לא קל להיות לירון גרוסמן, ועל כך יעיד מסלול החיים הלא צפוי שעבר עד שהגיע לבית הספר למשחק בית צבי, ועד שסיים לימודי רפואה. בדרך, כמעט כבדרך אגב, השלים גם שני תארים בטכניון. הוא מודע היטב לכישרונות הקוטביים שלו, ומדבר עליהם ספק בהסבר, ספק בהתנצלות: "אני נבוך נורא כשמציגים אותי ככה, כבעל כישורים שונים שלא מתחברים זה לזה, אבל זה אני, וככה אני מכיר את עצמי מילדות".
כיום ד"ר גרוסמן הוא אונקולוג מומחה במחלקה ההמטולוגית בבית החולים ספרא לילדים בשיבא, ראש המעבדה לחקר תאים בודדים בסרטן ילדים ומרצה בכיר בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן. "נולדתי בתל אביב לפני 46 שנים, הבן האמצעי", הוא מספר. "אחי הגדול הוא סא"ל (מיל') בסיירת מובחרת שטוחן מילואים, ובחיים האזרחיים איש היי-טק. אחי הצעיר רופא שיניים. גדלנו בצפון השקט של העיר, וכבר מילדות נהניתי מהעולם התרבותי העשיר והמגוון שהיה לה להציע. כיום, כשאני אב יחידני לתאומות בנות תשעה חודשים, חזרתי לגור באותו בית".
"אני נבוך כשמציגים אותי כבעל כישורים שונים שלא מתחברים זה לזה"
(צילום: שאול גולן)
משוגע על תיאטרון
כבר בילדותו המוקדמת ידע שתי עובדות שעיצבו את חייו: "שאני משוגע על תיאטרון, ושאני נמשך לבני המין שלי". הוריו עמדו לצדו ולצד נטיות לבו, ולקחו אותו לכל הצגות הילדים ומחזות הזמר שעלו אז בתל אביב. "עם סבתא שלי הייתי הולך לקונצרטים, וגם משם יצאתי בהנאה גדולה".
באופן טבעי נרשם לבית ספר לאמנויות ובכיתה י' עבר לעירוני ד', ושם נפתח לפניו עולם אחר. "הגעתי למקום החדש והשונה אחרי שהייתי שקוע כולי בעולם האמנויות, ופתאום גיליתי שיש בחיים עולמות נוספים. הצד המדעי הקסים אותי, וצללתי לתוכו באהבה, בצימאון ובהתמדה, עד כדי כך שהצטיינתי בכימיה ובפיזיקה".
אבא שלי אמר לי בטון קשה: 'יש לך תואר שני בהנדסה, מה, עכשיו משחק בראש שלך?'. אמא שלי, שלקחה את זה קשה יותר, הטיחה בי: 'רוצה ללמוד משחק? תממן'
הוא התגייס לעתודה האקדמית במסלול המודיעין ולמד הנדסת חשמל ומחשבים בטכניון. במקביל עבד מרחוק בעמק הסיליקון ומימש את אהבתו למחקר. "אבל עולם הרוח חסר לי מאוד, אז למדתי גם פיתוח קול ויוגה, והוסמכתי להדריך".
באותן שנים קרה לו עוד משהו, לא פחות מהגשמת חלום. "כשהייתי ילד לא חסר לי כלום בבית של ההורים שלי. להפך, הם אפשרו לי הכול, ובשפע. רק דבר אחד הם מנעו ממני: כלב, שהוא אהבת הנפש שלי. כשלמדתי בטכניון וגרתי לבד בדירה בחיפה, מיהרתי לאמץ כלבה, וסביבה התנהלו ביני לבין אמא שלי שיחות לא נעימות. כמו כל סטודנט נסעתי להורים בסופי שבוע, אבל אמא שלי הציבה תנאי: 'אתה לא מכניס אותה אלינו הביתה'. בכלל לא התלבטתי, כי אין מצב שאפקיר אותה ליומיים, אז הודעתי להורים שבשישי הקרוב, וגם בשבועות שאחריו, לא אגיע".
