"קרב רודף קרב" (One Battle After Another), סרטו החדש של פול תומס אנדרסון, הוא בגדר תקלה מופלאה. זוהי הפקה מקורית ושאפתנית בעידן שבו אולפני הוליוודיים בורחים מפרויקטים מסוג זה. זהו גם סרט בעל ממד פוליטי-ביקורתי, דבר שמסכן את האולפנים בעידן של דורסנות אוטוריטטיבית. קיומו בעת הזו אינו סביר ודווקא משום כך הוא כה רלוונטי. עם זאת חשוב להדגיש כי לא מדובר על תרופה ביקורתית מרה שערכה בכך ש"חשוב" לבלוע אותה. "קרב נגד קרב" הוא קודם כל סרט קולח עלילתית, נגיש רגשית עם לא מעט אקשן המבויים בכישרון רב. בסיכומי שנת 2025 סביר להניח שהקונצנזוס הביקורתי יכתיר אותו כסרט האמריקני הטוב של השנה.
"קרב רודף קרב" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אנדרסון זוכה להערכה יוצאת-דופן בקרב שוחרי הקולנוע והמבקרים. למרבה הצער הקהל הרחב לא חולק הערכה זו. ארבעה מתוך תשעת סרטיו האחרונים לא החזירו בקופות את עלות ההפקה – ובכללם שלושה מארבעת סרטיו האחרונים ("המאסטר", "מידות רעות", "ליקריץ פיצה"). בדרך עקמומית ניתן לטעון כי יכולתו להמשיך ליצור סרטים חרף כישלונות כלכליים אלו מעידה על מידת ההערכה לה הוא זוכה בתעשייה.
יצירת המופת "זה ייגמר בדם" (2007) נחשבת לגולת הכותרת של הישגיו עד כה, וכהפקה של 77 מיליון דולר גם לסרטו היקר ביותר. הסרט הרוויח 119 מיליון – שהפכו אותו לסרטו הרווחי ביותר (אלו ערכים מתואמי אינפלציה ל-2025). כיצד ניתן לצדק את ההחלטה של אולפני האחים וורנר לתת ל"קרב רודף קרב" תקציב כמעט כפול של 140 מיליון דולר? כדי שהסרט יהיה רווחי הוא יצטרך להכניס פי שלוש מסרטו הרווחי ביותר עד היום. הסימנים המקדימים אינם מבטיחים.
4 צפייה בגלריה
קודם כול, זה קולח עלילתית. ליאונרדו דיקפריו, מתוך "קרב רודף קרב"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אם כל זה לא מספיק מאתגר, יש לציין שמדובר על עיבוד חופשי ל-Vineland של תומס פינצ'ון מ-1990. הסופר, שנחשב לאחד מגדולי הפוסטמודרניסטים בספרות האמריקנית, כותב במבנים עלילתיים מרובי-שכבות והקשרים אינטר-טקסטואליים, כשהוא משלב בין סאטירה פוליטית ותרבותית לבין עיסוק מתמיד בפרנויה, קונספירציות וטכנולוגיה. זו דרכו לערער נרטיביים דומיננטיים ולנתח את הסתירות הפנימיות בחברה ובתרבות האמריקאית של המאה ה-20. הניסיון לעבד את פינצ'ון לקולנוע הוא אקט של העזה מטורפת. אנדרסון כבר ניסה לעשות זאת ב-2009 בעיבוד של הספר Inherent Vice של פינצ'ון לסרט שנקרא "מידות רעות" (2014). כזכור הייתה זו קומדיית-נואר קונספירטיבית שהניסיון להבין את נפתוליה גרם גם לצופה הפיכח להרגיש כאילו הוא עישן 20 ג'וינטים. היה זה כישלון כלכלי, שלווה בביקורת שליליות מהסוג שאנדרסון לא הרבה לקבל.
נראה שהפעם אנדרסון למד את הלקח, ולו רק בגלל שתסריט שהיה נצמד לעלילת ספר לא היה מופק. אבל יש גם סיבה מהותית יותר: הספר של פינצ'ון נכתב בשלהי עידן רייגן, ובחן בדרכו הייחודית את קורותיהם של מורדי שנות ה-60 עד אחריתם ב-1984. כדי להימנע משחזור אנכרוניסטי של רלוונטיות שפג תוקפה, אנדרסון שואב השראה מספרו של פינצ'ון אבל מעצב דימוי של ארצות הברית בשנת 2025.
4 צפייה בגלריה
כמו הספר של פינצ'ון, רק מעודכן. מתוך "קרב רודף קרב"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
לשם כך הוא לא רק מעביר את העלילה להווה, אלא גם יוצר גרסאות מעודכנות לארבעת דמויות הליבה של הספר (שתי דמויות אב, אם ובת), מפשט את המבנה העלילתי הסבוך לכרונולוגי, ומוותר על אלמנטים אלגוריים/על-טבעיים שהיו בספר (למשל ה"ת'אנטואידים", שרידי המורדים של שנות ה-60 התקועים בין חיים ומוות). כך "קרב רודף קרב" יכול לעסוק בנושאים פוליטיים עכשוויים – רדיפה, כליאה וגירוש של מהגרים, יחסים בין-גזעיים, ארגוני-סתר גזעניים ומניפולציות ממשלתיות על מידע. בעוד שפינצ'ון מציע פוסט-מורטם לעידן של מרדנות אוטופיסטית, אנדרסון פועל בחשכת ההווה ומנסה לשמר את התקווה. הוא מציג עולם קודר אבל מלווה אותו בטון מתמשך של הומור וברגעים של איחוי רגשי בין-דורי. היכולת לשנות היבטים כה רבים ועדיין לנבוע באופן ראוי מהמקור הספרותי היא רק אחד מהישגיו של הסרט.
