מיכאל הנגבי החליט לפני שבע שנים שהוא לא מוכן יותר לתת לחדשות לנהל לו את מצב הרוח. מבחינתו, הן מלחיצות, מטרידות, מכעיסות. "חדשות עוסקות בלהדביק אנשים למסך תוך כדי פריטה על העצבים שלנו", הוא אומר בריאיון למגזין סופ"ש של ynet. לדעתו, זה לא קורה במקרה. מאחורי הכותרות, הדרמה והפחד הוא רואה מנגנון של רייטינג וכסף - כזה שיודע שמה שמפחיד אותנו, גם משאיר אותנו מול המסך. "יש לי בני משפחה וחברים שיושבים מול החדשות - ופשוט כועסים".
אז הנגבי עשה את הדבר שרבים אולי חושבים עליו ולא באמת עושים: הוא כיבה את המסך. היום הוא מעדיף ספר, חברים או חוף ים. ואולי השקט הזה הוא גם שמאפשר לו להסתכל קצת אחרת על עצמו. לפני שנתיים, בגיל 45 ותוך קריאת ספר, גילה השחקן על הפרעות הקשב שלו. "מתוך 13 תסמינים - זיהיתי על עצמי 14", הוא משחזר.
כמו מה?
"מחשבות טורדניות, מעבר מדבר לדבר מבלי שסיימת את הדבר הראשון, ותחושה של תכיפות לגבי דברים שיכולים לחכות".
איך ההבנה הזאת השפיעה עליך?
"עוד לפני זה, ראיתי את עצמי בתור בן אדם עם חיים מאוד משעממים, כזה שרחוק מהפוטנציאל האמיתי שלו. הרגשתי שאני לא מממש 90 אחוז מהפוטנציאל שלי. ככל שהתחלתי לטפל בהפרעות הקשב, אני מבין שזה קשור למבנה המוחי שלי ושיש מצב שאני מממש קצת יותר מהפוטנציאל שלי - לפחות יותר ממה שאני חושב. יש לי את הזכות והפריבילגיה ללכת ברחוב ולפגוש לפעמים מישהו שאהב אותי. נגיד לפני שבועיים, מישהו לחץ לי את היד ברחוב והזכיר לי בדיחה שסיפרתי לפני 20 שנה. יש גם לי הזכות להיות בחיים של אנשים. אף פעם לא צעקו לי, 'הרסת לי את החיים'. רוב האנשים שפגשתי, רוב הקהל שניגש אליי, החמיא לי ופרגן בצורה מאוד מוערכת. הרבה אנשים מציינים בעיקר את הבדיחות שלי ואת סוג הקומדיה. בדיחות שישבתי וכתבתי בשעת לילה מאוחרת נשארו אצל אנשים בזיכרון 25-20 שנה".
"הרבה דברים שפעם היו נשארים במגירה יוצאים עכשיו לעבודה". מיכאל הנגבי
(צילום: דן מילר)
השינוי לא נשאר רק באופן שבו הוא מסתכל על עצמו. לדבריו, הוא גם הפך לאפקטיבי יותר. "מאז שהאסימונים נפלו, אני לא רק מבין מה שיש במוח שקיבלתי, אני גם מצליח לסיים פרויקטים בצורה משביעת רצון מבחינתי. הרבה דברים שפעם היו נשארים במגירה, יוצאים עכשיו לעבודה. אני יודע שאלה דברים עם פוטנציאל ששווה לעבוד עליהם עם עוד אנשים. למדתי את זה".
מה זה אומר?
"אני חושב שאני נגוע בפרפקציוניזם, או בתחושה של פרפקציוניזם. הרבה פעמים חשבתי שרק אני יכול להבין את התמונה המלאה ולכן לא הייתי מבקש עזרה. היום אני נהנה בעבודה משותפת עם אנשים. אני פחות פוחד מביקורת. אני מבין שבכל ביקורת שאני מקבל יש גם מוטיבים שהם אמיתיים. אני משתמש בשיעורים שלמדתי בעבר כדי לפתוח את הדלתות שהעתיד צופן".
איזה שיעורים?
"אם פעם הייתי כותב את הסטנדאפ שלי לבד מתוך חשיבה שרק אני יכול לתרגם את המחשבות שלי לקומדיה ראויה, אז היום אני פחות נשמר על הדברים האלה. היום אני פחות חרד. היום אני פוגש קומיקאים ונעזר באנשים לצורך כתיבה, ופחות חרד להראות את הבדיחות שלי כדי לא להיחשף".
"הפריע למורים שילד בן 11 משחק בקאמרי ובטלוויזיה"
הפרעת הקשב היא רק חלק מהדברים שהנגבי מבין היום אחרת, כשהוא מסתכל לאחור. אחד המקומות שאליהם המבט הזה מחזיר אותו הוא בית הספר לאמנויות בתל אביב, שבו למד כילד בשנות ה-90, בזמן שכבר עבד בתחום.
