בתוך הקריסה הקולוסאלית של רוב מערכות המדינה, מהבהבות נקודות אור יקרות בעידן האופל מאז ה-7 באוקטובר. אמני ישראל התגייסו כבר מהפוש האיום הראשון, בלי מדוע ובלי כיצד ובלי איך ולמה. הם שרים על קברים, מופיעים לפעמים גם בפני שלושה חיילים באוהל מאובק, אחרי או לפני קרב, בלי מערכות הגברה, בלי להקה, רק עם גיטרה, לפעמים אפילו בלעדיה. מנחמים משפחות שכולות, מחבקים את היתומים, לא מסרבים לאף בקשה של משפחות החטופים.
אנחנו לא עוצרים לשאול מה איתם, כי זה כל כך מובן מאליו שזה מה שאמנים צריכים לעשות. אבל גם הם מסתכנים, לפני הכול פיזית, כי הכדורים לפעמים שורקים מסביב ואיזה פצמ"ר משמיע קול, אבל גם נפשית. קשה ומורכב להתמודד עם נהרות האבל והשכול הבלתי אפשריים שמקיפים אותנו כרגע, מאיימים להטביע. אין אפשרות אלא להישרט. חלק פחות, חלק יתקשו להתאושש ומי יחבק את המחבק? זה הזמן לומר לאמני ישראל: אנחנו רואים אתכם. באמת רואים אתכם. תודה גדולה.
עברי לידר: "לא פגשתי אנשים חדורי נקמה, פגשתי אנשים ממוקדי מטרה. זה נוסך בך ביטחון"
אני יודע שהלוויה בשמשית של סרן שגיא גולן ז"ל תלך איתי מעכשיו לכל החיים. היינו שם עד שהסתיימה. שמענו את הדברים שאנשים אמרו על שגיא, והרגשנו שאנחנו קצת מכירים את הבן אדם המדהים שהיה בחייו. הכול היה מאוד מרגש, קשה ומורכב אפילו. לשיר בהלוויה את "זכיתי לאהוב" ולהיות ברגע הזה עם המשפחה שלו, עם עומר בן זוגו, היה פשוט שובר לב. אין דרך אחרת להציג את זה.
עברי לידר שר "זכיתי לאהוב" בהלוויית סרן במיל' שגיא גולן ז"ל
בתוך כל המלחמה הזו חווינו גם אובדן פרטי שלנו: אביב ברעם ז"ל, שהיה מנהל הבמה שלי בעשר השנים האחרונות. אביב גדל אצלנו בהפקה, הוא הגיע כעובד תאורה שאחראי על הפולוספוט, התפתח והפך לאיש מקצוע מוביל, אבל זה היה מעבר. אביב היה חבר שלנו, היינו מבלים ביחד, יש לנו ילדים באותו גיל שהיו באים אלינו. זה לא היה קשר של שלום-שלום בעבודה, אביב היה משפחה. והעצב קשה.
מצד שני, אנחנו נוסעים לבסיסי חיל האוויר, לפגוש את החיילים שם ואת הטייסים והמכונאים, לדבר איתם מקרוב. לא פגשתי אנשים מדוכאים, גם לא פגשתי אנשים חדורי נקמה. פגשתי אנשים עם המון-המון מוטיבציה ועם המון תחושה שהם יודעים מה צריך לעשות, והם מאוד ממוקדים במטרה שלהם. זה נוסך בך ביטחון. בשבילי לפגוש אותם הייתה חוויה מפעימה. אלה אנשים מדהימים, שגם ברגעים האלה יודעים להיות כל כך יציבים וחזקים ומרוכזים וערכיים. זה באמת מעורר השראה.