לבה של האם התרכך, כצפוי. היא הסכימה לארח את הכלבה, ולדבריו אף התאהבה בה. גם היציאה מהארון עברה בבית בלי דרמה. "בתקופת התואר הראשון סיפרתי להורים שאני גיי, והם קיבלו את זה בטבעיות ובאהבה. זה היה non-issue עד כדי כך שסבתא שלי הציעה להכיר לי מישהו".
ד"ר גרוסמן עם הבנות שלו
(צילום: אוסף פרטי)
ד"ר גרוסמן לא נענה להצעה, וגם לא בזבז זמן: עם סיום התואר הראשון נרשם לתואר שני, וסיים אותו בהצטיינות יתרה.
"נפלו עליהם השמיים"
"ואז מגיע הבום", הוא אומר. "אני עם שני תארים נחשקים בכיס ותעודת הצטיינות על הקיר, והלסת שלי נשמטה כשהבנתי שחיים של מהנדס, מרותק למחשב כל היום ומבודד מקשרים אנושיים ומאינטראקציות בין-אישיות, הכי לא תפורים עליי. רגע לפני שאני זורק את ההישגים האלה לפח, החלטתי לטוס לארה"ב ולהתנחם במחזות הזמר שעלו בניו יורק. הגעתי לשם והלכתי על כל הקופה: שדרגתי את לימודי פיתוח הקול שעשיתי במקביל לתואר הראשון".
כשחזר, בישר להוריו ההמומים שמהנדס לא ייצא מבנם האמצעי, ושבכוונתו להירשם ללימודי משחק בבית צבי. "נפלו עליהם השמיים, במלוא מובן המילה. הם היו מאוד מאוכזבים ממני. אבא שלי אמר לי בטון קשה: 'יש לך תואר שני בהנדסה, מה, עכשיו משחק בראש שלך?'. אמא שלי, שלקחה את זה קשה יותר, הטיחה בי: 'רוצה ללמוד משחק? תממן'".
וכך עשה. במשך שנתיים וחצי למד בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, ובמהלכן התבהרה לו מציאות לא פשוטה. "אלה היו שנים אינטנסיביות. נדרשתי לא רק לדייק את הכישרון שלי, אלא גם להתחרות, להצטיין ולהרשים כדי לקבל תפקיד ראוי. במקביל נחשפתי לשגרה שנהוגה שם, שבה כולם, כולל המלבישה והמוכרת בקפטריה, מעירים לך. כולם מעירים לכולם, על כלום ועל שטויות. יותר משזה פגע בי, זה היה בוקס לפנים: הבנתי שאלה החיים שצפויים לי כשחקן, מועמד לביקורת כרונית ועומד למכירה. נבהלתי וויתרתי".
"את זה אני רוצה"
אחרי שעזב את הלימודים, עבר את חצי השנה הקשה בחייו. הוא לא מצא מרגוע לנפשו, ובעיקר לא ידע מה יעשה כשיהיה גדול. "ידעתי בוודאות מה לא: לא אהיה מהנדס ולא שחקן. אבל לא היה לי צל של מושג מה כן, מה מדליק אותי ובאיזה מקצוע אהיה הכי קרוב לעצמי".
נמשך לעולם הבמה
(צילום: שאול גולן)
לפרנסתו עבד בעסק לציוד רפואי שהקימו הוריו. "החברה שלהם עוסקת בציוד אורתופדי ודנטלי, וכך נחשפתי בפעם הראשונה בחיי לרופאים ולעולם הרפואה. אני זוכר שאורתופד פתח מצגת, וכעבור כמה דקות נפל לי האסימון: את זה אני רוצה. בו במקום אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללמוד רפואה".
העיתוי היה משמיים: בדיוק אז נפתחה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב תוכנית בת ארבע שנים לבעלי תואר במדעי החיים. "לא היה לי תואר כזה, כי גם הצטיינות בהנדסה ובמחשבים לא מקנה נקודות זכות בקבלה ללימודי רפואה. אבל הייתי נחוש והחלטי. עשיתי השלמות בביולוגיה, התקבלתי ועפתי על זה. גם מדע וגם אנשים. פרחתי".
