הקריירה של הבמאי האיסלנדי בלתזאר קורמאקור משלבת בהצלחה קולנוע שמופק במולדתו, וקולנוע ז'אנרי עם התמחות בסרטי הישרדות שאותו מביים בארצות הברית. סרטו השמיני The Deep מ-2012 היה הפקה איסלנדית ששחזרה סיפור אמיתי על דייג שסירתו התהפכה במים הקפואים. הסרט הגיע לרשימת חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר לסרט הזר, ועיצב את המשך הקריירה האמריקאית של הבמאי. בהוליווד הוא ביים את "אוורסט" (2015) - שיחזור ניסיון הישרדות של שתי קבוצות מטפסים בדרך לפסגת ההר, "נסחפים" (2018) - עוד שיחזור הישרדות של זוג שהסירה ההרוסה שלו נתקעה באמצע האוקיינוס האטלנטי, ו"טרף" (2022) - סיפור בדיוני על משפחה בשמורת טבע בדרום אפריקה שנרדפת על ידי אריה תוקפני במיוחד. קשה לחשוב על במאי עכשווי בעל רקורד כה ממצה של סרטי הישרדות - באוויר, בים וביבשה. ייתכן שזו הסיבה שהאלגוריתם של נטפליקס סימן את קורמאקור כבמאי שיוכל לספק סרט הישרדות לפלטפורמה. ואם כבר, מדוע שלא יהיה זה שילוב של סכנת טיפוס הרים, התהפכות במים סוערים, וניסיון לשרוד חיית טרף מסוג אדם?
"פרא" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"פרא" (Apex) הוא התוצר של פעולת אלגוריתם משוערת זו. סרט קצר (95 דק') שעוסק בסיטואציית הישרדות אינטנסיבית שיש בה גם אלמנט של אימה. ביסודו של דבר זהו סרט על שתי דמויות, והוא נסמך על הופעות משחק מאוד שונות בטמפרמנט שלהם של שני השחקנים הראשיים. הוא נמצא דרגה אחת מעל הממוצע הבינוני למדי של סרטי נטפליקס, ואפילו עולה המחשבה שהוא היה יוצא נשכר מצפייה באולם קולנוע עם קהל שהיה מגיב באופן קולקטיבי לכמה מהרגעים הברוטליים המוצגים בו. בה בעת התסריט של ג'רמי רובינס (תסריטאי בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "הטיהור") אינו מצליח, וספק אם מנסה, להקנות עומק לדמויות או לסיטואציה.
הפרולוג של הסרט מתרחש במרומי מצוק הסלע הקרוי "קיר הטרולים" בנורבגיה. סאשה (שרליז ת'רון) ובעלה האוסטרלי טומי (אריק באנה) הם זוג מטפסים רב-ניסיון, שמנסה להתגבר על המקטע האחרון לפני הפסגה (Apex, שם הסרט המקורי, יכול להיות מתורגם כ"פסגה"). פעם אחר פעם סאשה נכשלת ונשמטת כמה מטרים למטה. טומי מציע שהם ימשיכו לנסות מחר ולו רק בגלל שסערה מתקרבת להר, אך סאשה חדורת-המטרה מתעקשת להמשיך לנסות. הוא אומר לה (בתרגום חופשי) "זו הסיבה שיש לך שותף לטיפוס, כדי שמישהו יוכל לומר לך כשאת מאבדת קשר עם המציאות". אחר כך באוהל המטפסים התלוי בין ארץ ושמיים הוא מעדכן אותה שהמצפן שלו, הן החפץ הפיזי והן הרעיון הקונספטואלי, מאותת שלא נשארו לו עוד הרבה טיפוסים מאתגרים שכאלו. "מזל הוא כמו כל דבר שאתה מעלה להר - בסופו של דבר הוא נגמר".
לא יהיה זה ספוילר לומר שמשפטים אלו מסמנים לטומי צלב גדול על המצח. לא מעט סרטי הרים מתחילים בטראומה של מוות, כשהמשך הסרט הוא הניסיון לכפר או להתמודד איתה. החל מ"הגיהנום הלבן של פיז פאלו" (ארנולד פאנק ו-ג.וו פאבסט, 1929) – סרט מפתח בפאזה הגרמנית והמכוננת של הז'אנר, ועד ווריאנטים אמריקאיים כמו "סחרור מסוכן" (רני הרלין, 1993) עם סילבסטר סטאלון, ו"מעבר לגבול הסכנה" (מרטין קמפבל, 2000). לאחר הצבת הטראומה כמוטיבציה פסיכולוגית של הגיבורה תוכל להופיע הכותרת של שם הסרט.