"הלימודים בבית ספר לאמנויות היו טרגיים", הוא אומר. "פגשתי שם מורים שהיום, אם הילד שלך יבוא ויגיד לך, 'אבא, המורה אמר לי ככה וככה', היית עושה הכול כדי שיעוף. לחלק מהמורים הפריע שילד בן 11 משחק בתיאטרון הקאמרי או מופיע בטלוויזיה ומוכר. כנראה זה נגע להם בנקודה שהיום, כבן אדם מבוגר, אני יכול להבין את התסכול שהיה להם".
יש משפט אחד מאותה תקופה שהוא זוכר היטב. "מורה אמר לי מול כל הילדים בכיתה: 'לא תהיה לך קריירה'. הייתי התלמיד היחיד שזכה לשמוע את המשפט הזה". בפעם אחרת, הוא מספר, נאמר לכל התלמידים לצאת מהכיתה ורק הוא התבקש להישאר. "עברתי התעללות נפשית בבית ספר לאמנויות, חד-משמעית. כל הפשע שלי היה שהייתי בתיאטרון ובתוכנית טלוויזיה. זה לא היה קשור לציונים שלי ולא להתנהלות שלי בין הילדים האחרים".
"ידעתי שאין לי פריבילגיה לעזוב". מיכאל הנגבי בצעירותו
(צילום: אלבום פרטי)
הבנת בזמן אמת שזאת התעללות?
"לא. לא שיתפתי את אמא ואבא. למדתי שש שנים בבית הספר הזה, רציתי כבר לסיים איתו וידעתי שאין לי פריבילגיה לעזוב".
בית הספר לא היה הפעם האחרונה שבה, לדבריו, מצא את עצמו מול דמות סמכותית שהתעמרה בו. בשירותו בחיל האוויר, היה לו מפקד שנפל מקורס טיס והגיע לפקד על היחידה שבה שירת. "בגלל כימיה רעה בינינו קיבלתי הרבה עונשים", הוא מספר.
מה זה אומר, התעמר?
"להגיד לי מול כל היחידה דברים אישיים, לא קשורים לחיילות. קריאות גנאי מול חיילים. כבר הייתי רגיל. כשפגשתי אותו הייתי קצת יותר מחוספס, השריון שלי היה יותר קשיח. בזמן אמת סחבתי את זה עליי. בדיעבד, אני חושב שגם בבית הספר לאמנויות וגם בשירות בחיל האוויר היו תכנים שמאוד נהניתי ללמוד ולהעמיק בהם, ואולי זה מה שהחזיק אותי - המורים והמפקדים הטובים שהיו איתי".
בניגוד לילד שלא שיתף את הוריו, בצבא כבר הייתה לצידו בת זוג שידעה מה הוא עובר. "היא ראתה לאיזה יחס אני זוכה ממנו. עניתי לו וקיבלתי עונשים. זה כבר גיל שאתה יותר עונה".
ואז, שנים אחר כך, הגיע גם רגע קטן של סגירת מעגל. "לפני איזה שנתיים קיבלתי ווטסאפ מהבן שלו, שיש לו יום הולדת ושהוא ישמח לברכה. לא שלחתי, התחלתי לצחוק. עשר דקות אחר כך קיבלתי ווטסאפ נוסף מהילד שאומר: 'לא משנה, אין צורך לשלוח, תודה רבה'. זה היה ניצחון קטן". עם זאת, הנגבי מתעקש שהוא לא מנהל היום פנקס חשבונות. "אני לא שופט אף אחד חוץ מאת עצמי. אני משתדל לאהוב את מי שאוהב אותי, ולהתרחק ממי שרוצה לפגוע בי. אני רק עוסק בלחיות את שארית החיים שנותרה לי".
כל זה קרה במקביל לקריירה שכמעט אף פעם לא עצרה. הנגבי בן ה-47 מככב בעולם המשחק כבר למלעלה מ-35 שנה. כבר כילד הפציע במסך בערוץ 22 הניסיוני, ומאז שיחק בשלל סדרות כמו "ראש גדול", "בובות", הנחה תוכניות טלוויזיה - מ"אקזיט" ועד "y בערב", כיכב בקמפיינים שונים כמו זה של שוקו יטבתה, שיחק בתיאטרון ובקולנוע, כתב, יצר וגם ביים. ולמרות כל כך הרבה שנים בקדמת הבמה - הוא איכשהו מצליח לשמור את חייו הפרטיים הרחק מאור הזרקורים.
כבר שנים על המסך - ומצליח לשמור את החיים הפרטיים הרחק מאור הזרקורים. מיכאל הנגבי עם שירי מימון, מתוך "אקזיט"
(צילום מסך: רשת 13)
הוא רווק ומעוניין להקים משפחה - רוצה לחשוף כמה שפחות אבל עכשיו משתדל לנסות לשחק את המשחק. "אני בן אדם פרטי ודיסקרטי", הוא אומר, ומסביר את הבחירה במרחק גם מהרשתות החברתיות. "זה כרוך בעובדה שאני אדם מבוגר. אני עוד שנייה בן 50 ונולדתי בעולם אנלוגי, עולם של קשר בלתי תלוי במסך, ולא בהקלדה או בשיחות זום. לקח לי זמן, ועדיין לוקח לי זמן, ללמוד".
