל הלבנים שלצדו יוצרים דימוי אפקטיבי של התמזגות המרחב הביתי במרחב של המלחמה. התעקשותה של האישה לנקות את האבק, ספה שחוסמת את הקיר ההרוס, וצפייה בטלוויזיה הממוקמת מול החור – כל אלה מעצבים סדרה של פעולות הנתפסות כניסיון לשמור על שגרה ברגע של קריסת זהויות לאומיות (הבדלנים) וערעור של גבולות פיזיים. החיים שמתפתחים בגופה של האישה מול המוות שאורב בחוץ מייצרים ניגוד נוסף, שמגיע לשיאו בסצנה עוצמתית החותמת את הסרט הראוי-ביותר הזה.
"גיבור מעמד הפועלים"
סרט סרבי בבימויו של מילוש פושיץ' שעוסק בנושא שהוא, למרבה הצער, רלוונטי מאוד גם לישראל. זהו סיפורם של פועלי בניין העובדים בשירותו של יזם נדל"ן מושחת ושותפתו שהיא גם פילגשו. הם נשכרים לשקם אתר בנייה שננטש, ונדרשים להתמודד מול תנאי העסקה נצלניים. על הדרך חושף הסרט שחיתות, זלזול בזכויות עובדים, וגם תאונות עבודה שאחת מהן נגרמת במכוון כדי שהעובד הפצוע יוכל לקבל פיצויים למחייתו. הבישוף המקומי מוזמן להעניק את ברכתו לרגל תחילת העבודה על הפרויקט בתמורה לשוחד, והחגיגות המתועדות לא נועדו אלא להסתיר את המתחים שבין היזמים והעובדים.
זה מתחיל כמו סרט מחאה חברתי נוסח קן לואץ', אבל בחלקו השני הופך למעין פילם נואר המתאר את הניסיונות להסתיר טרגדיה נוראה שמתרחשת באתר הבנייה. הגיבורה עצמה, שותפתו היהירה של היזם בגילומה של יאסנה דוריצ'יץ' ("לאן את הולכת, אאידה?"), מתבררת כדמות מורכבת יותר מכפי שציפינו, הגרה בדירה צפופה עם בעל מובטל וילדתם ופועלת במידה רבה מחוסר ברירה. מצפונה הולך ומתעורר בעקבות הטרגדיה, ומכאן ממשיך הסרט עד לסיומו הבלתי צפוי והבעייתי. סיפור אהבה בין פועל צעיר וחברתו מעניק לסרט מידה של נאיביות שמתנפצת אל מול הציניות של בעלי הכוח. דרמה חברתית משובחת שהיא גם מותחן אפקטיבי.
"התיק נגד אניה"
סרט תיעודי העוקב אחר המאבק לשחרורה של נערה רוסיה בת 17, אניה פבליקובה, שיחד עם צעירים אחרים, שכל רצונם היה לדון בהגבלות על חופש הביטוי במדינה, השתתפה בצ'אט שאליו חדר סוכן מניפולטיבי מטעם שירותי הביטחון – והביא למעצרם באשמת השתייכות לארגון טרור. סרטה של אנה שישובה (שעברה בינתיים לישראל) יוצר הקבלה ברורה בין רוסיה שתחת שלטון פוטין לברית המועצות הסטליניסטית שעליה שמעה בילדותה. הוא מתאר פיזור אלים של הפגנות, עינוי פיזי של צעירים שהשתייכו לקבוצה האינטרנטית שבה הייתה חברה גם אניה, ואת מערכת המשפט המוטית שגוזרת עליהם עונשי מאסר כבדים.
כאשר אניה נשלחת, עד משפטה, למעצר בית – המעקב התיעודי אחריה הופך למסוכן ונעשה על כן בחשאיות. אמה פותחת בשביתת רעב, מארגנת הפגנות כנגד המשטר, וכמובן נאלצת להבין שדבר מכל זה לא יעזור. באופן אירוני, הסרט כולל סצנה שבה פוטין עצמו יושב בראש ישיבה מיוחדת המוקדשת לענייני זכויות האזרח בארצו. הסרט מתבסס גם על חומרים מפלילים שצולמו בסתר על-ידי המשטרה ויוצרים את הרושם כאילו אכן מדובר בארגון טרור. הסרט עצמו נעשה בתנאים שסיכנו את יוצריו, והצפייה בו מעוררת זעם, ייאוש ואפילו חשש. זהו סרט מצוין.
"למה אנחנו אמריקאים?"
דמותו של המשורר, המחזאי והאקטיביסט האפרו-אמריקני אמירי בראקה (ששמו האמיתי היה לירוי ג'ונס) עומדת במרכז סרטו התיעודי של אודי אלוני, ובאמצעותה נחשף המאבק לשוויון ונגד גזענות שהתנהל בעיר ניוארק שבמדינת ניו ג'רזי בשנות ה-60. זהו סרט שממשיך את הדיון שמתנהל בכמה מסרטיו של אלוני כמו "אמנות/אלימות" (2013) על תיאטרון החופש של ג'וליאנו מר חמיס בג'נין ו"ג'נקשן 48" (2016) על ראפרים פלסטינים בלוד, שעניינו החיבור בין אמנות ופעולה פוליטית. מה שמעניין את אלוני בסרטו הנוכחי נע מעבר לכתיבתו של בראקה אל כוחה וקולה של אלמנתו, אמינה, שמייצגת שיח של מחאה וחסד. הסרט משרטט את דיוקנה של משפחה שההיסטוריה שלה משולבת באקטיביזם השחור מאז פריצתו בשנות ה-60 ועד היום, כאשר בנם של אמירי ואמינה, ראס, מכהן כראש העיר ניוארק ומשלב בנאומיו קטעי שירה ספונטניים, סוחפים.
הסרט מציב את המעשה האמנותי מול הברוטליות המשטרתי, ומעצב את דמותה המרשימה של אמינה כמיתוס חי של מטריארכליות. אלוני מתמקד בפניה שההיסטוריה של דיכוי השחורים חרוטה בהן – והתוצאה היא סרט מרגש, שעובר מסיפורו של הגבר, אמירי, אל מלחמתה של האישה-אם, אמינה. ניוארק עבור אלוני, שמגיע מחוץ לסיפור הזה, היא ג'נין או לוד מסרטיו הקודמים – המקום שמייצג מלחמה כנגד גזענות ודיכוי. מקום שבו האלימות הפושה והעוני הם אמצעים של שליטה ברוטלית על ידי הממסד. בה בעת, זהו גם סרט על זהות אפרו-אמריקנית. השיבוש הלשוני שבשמו המקורי של הסרט, Why is we Americans, אינו רק סלנג, אלא מתייחס לזהות הנתונה בסימן שאלה – באיזו מידה אנחנו, כלומר הם, חלק מאמריקה. אז, וגם היום. הקרנת הסרט היפה הזה בפסטיבל תלווה בשיחת זום עם הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק.
