ורשה, 2013. הסרט "אידה" נבחר לייצג את פולין במרוץ לאוסקר הזר. בדרמה התקופתית העדינה הזו הבמאי פאבל פבליקובסקי מלווה נזירה צעירה שמגלה את שורשיה היהודיים אחרי מלחמת העולם השנייה, ועל הדרך חושפת עוולות של תושבים מקומיים נגד משפחתה. בתגובה, ארגוני ימין מחו והתלוננו בפני המכון הפולני לקולנוע על הכפשת האומה בפומבי. "יצירה אנטי-פולנית" הם קבעו ודרשו לערוך תיקונים. בסופו של דבר הקמפיין נגד הסרט לא צלח והוא אף זכה באוסקר. לתפארת מדינת פולין? לא ממש, בייחוד מאז שעלתה לשלטון ממשלת ימין שמנסה להכתיב את הנרטיב ההיסטורי שלה לגבי תרומת העם הפולני לשואת היהודים תוך כדי סכסוך חריף עם ישראל. ואף אחד לא יכול להגיד שפבליקובסקי לא היה שם כדי להזהיר אותנו.
"ויהי בוקר" – טריילר
בודפשט, 2015. "הבן של שאול" נבחר לייצג את הונגריה במרוץ לאוסקר הזר. הסרט של לאסלו נמש מתרחש במחנה השמדה, בו יהודי חבר הזונדרקומנדו מבקש להביא את גופת בנו לקבורה כשרה כשברקע פורץ מרד האסירים. היצירה המטלטלת זכתה לשבחים רבים, אולם אלוד נובאק, ממנהיגי מפלגת הימין הקיצונית יוביק, סירב להתרשם. "מצפים ממני להתרשם מההצלחה הבינלאומית של סרט השואה ההונגרי, אבל זו לא בדיחה לקבוע שיום החג הגדול ביותר של היהודים זה טקס האוסקר", כתב בעמוד הפייסבוק שלו ויצא בחריפות נגד קרן הקולנוע המקומית. "זה בלתי מתקבל על הדעת שהיא תמכה בעוד סרט שואה, בעוד שאין אפילו הפקה אחת שמגוללת את הניצחונות ההיסטוריים הגדולים של העם ההונגרי". בנוסף הבטיח שאם ישתלב בממשלה יפוטרו ראשי הקרן ותשונה המדיניות. בסופו של דבר המחאה לא עזרה והסרט אף זכה באוסקר. ובינתיים יוביק אומנם נחלש פוליטית, אבל הרוח השמרנית הנגועה באנטישמיות ממשיכה בהובלת הנשיא ויקטור אורבן, שנישא על רוח הלאומנות העממית בציבור, שאותה התעקשו לאזלו נמש ואחרים לאתגר על המסך ללא הצלחה.
קיימים עוד מקרים רבים בהם הסתערו גורמי ממשל וארגונים פוליטיים, בדרך כלל מימין, על מוסדות תרבות וקרנות קולנוע שתמכו בסרטים ששגשגו בפסטיבלים בינלאומיים יוקרתיים כל הדרך אל האוסקר, תוך הכתמת המדינה שממנה יצאו ועל חשבון משלם המיסים שלה. סרטים שבמקום להיות מקור לגאווה לאומית הופכים לשק חבטות בזירה הפנימית על כך שהם מלבינים את פני האומה במקום להלבין את עוולותיה. וכך גם בישראל גרסת 2022. ערב הבכורה בקאן אשתקד, הסרט "ויהי בוקר" של ערן קולירין הותקף על ידי פוליטיקאים ואנשי ציבור מימין (מבלי שצפו בו כמובן), ועכשיו מגיע גל ההמשך לרגל יציאתו לאקרנים בארץ. הדוקו "טנטורה" עורר תהודה בפסטיבל סאנדנס האמריקני, אך המתקפה בזירה הפנימית הייתה עזה ולא פעם נבזית מכיוון שהבמאי אלון שוורץ העז לגולל את פרשת הטבח בכפר הפלסטיני טנטורה ב-1948.
ההסתערות של הממסד והקהל נובעת מאותם מקורות שהזינו את העליהום של מירי רגב וחובביה על "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז, או של אלוד נובאק על "הבן של שאול": ביקורת שמופנית פנימה כלפי המדינה. במקרה של "טנטורה" התיעודי יש חיטוט בנרטיב של הנכבה דרך עדויות של לוחמי צה"ל שמאששות אותו, ואילו ב"ויהי בוקר" העלילתי עולות טענות על הזנחת האזרחים הערבים ומחאה נגד הכיבוש שהוא מציאות יומיומית עבור הפלסטינים, וחדשות האתמול עבור הישראלים (פייק ניוז מן העבר בעיני כמה מהם). מעטים מבין המשמיצים צפו בסרט ולכן קשה להם להתייחס לסגנון העלילתי והחזותי של הבמאי או להופעת השחקנים. מבחינת הציבור הרחב וחלק מנציגיו יש פה שערורייה: הפקה קיבלה כספים מהמדינה כדי ליצור סרט שיוצא נגדה. תוסיפו על זה שבמקרה של "ויהי בוקר", השחקנים שמזדהים כפלסטינים מסרבים לייצג את ישראל ואף מוחים נגדה על הבמה העולמית, ותקבלו האשמות על בגידה. לא פחות.
