לא מעט ביוגרפיות מוזיקליות נוצרו בשנים האחרונות על זמרים (ג'וני קאש, אלטון ג'ון) זמרות (אריתה פרנקלין) ולהקות (N.W.A, קווין). אבל בין כל הענקים ישנו רק מלך אחד ויחיד - אלביס אהרון פרסלי. אם לא כזמר או הפרופורמר הגדול מכולם אז ללא ספק כאייקון תרבותי ייחודי, כמיתולוגיה רבת פנים שהיא בעצמה מיתית. כמי שהוליד תעשיית כפילים והערצה פולחנית המשגשגת עד עצם היום הזה, כמו גם תעשיית ספרים ביוגרפיים, ממוארים, וניתוחים של חייו ויצירתו.
"אלביס" - טריילר
מהעוני של ילדותו בטופולו מיסיסיפי, התחככותו במוזיקת גוספל בכנסיות האפרו-אמריקאיות, הפיכתו לסופרסטאר מוזיקלי בסגנון הרוקבילי (המשלב בין קאנטרי ו-רית'ם אנד בלוז) בעודו בתחילת שנות ה-20 לחייו. השנתיים שבהם שירת בצבא והוצב בגרמניה, ובמהלכן פגש את פריסילה בת ה-14 – אשתו לעתיד. איבוד הרלוונטיות במהלך שנות ה-60 שבהן לא הופיע והתמקד במשחק בסרטים בינוניים, עד הקאמבק המסעיר ב-1968. אלביס של הגלימות והגודש הראוותני בלאס ווגאס של שנות ה-70 וההידרדרות הפיזית עד מותו ב-1977 בגיל 42. יוצר הסינתזה בין מוזיקה לבנה לשחורה או המנכס החצוף של מוזיקה שחורה, סמל הסקס המנענע את האגן לצווחות הנערות והנשים או איש הסנדוויצ'ים המטוגנים של חמאת בוטנים ובננות, איש האמונה והמתהולל שלוח הרסן, מי שמונה על ידי הנשיא ניקסון ל"סגן פדרלי מיוחד למלחמה בסמים", ומי שלאחר מותו נמצאו בדמו 14 סוגים שונים של תרופות.
ביקורות סרטים נוספות:
רוב הסרטים הבדיוניים שהציגו את דמותו של אלביס העדיפו להתמקד בחלקים ספציפיים בחייו. בשונה מהם "אלביס" (1979) של ג'ון קרפנטר היה סרט טלוויזיה בסגנון קלאסי שבשלוש שעותיו ניסה לסכם את חייו של אלביס (קורט ראסל הצעיר). ישנם לא מעט סרטים תיעודיים שניסו לספר את כל סיפור חייו של אלביס - הטוב שבהם הוא הסרט הביוגרפי Elvis Presley: The Searcher (2018). בהחלט יש הצדקה לסרט בדיוני שיחפש דרך לא קונבנציונלית לספר את סיפור החיים הזה, ו"אלביס"(Elvis) של הבמאי באז לורמן ("מולן רוז'", "גטסבי הגדול") בהחלט מנסה לעשות זאת. לסרט פוטנציאל רב אך התוצאה מאכזבת קשות.
"אלביס" מנסה לעסוק באירועי חייו של הזמר על פני שלושה עשורים ולהמחיש את גדולתו באמצעות שימוש בכל עוצמת הכלים הקולנועיים. לורמן מנהל כנגד הצופים מלחמת התשה אינטנסיבית הנפרשת על פני שעתיים וחצי. מי שלא מכיר את פרטי הביוגרפיה של אלביס יתקשה לעקוב אחר המתרחש או להבין את משמעותו של רגע כזה או אחר בתוך הקדחתנות הבלתי פוסקת. מי שמכיר עשוי להשתומם על התעוזה להמציא ולערבב רגעים מחייו של הזמר. בשוך כל ההמולה לא ברור מה הוצג, וכיצד אופיינו הדמויות ומערכות היחסים.
במהלך הסרט נשמעים קטעים מ-36 שירים. תשעה מהם בביצועים מקוריים של אלביס, ארבעה שירים שעברו מיקס חדש, שישה דואטים שבהם חובר לקול של אלביס קול זמר עכשווי (למשל, ג'ק ווייט או סטוארט פרייס), שלושה שירים בקולו של אוסטין באטלר, השחקן בן ה-30 המגלם את דמותו של אלביס, ועוד 14 שירים בקולם של זמרים אחרים - ביניהם סטיבי ניקס, כריס אייזק, אמינם ועוד. רשימה מלאי זו נותנת רמז עבה לגודש ולשאפתנות של העבודה המוזיקלית על הסרט – הן כהצגה של תרומתו של אלביס, והן לניסיון להציב אותה בהקשרים מוזיקליים של התקופה בה פעל ושל המוזיקה העכשווית (וטענות הניכוס של מוזיקה אפרו-אמריקאית). מה שמתחולל בסרט מבחינה מוזיקלית, נוכח עוד יותר בגודש החזותי, בערבוב של נקודות זמן שונות באמצעות עריכה, ובקדחתנות של תנועה בלתי פוסקת.
לורמן הוא במאי נועז, ללא ספק גם מוכשר באופן ייחודי – לפחות ברמת העיקרון – ביכולת שלו ליצור ספקטקל קולנועי. הבעיה שהוא לא מנסה לעשות משהו חוץ מזה. סרט ADHD קיצוני, בדרגת אינטנסיביות מקסימלית, שלא עוצר לשנייה. או, ליתר דיוק, טריילר באורך שעתיים וחצי.