חמישה חודשים מאוחר יותר סאשה מגיעה למסע אתגרי ב"אאוטבאק" של אוסטרליה, בפארק הלאומי (הפיקטיבי) "וונדארה". יתכן שבחזרה ליבשת של בן זוגה המנוח יש אלמנט של סגירת מעגל, באותה מידה זו יכולה להיות גם התרסה - היא ממשיכה לאתגר את עצמה ללא שותף שיאזן את הדחף ההרפתקני. אפשר להבין את זה בכל מיני דרכים, אבל מה שבטוח שהיא שם עם המצפן שהיה שייך לו.
אישה לבד בטבע הפראי זה לא דבר פשוט. במשרד של פקחי הפארק יש צילומים של אנשים שנעלמו ולא נמצאו, כולל משפחה שלמה. בחנות מצרכי המזון שבה היא עוצרת להצטייד יש ציידים לא סימפטיים שמגלים עניין מטריד באישה היפה. זאת לא תהיה הפעם האחרונה שבה היא תתקל בהם. מזל שיש שם את בן (טארון אגרטון), אדם שמרבה לשהות בשטחי הפארק. הוא נמצא בחנות כי הוא מספק לה "ג'ני ג'רקי" - חטיפי בשר מיובש שהכין במו ידיו. מול הציידים הוא מפגין מידה של נוכחות גברית שגורמת להם לשחרר לחץ. בהמשך הוא מציע לסאשה מסלול טיול מאתגר בפארק, ואולי אף רומז שמוטב שהם יעשו אותו יחד. סאשה תוותר על החברותא אבל תבחר במסלול המאתגר שהציע.
רבע שעה לתוך הסרט הוצבו כל האלמנטים הרלוונטיים להמשכו. המסלול שסאשה בחרה כולל הליכה בתוך הטבע הפראי, ובעיקר שיט בנהר שוצף, מלא סלעים ומפלים, שאף אדם בר-דעת לא היה מסתכן בו. זו, כמובן, לא הסכנה העיקרית שבה היא תתקל.
בן הוא לא מה שנראה במבט ראשון, אבל צפויות הפתעות מאוד לא נעימות לגבי רמת המופרעות שלו. במבנה המקובל בז'אנר של טראומת יסוד והניסיון להתגבר עליה, סאשה עומדת דרך ייסורים קשה. בן יהפוך לגרסה שטנית של בן הזוג המלווה את הגיבורה, עם רגעים שמשכפלים בדרך מעוותת את התלות ההדדית של שני מטפסי הרים. מלחמת ההישרדות של סאשה תוצג באופן אמין למדי. יש תחושה של צילום בלוקיישן והאפקטים המיוחדים שבהם נעשה שימוש נטמעים היטב. זה מאפשר להעביר לא מעט רגעים מאוד לא-סבירים מבחינת ההישרדות הפיזית המוצגת בהם. מצד שני, זהו סרט נטול עומק פסיכולוגי או חברתי. אין בו את המורכבות של סרט כמו "גברים במלכודת" (ג'ון בורמן, 1972), אלא בימוי יעיל של מאבק הישרדות בטבע הפראי.
4 צפייה בגלריה
למרבה הצער זה לא נפתח בסצנה של ילד מעוות מנגן בבנג'ו. מתוך "פרא"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
בעשור האחרון שרליז ת'רון בנתה מעמד של שחקנית אקשן מובילה בסרטים דוגמת "מקס הזועם: כביש הזעם" (2015), ו"פצציה אטומית" (2017). הנוכחות הפיזית שלה בסרט משדרת מידה של רוגע ושליטה בנסיבות קשות מנשוא. לעומתה אגרטון נזרק לצד השני של ספקטרום המופרעות. המפגש בין שתי הדמויות שהם מגלמים מייצר תוכן נטפליקסי מבוצע היטב אך שטחי.