יש היגיון בתלונות הללו. הן לא מופרכות ואף טבעיות. בישראל, וכן בפולין ובהונגריה. כביסה מלוכלכת מציגה מראות לא יפים, מעלה ניחוחות לא נעימים, ולא פעם מציפה מים עכורים, תחושות בושה, אכזבה וזעם על הבוץ שהושלך קבל עם ועולם. אבל לפני התגובות הרגשיות העזות, כתמי האשם, הדטרגנטים לטיהורם והמרככים להחלקתם, השאלה המהותית והמתקבלת על הדעת היא: למה אנחנו צריכים לממן את כל זה?
התשובה שלי, ויסלחו לי ידידי הקולנוענים, היא שאנחנו - כלומר הציבור - לא צריכים לממן את כל זה. המציאות הנוכחית היא שיותר מדי סרטים מופקים בישראל על חשבון משלם המיסים. יש מטרות נעלות יותר בתקציב המדינה מאשר לממן את תעשיית הקולנוע המקומית, שבתוך תוכה יודעת שההיתכנות הכלכלית לקיומה מצומצמת ביותר, וכך גם העניין שמגלה בה הציבור הרחב. הקולנוע העצמאי האמריקני תלוי במשקיעים פרטיים מתוך מבט החוצה על צופים רוכשי כרטיסים, פסטיבלים ומקורות הכנסה אפשריים. קולנוע עצמאי ישראלי תלוי בקרנות מטעם המדינה מתוך מבט פנימה לעולמו האישי של הבמאי ויצירתו, עם קהל או בלעדיו. עצמאי זה לא.
4 צפייה בגלריה
שוברי קופות פוטנציאליים לא צריכים לקבל מימון מתקציב המדינה. מתוך "לשחרר את שולי"
(צילום: אייל רפאלוב)
ולמרות זאת, צריך לזכור, הפקות סרטים הן עסק יקר מאוד שמערב אנשי צוות רבים. ללא תמיכת המדינה לא יהיה קולנוע ישראלי. לכן, לדעתי לפחות, המדינה אומנם לא צריכה לממן את כל זה, אבל כן ראוי שתתמוך בחלק מזה. באיזה חלק? בטוח שלא בשוברי קופות מקומיים מהזן של "לשחרר את שולי". קומדיות קלילות ומטופשות או דרמות גבורה תקופתיות שמחניפות לצופים הישראלים מכוונות מלכתחילה לצרכים מסחריים מתוך מטרה לגרוף מאות אלפים ואולי מיליונים ממכירות כרטיסים. זהו עסק פרטי לכל דבר, וכמו בעסקים גם כאן יש לקיחת סיכונים, הצלחות כספיות או נפילות. אם המדינה מעוניינת לתמוך בסרטים מהסוג הזה, אולי מן הראוי שתעשה זאת דרך משרד הכלכלה או רשות המיסים, אבל בהחלט לא משרד התרבות. לחברה הישראלית אין כמעט כל תועלת מההצלחה המסחרית של סרטים אלה, ולקהל הבינלאומי יש אפס עניין בתכנים הללו מארץ הקודש.
אם אנחנו הישראלים חפצים בתשומת לב בינלאומית, אז דווקא סרטים כמו "ויהי בוקר" ו"טנטורה" יקנו לנו אותה, לפחות על במות הפסטיבלים היוקרתיים, הנוצצים והמסוקרים ביותר בעולם. אבל רגע, מה שווה תשומת הלב אם היא מציגה ביקורת נגד המדינה ומטפחת רושם שלילי נגדה? אם תעשו זום-אאוט ותתבוננו בתמונה הגדולה, אולי תבחינו בערך התדמיתי האדיר של חברה שמסוגלת להכיל ביקורת עצמית, ואפילו לתמוך בה. רוח החופש האמריקנית לא נישאת על גבם השרירי של גיבורי פעולה כמו רמבו של סילבסטר סטאלון או בראדוק של צ'אק נוריס, אלא מנשבת בשיא עוצמתה בסרטים אנטי-מלחמתיים בלתי נשכחים כמו "מ.א.ש", "צייד הצבאים", "פלאטון" ו"אפוקליפסה עכשיו". להיטי אקשן וגיבורי על מפמפמים את הגאווה האמריקנית ונענים בהצלחה קופתית, אולם הסרטים שזוכים למעמד על זמני בזיכרון הקולקטיבי של הקהל הם יצירות ביקורתיות כמו "נהג מונית", "2001: אודיסאה בחלל" ו"פנתר שחור". כך בארצות הברית, וגם בצרפת, בריטניה, ולמזלנו גם בישראל.