בוב פרגוסון (ליאונרדו דיקפריו באחד משיאי הקריירה שלו), היה בעברו פעיל המתמחה בחומרי נפץ בארגון מהפכני שנקרא "פרנץ' 75". הארגון שודד בנקים כדי לממן את פעילויותיו, ומשחרר כלואים ממחנות מעצר של מהגרים. המערכה הראשונה מורכבת מסדרה ארוכה של סצנות קצרות שמסכמות מהלך של כמה שנים. את הארגון מובילה פרפידייה בוורלי הילס (טיאנה טיילור), אפרו-אמריקאית כריזמטית וסקסית. המוטו שלה הוא "גבולות חופשיים. חופש לבחור. חופש מפחד", וכול האלמנטים בקריאת הקרב הזו מובלים עד הקצה בפעילותה המהפכנית ובחייה האישיים. בוב נשבה בקסמיה המרדניים, ובמערכת היחסים זוגית שלהם ברור כי היא הצד הדומיננטי.
במקביל פרפידייה מפתחת מערכת יחסים קינקית גם עם הקולונל סטיבן ג'. לוקג'ו - בכיר במערך הרדיפה אחר מהגרים (שון פן בהופעה דמונית שעשויה להניב לו אוסקר שני). כשהיא נכנסת להיריון עולה תהייה האם האבא הוא המהפכן או המפלצת. לא ניתן להסגיר יותר מדי פרטים, אך במערכה הראשונה אין רגע דל. יש תינוקת שתיוולד ויש שינויים ברוטליים בסיטואציה המהפכנית. מה שניתן לומר הוא שבסופה פרפידייה חומקת ונעלמת כשהיא משאירה את התינוקת בהשגחתו של פרגוסון. אנדרסון, יחד עם טיילור, מעצבים דמות מורכבת של מהפכנית שהופכת לאמא. היא מבצעת דברים מאוד לא סימפטיים וזאת מבלי שנאבד מידה מסוימת של הבנה למניעיה (גם אם לא בהכרח נזדהה עימה).
4 צפייה בגלריה
ג'ורדן בלפורט תחת תרופות הרגעה. מתוך "קרב רודף קרב"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
במערכה השנייה אנו בעת שהבת ווילה (צ'ייס אינפיניטי) כבר בת 16. ניכרים בה לא מעט מסממני האישיות של האם שאותה לא הכירה, אבל גם טוהר נעורים. פרגוסון, האב היחיד שווילה הכירה, הפך למהפכן לוזר בפנסיה. דיקפריו מעצב דמות משעשעת, בזיקה לג'ורדן בלפורט תחת תרופות הרגעה ב"הזאב מוול סטריט", או הדפרסיביות ספוגת הרחמים העצמיים של ריק דלטון ב"היו זמנים בהוליווד".
מטעמים הקשורים לפעילות של אגודת סתר גזענית שקרויה "מועדון ההרפתקאות של חג המולד", לוקג'ו פוצח במאמץ קדחתני לאתר את הספק-בת שלו. פעילותו מאלצת את בוב ו-ווילה לברוח – מה שמגדיר את המסגרת להמשך עלילת הסרט. למרדף יהיו כמה וכמה שלבים, מפגשים עם שלל דמויות ציוריות וביסוס של ביקורת פוליטית באמצעות בבואה סוריאליסטית של ארצות הברית. מוטב לצפות בסרט מבלי לדעת איך תתפתח העלילה, אבל ניתן להבטיח ש-160 הדקות של משכו חולפות בזריזות מפתיעה.
אנדרסון הוא זיקית סגנונית שמסרט לסרט משנה תקופה וסגנון בימוי, גם כאשר הוא חוזר ועובד עם שותפים קבועים. ג'וני גרינווד, המלחין הקבוע של אנדרסון מאז "זה ייגמר בדם", הלחין פסקול מתכתי. עבודת העריכה של אנדי יורגנסן שומרת על קצב מהיר וברור, והצלם מיכאל באומן מעצב דימויים מרשימים (בפילם, כמובן) של חשיכה ומדבר. שניהם עבדו עם אנדרסון גם על סרטו הקודם "ליקריץ פיצה", ועל שלל פרויקטים חוץ-קולנועיים שבהם אנדרסון היה מעורב.
"קרב רודף קרב" הוא סרט מצוין בזכות האיכויות שלו ולא בגלל שהוא נושא הטפה פוליטית למשוכנעים, או בגלל סט הערכים "הנכון". זהו פרי מחשבתו ותחושותיו של הבמאי כאבא, במשפחה רב-גזעית, שמביע חרדות ותהיות אודות העולם שהוא מותיר לילדיו. ממקום אישי זה נוצרים רגעים מרגשים, והם משמעותיים וזכורים לא פחות מהאקשן. צפייה בודדת מספיקה לקבוע שזהו הישג הראוי לתשומת הלב של כל חובב קולנוע, ושרבים מהם עתידים לשוב ולצפות בו פעמים נוספות.