בתמימות של פרח רפואה, ובתוספת חוצפה ישראלית, פנה לרופא בכיר, יהודי, ואמר לו שבכוונתו להתמחות במחלקה. "You're shooting too high", השיב לו הרופא, ולא ידע שהוא מרים לו להנחתה. "אחרי התשובה הזאת החלטתי להראות לו מה זה too high, ושעל אפו ועל חמתו אתקבל".
לדירתו צירף כלב נוסף, חבר לכלבתו האהובה, ולראשונה במסלול הלימודים שלו חווה אושר אישי ומקצועי. "מהרגע הראשון בלימודים ידעתי שאהיה רופא ילדים, אני מת על ילדים. בהמשך גם ידעתי שאבחר להתמקצע באונקולוגיה, ויש לזה סיבה. כשהייתי בן עשר חלה בסרטן ילד בן 11, בן של חברים של ההורים שלי. אני זוכר כמה נרתעתי ונבהלתי מהמראה שלו ומהקרחת. אולי מתוך צורך לתת לעולם, דרכו, חוויה מתקנת, החלטתי ללכת על זה ולרפא ילדים חולי סרטן".
חנות הממתקים
במהלך לימודי הרפואה נבחר להשתתף במשלחת חילופי סטודנטים לאחד מבתי החולים לילדים הגדולים בעולם, Cincinnati Children's Hospital. "הייתי שם חודש, והעיניים שלי נפערו. כל הילדים החולים בסרטן השתתפו במחקרים קליניים וקיבלו טיפולים ניסיוניים, בחזית המדע והפיתוח. מבחינתי זו הייתה חנות ממתקים, ונכנסתי אליה כמו ילד מוקסם ומוצף, ובעיקר ידעתי: שם אני רוצה להיות, וזה מה שאני רוצה לעשות".
בתמימות של פרח רפואה, ובתוספת חוצפה ישראלית, פנה לרופא בכיר, יהודי, ואמר לו שבכוונתו להתמחות במחלקה. "You're shooting too high", השיב לו הרופא, ולא ידע שהוא מרים לו להנחתה. "אחרי התשובה הזאת החלטתי להראות לו מה זה too high, ושעל אפו ועל חמתו אתקבל".
"החלטתי ללכת על זה ולרפא ילדים חולי סרטן"
(צילום: שאול גולן)
הוא סיים את לימודיו בישראל, טס עם שני הכלבים לסינסינטי שבאוהיו, עבר מבחנים וריאיונות והתקבל להתמחות ברפואת ילדים. "בפועל חתמתי על שלוש שנים של עבדות. בכל יום עבדתי משש וחצי בבוקר עד שבע בערב, השתעבדות במלוא מובן המילה, אבל סיימתי עם ידע רב, יעיל ועדכני".
לחשוב מחוץ לקופסה
את תת-ההתמחות בהמטו-אונקולוגיה עשה בבית החולים לילדים של פילדלפיה (CHOP), שבו נוסה טיפול פורץ דרך שעורר תקווה גדולה: CAR-T. את הקונספט הבסיסי של הטכנולוגיה הגה פרופ' זליג אשחר ממכון ויצמן למדע, והיא מבוססת על הנדוס תאי מערכת החיסון כך שיזהו תאים סרטניים וישמידו אותם.
"השנה הראשונה בתת-ההתמחות הייתה קשה מנשוא, במיוחד כשנאלצתי לשבת מול הורים ולבשר להם שהילד שלהם סופני, ולא פחות גרוע מזה, שלרפואה אין מה להציע לו יותר. למזלי היה לי עוגן הצלה במחקר שעשיתי, ובמהלכו חזרו ושיננו לנו כמה חשוב שמדענים יחשבו רחוק, גבוה ומחוץ לקופסה".
את האני-מאמין המדעי שלו מימש בהדרכת פרופ' ג'ון מאריס, אונקולוג ילדים, חוקר ומדען בעל שם בינלאומי, שקנה את עיקר פרסומו בזכות מחקר הנוירובלסטומה בילדים, גידול של מערכת העצבים ששכיח בעיקר בקרב תינוקות וילדים עד גיל חמש. "החוקר המופלא הזה היה המנטור שלי במחקר שעשיתי על המחלה", הוא מרחיב. "בבסיס המחקר עמדה התובנה שהסרטן הזה חוזר ב-50% מהמקרים, ממש כמו בהטלת מטבע או במשחק רולטה, ואין שום מנבא לחזרת המחלה. מטרת המחקר שלי הייתה למצוא את תאי הסרטן שעדיין לא עוברים את סף ההדמיות, אבל כבר נוכחים ברקמה. לשם כך נטלתי דגימות מרקמות של ילדים שחולים בסרטן הקשה הזה, הפרדתי בין התאים הסרטניים לבריאים ואפיינתי אותם".
