הסרט "ערפדים נגד הברונקס" (Vampires vs. The Bronx) הוא קומדיית אימה לילדים שנושאת מסר חינוכי לגבי סכנות הג'נטריפיקציה. עוד תוצר של קלישאות תקינות פוליטית שככל הנראה הוזנו לאלגוריתם של נטפליקס. הסרט מתייחס לקהל שלו כאילו הוא לא ראה מעולם סרט ערפדים, וכאילו אין דבר יותר לגיטימי מגזענות מהופכת. הלבנים הם ערפדים בעלי ממון שמשתלטים על נדל"ן ברובע הברונקס ומולם עומדת קהילת POC (people of color) של תושבי הרובע.
(באדיבות נטפליקס)

זהו "סרט למשפחה" - האימה שבו לא מאיימת, האלימות סטרילית למדי, והדבר היחידי שבוטה הוא המסר המועבר פעם אחר פעם. באורך של 86 דקות הוא נחלק לשלושה חלקים שווים באורכם, עם תסריט שמנסה ומצליח לא לקפח אף ניחוש של הצופים לגבי התפתחות העלילה.
התבנית הבסיסית שואבת השראה מסרטי הפנטזיה-הרפתקה של ילדים משנות ה-80 עם אלמנט הפנטזיה שמסתתר בצללי הפרברים (בדומה לסדרה "דברים מוזרים"). כאן הפרבר מוחלף ברובע ברונקס, בקהילה שכולה אפרו-אמריקנים ולטינו-אמריקנים. הגיבורים הם שלושה נערים צעירים ובראשם מיגל מרטינז (ג'יידן מייקל) המכונה "ל'יל מייר" – "ראש העיר הקטן" על התנהגותו הבוגרת ומעורבותו הפעילה בקהילה. לואיז (גריגורי דיאז ה-4) החנון הממושקף שבהמשך תופקד עליו משימת ההרצאה על מיהם ומהם ערפדים (טוב לדעת לואיז!). ובובי (ג'רלד וו. ג'ונס ה-3) שעשוי להתפתות למעבר מתמימותו של עולם הנערים לחברתם של עבריינים מהרובע.
תהליך הג'נטרפיקציה מביא פרצופים חדשים לשכונה - אנשים לבנים עם שקיות בד. הם קונים חנויות של מקומיים, ואז המוכרים שלהם נעלמים מהשכונה. הטוויסט שלא יפתיע את מי שקרא את שם הסרט, הוא שהמוכרים נעלמים לעולם שכולו טוב. מוקד המזימה שלהם היא השתלטות על בניין בית המשפט (מוקד עוצמת החוק הלבן) והפיכתו למרכז אחסון של ארונות המתים בהם ישתכנו הערפדים בלילות, כשבימים הם ימשיכו במזימת הטריפה הנדל"נית והפיזית של השכונה.
מתוך "ערפדים נגד הברונקס"מתוך "ערפדים נגד הברונקס"
מתוך "ערפדים נגד הברונקס"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מאחורי ההשתלטות עומדת חברת הנדל"ן "נכסי מורנאו" (ע"ש פרידריך מורנאו, הבמאי של "נוספראטו" סרט הערפדים החלוצי מ-1922). היא מנוהלת על ידי משרת הערפדים האנושי ("סנג'ר" בלשון התרגום של נטפליקס) בשם פרנק פולידורי – תזכורת לג'ון וויליאם פולידורי, כותב הסיפור הקצר "הערפד" (1819). הקריצות המגושמות עלולות להטעות את הצופים לחשוב שמדובר בפרודיית שטות מוקצנת נוסח סרטי ג'ו דנטה. אבל השבלוניות העלילתית נטולת הבלחות של הומור ודמיון פרוע נוסח אלו שהיו בסרטים כמו "הגרמלינס" או "שכנים".
הערפדים במראה לבן מוקצן, בצבע העור, בשיער הבלונדיני. פולידורי, שנראה כאיטלקי, קצת יותר כהה, והטובים הם לחלוטין ובאופן בלעדי על הסקאלה שבין החום לשחור. כמקובל בסרטי הילדים של שנות ה-80, מיגל, לואיז ובובי הם הראשונים שקולטים מה קורה, והמאבק שלהם הוא לא רק נגד מזימות הערפדים, אלא גם מול המבוגרים שלא מסוגלים להאמין למה שהילדים מספרים. כמובן שבסוף יהיה מאבק ישיר מול הערפדים. כמו ב"השכונה VS חייזרים" (2011) רק באופן פחות מוצלח.
בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, שונות גזעית קודדה לסרטי האימה באמצעות הטבע הפראי והזר של המפלצת או מקום מוצאה (קינג קונג, I Walked with a Zombie). בשנות ה-70 סרטי "בלקספלוייטיישן" כמו "בלקולה" ו-"בלקנשטיין" ניכסו מחדש את המפלצות הלבנות בכדי להציב בהתרסה את "המפלצת השחורה" מול הממסד הלבן. בשנים האחרונות, בעיקר מאז סאטירת האימה "תברח" (2017) של ג'ורדן פיל, הז'אנר משמש כפלטפורמה פוליטית שבה הלבנים הם המפלצות.
מתוך "ערפדים נגד הברונקס"מתוך "ערפדים נגד הברונקס"
מתוך "ערפדים נגד הברונקס"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
למרות חוסר העידון המובנה בסרטים בעלי מסר גזעני, גם כשמדובר בגזענות מהופכת, אפשר לעשות זאת באופן מורכב ומעניין. ג'ורדן פיל השכיל להשתמש בהומור שחור תוך התכתבות עם ההיסטוריה של ייצוגים גזעניים של השחורים. בסדרת הטלוויזיה "ארץ לאבקראפט" יש חיבור מאתגר של מוטיבים מכתביו של סופר האימה החשוב (והגזען) ה.פ לאבקראפט, והמפלצתיות של הגזענות באמריקה של אמצע המאה ה-20. כשמדובר בסרט אימה שהוא בעצם משל פוליטי לילדים, כמו ב"ערפדים נגד הברונקס", פשטנותו של המסר אינה טובה מזו של סרטים שהיום מוקעים בגלל גזענותם כנגד שחורים.