קצת "שעת הנעלמים" ו"שתיקת הכבשים", וטיפת "זה". זהו כנראה המתכון הקלאסי למותחן סוג ב' שהוא "איש הלחישות" (The Whisper Man) שעלה בסוף השבוע בנטפליקס. לזה רצוי להוסיף מה שאף פעם לא באמת מקלקל: סיפור רקע על אבהות פגומה והשלמה שבאה מקץ עשרות שנים. למעלה אפשר לפזר קצת מהדבר הזה שנקרא רפלקסיביות: הגיבור הוא מחבר של ספרי פשע שנקלע במציאות לפרשה שכמו נלקחה מאחד מספריו. לא יועיל - לא יזיק.
"איש הלחישות" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
גם השמות מבטיחים: האחים אנתוני וג'ו רוסו הם המפיקים, והסרט מבוסס על ספרו של הסופר הבריטי סטיב מוסבי שראה אור תחת שם העט אלכס נורת' וזכה לשבחים. הבמאי הוא הניו-זילנדי ג'יימס אשקרופט ששני מותחנים קודמים שביים ("הדרך הביתה בחשכה" ו"שלטונה של ג'ני פן") התקבלו באהדה ביקורתית. וישנו גם רוברט דה נירו שאמור לפזר איזו מכובדות לכאורה. בקיצור, לא יועיל - לא יזיק.
וזהו בדיוק "איש הלחישות". סרט שנועד לצפייה ביתית בשעת לילה מאוחרת, כשהאורות מעומעמים. שום דבר לא באמת מפתיע, אף לא סצנה אחת שמושיבה אותנו על הקצה. ישנו רוצח סדרתי של ילדים שיושב מזה שנים רבות בכלא, ועכשיו הוא מגויס על ידי בלש בפנסיה שלכד אותו (דה נירו) כדי לסייע באיתורו של רוצח חדש המחקה את סגנונו של הנ"ל - פיתוי ילדים החוצה מביתם בלילה באמצעות לחישות, חטיפתם ורציחתם. שני ילדים כבר נעדרים, ועתה על הכוונת בנו הצעיר (אקסטון לוקה פורטו) של סופר ספרי מתח שהתאלמן זה לא מכבר (אדם סקוט). בתחילת הסרט השניים עוברים להתגורר בעיירת הולדתה של האישה והאם המנוחה.
ישנה בלשית החוקרת את ההיעלמויות המסתוריות (מישל מונהאן), והיא זה שפונה אל הבלש הוותיק כדי שיעזור לה. הבלש, מסתבר, מעולם לא פרש באמת. הוא שומר בביתו מפה גדולה ועליה סיכות אדומות הקשורות לאיש הלחישות המקורי, כמו גם תיבה מסתורית שאת תוכנה לא נחשוף. לא נחשוף עוד כמה פרטים: מהו, למשל, הקשר בין הבלש וסופר המותחנים; או מי מגלם את דמותו של איש הלחישות המקורי (למרות שאתרי המידע הקולנועיים מציינים זאת); ואיך כל זה קשור להחלטה לשוב הביתה שבסרט הזה מתבררת כטראומתית במיוחד. אגב כך, הבית בסרט מזכיר אותם בתים רדופים מסרטי "הרוע שבפנים" ושות' - עוד נקודה גנרית, בעיקר כשמתברר שמשהו אכן מוחבא בין הקירות הישנים.
זהו, כאמור, מותחן סביר בתנאי צפייה מסוימים. אחת הבעיות המרכזיות בו קשורה לעיסוק הטראומתי שלו ביחסי אבות ובנים. נדמה שאין דינמיקה הורית בסרט שאינה מסומנת על ידי אבהות רעילה או לא מתפקדת. אבל מאחורי שלל האבות הנעדרים, הכושלים והרעילים, קשה למצוא פה תובנה של ממש על אבהות ועל החלל שהיא מותירה אחריה. לא מסייעות גם סצנות שנראות מועתקות מרשימת מקורות ההשראה שצוינה לעיל, ובמיוחד זו שמוצאת את אחת הדמויות כשהיא מגיעה אל בית יורשו-חקיינו של איש הלחישות. גם התבלין העל-טבעי שצץ פה בדמותה של נוכחות רפאים לא מעניק לתבשיל השאריות הזה טעם מיוחד.
תבשיל נטול טעם. מתוך "איש הלחישות"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראינו סרט שכמעט כל הדמויות בו דפוקות במידה זו או אחרת. הדברים אמורים, למשל, בדמותו המטרידה של טיפוס מעוות ומעונב המחזיק בביתו אוסף מרשים של מזכרות הקשורות למעשי רצח (היימיש לינקלייטר). לא לגמרי ברור מה תפקידה של הדמות הזו בסרט, אלא אם היא נועדה להוסיף עוד נדבך לאקלקטיות שלו - הפעם בדמות העיסוק בפולחן התרבותי סביב רוצחים סדרתיים ובהפיכתם לאיקונות מקאבריות. גם המרכיב הזה נזרק פנימה מבלי שהסרט יעשה בו שימוש בעל ערך. עוד תוספת לתבשיל נטול טעם של ממש.
עקבתי אחרי "איש הלחישות" בעניין מסוים. כזה השמור לסרטי צפה וזרוק מהסוג הנטפליקסי. הסרט הזה מממש את מה שמצופה ממנו, לא יותר. הוא סביר. בהיבט הפסיכולוגי - והסרט נשען בראש ובראשונה על ההיבט הזה - התקשיתי להשתכנע. דמותו של דה נירו לא ממש עוברת כבלש משטרה שהאובססיה שלו בעבר סביב רוצח סדרתי גבתה ממנו מחיר משפחתי קשה מנשוא. גם האלמוניות היחסית האופפת את הסופר בסרט מתקשה לשכנע: נדמה שאיש מהדמויות לא קרא את ספריו, וגם הסרט עצמו כנראה אינו יודע עליו הרבה יותר - אחרת קשה להסביר מדוע הוא נאלץ להציג אותו באמצעות סצנה שבה הסופר פותח את ספרו האחרון וקורא את הביוגרפיה של עצמו המודפסת על הכריכה.
הסרט הזה מממש את מה שמצופה ממנו, לא יותר. הוא סביר. מתוך "איש הלחישות"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אזהרה מיוחדת שמורה לצופה הישראלי. באחת הסצנות נשמע קול של התרעה הדומה להפליא לזו של אפליקציית פיקוד העורף. אני מודה שזה היה הרגע המקפיץ היחיד בסרט, מבלי שאיש מיוצריו התכוון לכך באמת.