אם יש אינטרס למדינת ישראל לתמוך בסרטים, הוא נובע דווקא מאותן יצירות שמביאות למסך כתיבה חכמה, תנופה סגנונית וגם תעוזה ביקורתית. לא פעם הן גם זוכות למימון משמעותי מגופי תמיכה זרים, כך שלא רק אנחנו משלמים. כך או כך, האימפקט התדמיתי הוא עצום. לא רק בגלל שאומות העולם מגלות עניין בנושאים שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית וחברתית - במיוחד כשמדובר בישראל המוכרת בתפוצות כישות כובשת ודכאנית. בזכות סרטים כמו "ויהי בוקר" ו"טנטורה", היא מקבלת הכרה כדמוקרטיה ליברלית שמביאה לקדמת הבמה מגוון דעות, גם כאלה שלא משרתות את המדיניות של הנהגתה. היכולת להכיל ביקורת, ואף לטפחה, היא אחת הסממנים הבולטים ביותר לקיומה של חברה חופשית ופתוחה, וישראל מעוניינת להיות כזאת, או לפחות להיראות ככזו כלפי חוץ. זאת בניגוד למדינות שבראשם רודנים מודרנים כמו הונגריה ופולין, או דיקטטורות מהזן של איראן, צפון קוריאה, סין ורוסיה שרוב העולם המערבי דוחה מעליו.
על רקע החרם הכלכלי והתרבותי שמוטל על רוסיה בצל המלחמה באוקראינה, אפשר ללמוד לקח ממה שמתרחש בתעשיית הקולנוע המקומית תחת שלטונו של ולדימיר פוטין. האומה הגדולה שטיפחה מורשת קולנועית מהוללת עם יוצרים אדירים כמו אנדריי טרקובסקי, סרגיי אייזנשטיין ואלכסנדר סוקורוב, נשענת כיום רובה ככולה על הפקות ענק בתמיכת המדינה שנועדו לחזק את הגאווה הלאומית ולנקות את המצפון הרוסי הקולקטיבי. סרטי מלחמה עתירי תקציב ודרמות ספורט מנצחות משתלבות היטב בקו התעמולתי של הממשל. קומדיות מטופשות ולהיטי מדע בדיוני נועדו להקליל את האווירה בקרב האזרחים. ההפקות הללו נענות בהצלחה קופתית גדולה ברוסיה, אבל אין להן כל נוכחות בשווקים בינלאומיים. מנגד, הקול הביקורתי האמיץ שמשמיעים בודדים מקבל תהודה בפסטיבלים בינלאומיים, אך מתקבל בהשתקה אלימה מצד הממסד. כך במקרה של אנדריי זוויאגינצב, שהותקף אישית על ידי שר התרבות המקומי בגלל הדרמה הפוליטית "לווייתן" (שהתחרה עם "אידה" על האוסקר הזר), או קיריל סרבנניקוב שנשלח לכלא לאחר שהרגיז את ההנהגה הדתית המקומית בסרטו "הסטודנט".
במיוחד בימים אלה, כשקווי המתאר הגיאופוליטיים מתעצבים מחדש בין דמוקרטיות לדיקטטורות ובחלוקה גסה של טובים ורעים, ישראל צריכה להחליט היכן היא מציבה את עצמה. למצב בשטח יש השפעה מהותית (ר"ע במקרה של הפלישה הרוסית לאוקראינה), אבל לפחות מבחינה תדמיתית יש מה לעשות, במיוחד דרך המסך הגדול. התעמולה, ההשתקה ושטיפת המוח של שלטון פוטין מזיקות להסברה הרוסית בזירה הבינלאומית ומסמנות אותה באופן חד משמעי כדיקטטורה. אם נצא חוצץ נגד סרטים ישראליים המכילים ביקורת עצמית - איך נרחיק את עצמנו ממעמד דומה בעיני העולם?
כל עוד תעשיית הקולנוע שלנו תמשיך להוציא מתוכה קולות אנטי-ממסדיים, ויצירות שמתנגדות למדיניות פוליטית שנויה במחלוקת, הסרטים צפויים להתקבל בהערכה בתפוצות, ועל הדרך להפיץ את הרושם החיובי של הדמוקרטיה הישראלית. דווקא מנקודת מבטה של המדינה, זוהי הסיבה העיקרית לתמוך בקולנוע המקומי, ובסרטים חתרניים כמו "ויהי בוקר" ו"טנטורה" לפני כאלה המהללים את גבורת יפי הבלורית. ממש כפי שאנחנו מצפים מקולנועני הונגריה ופולין לפשפש בשואת יהודי אירופה וחלקם בה, גם אם היא לא נעימה לשלטונות שמקדמים גאווה לאומית ושביעות רצון עצמית. לא בטוח שקולירין ושוורץ מעוניינים לשמש שגרירים למדינה שנוטה להתכחש אליהם, אבל תהילתם היא גם תהילת האומה שאפשרה ליצירותיהם לצאת לעולם. גם אם בתוך הזירה הפנימית הציבור הישראלי לא ממש פתוח לביקורת ומסתער בהמוניו על הבמאים והשחקנים. לפחות מבחוץ, הוא נראה פתוח, חופשי וליברלי בזכות סרטיהם. בסופו של דבר מה שיוצא החוצה לעולם זה כביסה נקייה, מולבנת וריחנית. לתפארת מדינת ישראל.