הייתה תקופה שכן התחלת להעלות דברים באינסטגרם.
"כן אבל לקחתי מרחק. בזמנו חשבתי שחשיפת החיים האישיים שלי זה משהו שהוא לא כוס התה שלי, והיום אני מבין שזה בסדר גמור ושבסך הכול יש משהו חיובי בשימוש באינסטגרם. בשבועות האחרונים העליתי סרטונים שמבחינתי הם יותר אישיים ויותר הצצה לחיים הפרטיים שלי, ואני לומד שאין בזה שום רע. בדיוק התחלתי לשבת עם מישהי שתעזור לי באינסטגרם ובשיווק בסושיאל".
אז אולי תיפתח קצת יותר גם בשיח על החיים האישיים.
"הערב יש לי דייט אז בוא נחזיק אצבעות. היה לי מורה למשחק שאמר לנו שהחיים הפרטיים של השחקן הם פשוט לא חשובים ואולי זה משהו שמנחה אותי גם. החיים שלי נורא נורא משעממים, והם לא שונים מחיים של אף אחד. מה שמעניין בחיים שלי אלה הפרויקטים שלי על המסך ועל הבמה".
היית רוצה להקים משפחה?
"חד משמעית, זה יקרה".
"לנירו לוי יש ידע של מורה"
בימים אלה הנגבי עסוק בחזרות להצגה "הברווז" - קומדיה שכתב אופק לוי ותעלה בהבימה 4 בתל אביב. "היא מציגה שלוש דמויות סמליות לחלוטין - שני חיילים נאצים ואסיר יהודי שהם תופסים. הדמויות הן כמובן כלים תיאטרוניים שמאפשרים לנו לדבר על משהו רחב יותר, על שייכות. על הם מול אנחנו. על הרגע שבו אנחנו מפסיקים לשאול שאלות, ועד כמה בני אדם מתרגלים למציאות אבסורדית".
"זאת הצגה על הרגע שבו אנחנו מפסיקים לשאול שאלות, ועד כמה בני אדם מתרגלים למציאות אבסורדית". מתוך "הברווז"
(צילום: יחסי ציבור)
בהצגה ישחק הנגבי לצידם של ניקי גולדשטיין ונירו לוי. "הכרתי את נירו כמו כולם", הוא מספר, "מהקומדיות שהוא השתתף בהן, וגם שיחקתי איתו לפני המון שנים ב'אהבה קולומביאנית'. ציפיתי לפגוש את חפר מ'רמזור' בחדר החזרות, ופגשתי בן אדם עם ידע מעמיק והשכלה רחבה בתיאטרון, בספרות ובקולנוע. הבן אדם קרא פי כמה וכמה ספרים מהאדם הממוצע. ידעתי שהוא לא אדם שטחי, אבל יש לו ידע של מורה ומצאתי את עצמי אחרי חזרות יושב ומקשיב לו ונחשף ליצירות ולסופרים לאמנים שלא הכרתי. באמת שאלתי את עצמי מתי היה לו זמן ללמוד כל כך הרבה ובמקביל לזיין את כל תל אביב".
מעבר לחזרות להצגה, אחד הדברים שמאוד מעסיקים את הנגבי ביומיום הוא משחק הקופסה שהמציא - "קוביאות" - שנועד ללמד ילדים אותיות, קריאה וכתיבה. "בתור ילד רציתי להמציא משחק. אני זוכר שישבתי עם חפיסות קלפים ביד, ויחד עם החברים היינו מנסים להמציא משחק עם חוקים חדשים. הייתי בטוח שזה החלום של כל הילדים להמציא משחק", הוא נזכר.
הנגבי המציא את המשחק כדי לעזור לאביו להתמודד עם בעיות זיכרון שסבל מהן, ובהמשך גם להתמודד עם המחלה. "התמריץ עצמו היה ההידרדרות הקוגנטיבית שהייתה לאבא שלי בגיל 64, אבל זה גם היה שילוב של אותו חלום ישן".
המציא משחק קופסה כשניסה לעזור לאביו החולה
(צילום: דן מילר)
אבא זכה לשחק במשחק?
"לצערי לא. הייתה לו מחלה סופנית והוא נפטר ב-2014, כשהמשחק יצא חמש-שש שנים אחר כך, בסמוך לתקופת הקורונה. לא יכולנו להופיע ולא היה סטנדאפ, וחיפשתי איך להמשיך להתפרנס".
היום המשחק תופס חלק מרכזי בפרנסה שלך?
"כן, נמכרים משחקים באתר ומספר חנויות רכשו ממני את המשחק כדי למכור אותו".
יש לזה שוק?
"למזלי, כן. אני רואה הרבה הורים שמתקשרים ואומרים לי שהמשחק מצליח לנתק את הילדים מהמסך ולגרום להם לחשוב, לשחק עם שאר בני המשפחה. זה משחק שקולע לשלוש נקודות מאוד חשובות - הוא מיועד לכל המשפחה, עוסק בידיעת השפה, וללא מסך. זה משחק שהוא שילוב של כל משחקי המילים שגדלתי עליהם בתור ילד".