סיפורו של אלביס מוצג כנובע מנקודת המבט של האמרגן המיתולוגי שלו "קולונל טום פארקר" (בגילומו של טום הנקס). פארקר נולד בהולנד כאנדראס קורניליוס ואן קויג'ק, הסתנן כמהגר לא חוקי לארצות הברית, עבד כמנהל ביריד נודד, ומשם השתחל לאמרגנות מוזיקלית. לא מעט טענות הועלו במהלך השנים כלפי האופן בו הוא ניהל את הקריירה של אלביס – הוא הפך אותו לכוכב, אבל גם הגביל אותו כאמן. דחף אותו לעשייה קולנועית בינונית (ודחה הצעות לסרטים כמו "סיפור הפרברים" ו"כוכב נולד"), קיבל עמלה לא הגיונית מרווחיו שנטען כי הגיעה לעד 50 אחוז, נתן להתמכרות שלו להימורים להוביל לתקיעתו של אלביס בהופעות בלאס וגאס, מכר נכסים מוזיקליים של אלביס בפרוטות. פארקר הוא לכאורה המספר וזו יכלה להיות בחירה מעניינת, אך הפרעת הקשב של הסרט לא מסוגלת להתמקד בפרספקטיבה זו. הכול משני ביחס לספקטקל הבימתי שהוא תמיד ובהכרח בעדיפות ראשונה.
הגילום של פארקר כבד המשקל על ידי הנקס לא מחייב רק לבישת "חליפת שומן" אלא גם טרנספורמציית איפור משמעותית לפניו של השחקן. הנקס לא מרבה להופיע בדמויות נבלים, אבל הוא לא מפיק יותר מדי מהזדמנות זו. האיפור הקיצוני מייצר מסכה הפוגעת בכלי העבודה המרכזי שלו - הפנים, חוסר הסבלנות והעניין של לורמן בבניית סצנה דרמטית כהלכתה פוגעים ביכולת של הנקס ליצור דמות החורגת מקריקטורה.
באטלר לא נזקק לטרנספורמציה יוצאת דופן על מנת להפגין דמיון מספק לאלביס הצעיר. בכל הקשור להופעה, לשירה ולריקוד, הוא אווטאר בהחלט מספק לכריזמה של הזמר. אין ספק שהתפקיד ייתן לו הזדמנות להפוך לאחד השחקנים הבולטים של הוליווד בשנים הקרובות. אחרי תפקידים ראשיים בסדרות טלוויזיה בערוצים זניחים ("יומני קארי" בערוץ CW, ו-"תולדות השנאה" ב-MTV) הוא יוביל בקרוב את Masters of the Air, סדרה עתירת-תקציב של אפל TV על טייסים בחיל האוויר האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפקידו הקולנועי הבא יהיה כדמות המשנה הקריטית של פייד ראותה הארקונן ב"חולית 2" (2023).
העיקרון המנחה את הסרט הוא שאלביס הוא "גיבור-על" ביכולת השירה, ההופעה והכריזמה. לורמן משתמש ומקצין את האלמנטים הביוגרפיים האמיתיים של הערצת אלביס הילד את "קפטן מארוול ג'וניור", הערצה שהשפיעה על נטייתו המאוחרת של אלביס להשתמש בתלבושותיו בשכמיות, ובשרשראות עם סימן הברק המהווה חלק מהתלבושת שלו. אם כך קולונל פארקר הוא הארכי-נבל שהשפעתו על אלביס מנעה ממנו למקסם את כוחות העל שלו.
אבל בסרט, כך ניתן לטעון, לורמן לא משתמש רק בפארקר כאנטגוניסט, אלא מהווה בעצמו את האנטגוניסט האמיתי של "גיבור-העל" שלו. הוא מי שמעצב ומגביל את אלביס כדמות שטוחה מבחינה רגשית ופסיכולוגית, כלא יותר מתירוץ לספקטקל הבאז לורמני "בהשראת אלביס".
אפשר לדבר על הסרט כניסיון לעסוק בארה"ב בין שנות ה-50 וה-70 המטלטלת בין חופש חדש וניסיון להגבילו, אפשר לדבר על מה שיש לסרט לומר על המוזיקה של אלביס והאופן בו הוא מעמעם את הרוקנ'רול בכדי להדהד ביקורות עדכניות על ניכוס תרבותי מהמוזיקה האפרו-אמריקאית. אבל זה דורש יכולת לעצור, ולהתרכז, ולמצוא בתוך טורנדו הדימויים והצלילים את האלמנטים הרלוונטיים.
בריאיונות לקראת הסרט לורמן ציין שהוא נאלץ לקצר את "אלביס" לאורך מתקבל על הדעת מבחינה מסחרית, אך שיש גם גרסה באורך ארבע שעות. האם בה תהייה מידה של האטת קצב שהינה כה נחוצה לסרט? אחרי שעתיים וחצי של הרעשה אין סיבה להאמין שצפוי לנו דבר שונה מעוד שעה וחצי של המולה עלילתית, מוזיקלית וויזואלית קדחתנית. האתגר ליכולת הספיגה האנושית רק צפוי לגדול לממדים מפלצתיים.