"שיחק לי המזל"
אחרי שלוש שנים החלו הגעגועים למשפחה ולארץ לבעור בו. "עוד לפני שחזרתי, כשכבר הייתי בן 40, התקשרה אליי דודה שלי והנחיתה עליי: 'אתה זוכר את...?', ונקבה בשמה של דודה של חברה טובה שלה. 'זוכר כמה רחוק היא הגיעה? עד הרווארד. הקירות שלה עמוסים בתארים, בתעודות הוקרה ובפרסים. היא כבשה את צמרת המדע בתחומה, אבל לא דאגה להקים לעצמה משפחה. אתה רוצה לגמור כמוה?'. כנראה זו הייתה הכאפה שהייתי צריך לקבל, והחלטתי ללכת בכל הכוח על הקמת משפחה".
הפרויקט הזה, הבאת ילד לעולם באמצעות פונדקאית, לא היה פשוט. "לקח לי ארבע שנים, נצח, מתחילת הליך הפונדקאות ועד סופו. הסייג שלי היה שתורמת הביצית תהיה יהודייה".
במקביל החלו לזרום אליו הצעות עבודה מקצועיות, איכותיות ומתוגמלות היטב, מבתי חולים ברחבי ארה"ב, אבל כאמור, הגעגועים והזהות הישראלית גברו. "יצרתי קשר עם פרופ' גדעון (גידי) רכבי, מנהל מרכז שיבא לחקר הסרטן, המטולוג ואונקולוג ילדים וחוקר בעל שם, ושאלתי מה יש לו להציע לי. שוב שיחק לי המזל, ובתזמון קוסמי בדיוק נפתח בשיבא מסלול של רופא-חוקר: משרה מפוצלת, חצי בקליניקה וחצי במעבדה שהקימו בשבילי, שבה אני והצוות שלי, בשיתוף פעולה עם מעבדות בגרמניה ובארה"ב ועם המעבדה של פרופ' רכבי, מחפשים טיפול לתאים שבודדנו מרקמות של הילדים החולים".
"החלקתי בטבעיות לאבהות הכפולה"
(צילום: אוסף פרטי)
הוא חזר לישראל שונה מכפי שעזב, לפחות בכל הנוגע לזהותו היהודית. "בכל השנים שגרתי בארה"ב הזמינו אותי פה ושם לארוחות כריסמס ולחגים אחרים, ולי לא היה למה להזמין. גדלתי בבית חילוני צפון-תל אביבי מובהק, בלי שום זיקה למסורת, ופתאום הרגשתי צורך להתחבר לשורשים שלי. זה לא שהפכתי לדתי שמקפיד על קלה כבחמורה, אבל אני מאמין מוצהר".
הליך הפונדקאות הארוך הסתיים בהצלחה כפולה: עובר אחד שהוחזר לרחם הפונדקאית התפצל לשניים, וכך נולדו התאומות הזהות ענליה ודריה. "אולי כי אני רופא ילדים, ואולי כי אני אבא מלידה, החלקתי בקלות ובטבעיות לאבהות הכפולה הזאת, ולרגע לא מצאתי את עצמי חסר אונים. להפך. אני נעזר במטפלת ובהורים שלי, שנוכחים ועוזרים בלי סוף, ואני חווה אושר גדול".
ובכל זאת, מתחת לחלוק הלבן עדיין מסתתר הילד שגדל על הצגות ומחזות זמר בתל אביב. כשנשאל אם יש עיסוק אחד, מכל מה שעשה וניסה, שלוקח את כל השאר בסיבוב, הוא לא מהסס: "זה קל. אם עכשיו מתקשרים אליי מברודווי ומציעים לי להנחות או להשתתף במחזמר, אני עוזב הכול ועולה על טיסה".