יש לפעמים שאלה מה נכון לשיר ומה לא במצב הזה. בהופעות כאלה אתה מגשש את הדופק, מגדיר אותו. נניח, שיר כמו "מישהו פעם", כן או לא? אלה הופעות מאוד בלתי אמצעיות, ובסוף אתה רוצה לעשות להם טוב ושר מה שנכון באותו רגע. ניגנו לפלוגה שביקשה שאני אשיר את "ניסים". לרגע לא ידעתי אם לשיר או לא, אולי זה לא נכון, אבל הם ביקשו ואמרתי שכן, בטח. ואתה רואה שאנשים מתחזקים מזה ורוצים את זה. אנחנו שם בשבילם - החיילים, המפונים, המשפחות, הפצועים, כולם. ובכל מה שיחזק אותם ויעשה להם טוב, אנחנו שם. מרגיש לי שזה התפקיד שלנו עכשיו.
שלמה ארצי: "אני עובר ממשפחה למשפחה. נכנס. מחבק. שר. מקשיב. נוגע בפצע ונשרף"
מה שהכי יושב עליי הם המשפחות שלא הצלחתי להגיע להלוויה או לשבעה ולנסות לנחם אותן. הכול כואב ושורף עכשיו. כל נקודת מפגש נוגעת בפצע של מי שאיבדו. אני עובר ממשפחה למשפחה. נכנס. מחבק. שר. מקשיב. נוגע בפצע ונשרף. אלוהים לא ריחם על ילדי הגן, לא על ילדי בית הספר לא על הוריהם ולא על אחיהם. לא על הסבתות והסבאים. לא על הדודים ולא על בני הדודים.
"אני חייל ואל תבכי לי ילדה", המשפט של נמרוד גאון ז"ל מהדהד בי מול האבל של משפחות הלוחמים. אז לא יכול לתרגם את הכאב לסיפור אחד. אנחנו יחד כל הסיפור. כולנו פצע. רקמה אנושית פצועה. בבוקר מצלצל אליי מי שאחיו נרצח בעוטף ומבקש שאבוא להלוויה. אחר כך מי שחברתה נרצחה שם. או שהוריה. אני מנסה לנחם. אבל הכי יושב עליי אלה שלא הצלחתי לבקר אותם באבלם. את כולם אני נושא עימי בצער השתיקה.
איתי לוי: "המשפט 'באתי לחזק ויצאתי מחוזק' קיבל פתאום משמעות"
המפגש שלי עם אריאל בן ה-12, הילד הגיבור שאיבד את כל משפחתו במתקפת הטרור הרצחנית, ילך איתי לכל החיים. אריאל איבד את הוריו יניב ויסמין, ואת אחיותיו קשת ותכלת. הגעתי אליו היישר מבסיס חיל אוויר, אחרי שהופעתי למאות לוחמים וטייסים שנותנים הכול כדי להחזיר את הביטחון לעם שלנו. אי אפשר להסביר את המעבר החד הזה, מלשיר ביחד איתם, לשמוח ולראות איך הם מתמלאים באנרגיות להמשך, ואז להיכנס לרכב ולהבין שאתה בדרך לבית של משפחה שקרה לה הנורא מכל. הקיצוניות הזו, של התחושות והמחשבות, מרעידה ומטלטלת את כל מה שאנחנו כבני אדם מאמינים בו.
פגשתי ילד אמיץ מלא בכוח עם חיוך שלא נגמר. באותו רגע כבר החלפתי טלפונים עם המשפחה בהחלטה שכל מה שצריך ואיך שאפשר לעזור, אנחנו פה. הוא ילד גיבור של החיים, קיבלתי ממנו כוח ופרופורציות לחיים. מאחל לעצמי להיות טיפה קטנה בחייו של האיש הזה. כן הוא הפך להיות איש בשנייה, הוא כבר גיבור של החיים.
המשפט "באתי לחזק ויצאתי מחוזק" קיבל פתאום משמעות. ועם כמה שקשה למוח לקלוט את האסון הנורא שקרה לנו כמדינה, אנחנו חייבים להמשיך באמונה, להסתכל קדימה, לסמוך על הצבא, על כוחות הביטחון. אני רואה אותם בכל רחבי הארץ, מכל היחידות, לוחמים, לוחמות, שוטרים ושוטרות, נותנים את הנשמה בשבילנו העם, כדי שנצא מחוזקים.
זאב נחמה: "כל שנבקש הוא שגם אחרי המלחמה נדע לחיות באהבה ויחד"
אחרי קרוב לשנה של כמעט מלחמת אחים, של רעל, רוע ושנאת אחים, אחרי שנה של היפרדות, חלוקות, קללות, מכות, וכל מה שמעולם לא רצינו, אחרי שנה של מריבות בתוכנו, באה עלינו מלחמה אכזרית מכל.
אנחנו באתניקס תמיד התייצבנו להופעות התנדבות בפני החיילים. גם בזמן שלום, גם במלחמות ובמבצעים, לתת קצת אור ושמחה לפני אורות הקרב. היה לנו ברור שאנחנו מגיעים להופיע גם הפעם וההופעה הראשונה, אחרי כל מה שקרה בשבת, הייתה בתוך האנגר מפוצץ חיילי מילואים וסדיר. היו שם חילונים, דתיים, שמאלנים, ימניים, אשכנזים, ספרדים. רקדו וחיבקו את דגל המדינה. עוצמות שאף מופע פארק או מופע בקיסריה לא נותנים.
זו הייתה מסיבה של עם מאוחד ושלם, עם אחד. רגע שלהקת אתניקס, כולנו - הצוות, הטכנאים, הלהקה, נזכור לנצח. כל שנבקש הוא שגם אחרי המלחמה נדע לחיות באהבה ויחד, ושנחזור לשיר רק שירי אהבה ושלום. רק ככה ננצח תמיד. רק האהבה תנצח.
עילי בוטנר: "הקמנו צוות הווי, מופיעים כל יום במקום אחר"
עכשיו אנחנו בדיוק בדרך למצפה רמון עם ענת בן-חמו ורועי בר, מעין חוליית בידור. הקמנו צוות הווי בימים האלה, אנחנו מופיעים כל יום במקום אחר. באחד הימים האחרונים הופענו בפני חברי אחד הקיבוצים שפונו במלחמה ולקראת סוף ההופעה, אישה יחסית צעירה הגיעה, התיישבה וביקשה שנשיר את 'ניפגש בחלומות'. כבר ביצענו אותו בתחילת ההופעה בקיבוץ שמארח את המפונים, אבל לבקשתה כמובן ביצענו אותו שוב.
היא אמרה לנו: "אני לא מכירה את השיר אבל השם סיקרן אותי ואני רוצה לשמוע אותו". אחרי שסיימנו וירדנו מהבמה, ניגש אליי אחד מבני אותו קיבוץ, לקח אותי הצידה ואמר, הבחורה שביקשה ממך את השיר, לפני יומיים קברנו את בעלה, והשיר שנוגן בלוויה שלו היה 'ניפגש בחלומות'. זה היה רגע מצמרר, סיפור שאפשר להסתכל עליו מכל כך הרבה מקומות עד שפשוט אין מילים. השיר נוגן בלוויה של בעלה והיא בעצם לא זכרה את זה או שאולי לא רצתה לזכור? סיפור מטורף מבחינתי.
נטע ברזילי: "הבנתי שאולי כרגע צריך יותר לחבק מלשיר. יותר להקשיב מלהגיד"
הסתכלתי מהחלון של הוואן של ליאור, בדרך להופעה במלון דוד ים המלח והחלון נראה לי כמו מסך של סרט. הרחובות ריקים. כשעלינו על האוטוסטרדה ראינו את שיירות הטנקים. אפילו בסרטים לא ראיתי סתם טנק עומד ברמזור. זפזופ מוזר ובלתי נשלט בין תדהמה והלם למציאות החדשה שאליה התעוררנו לצער עמוק ורוח יחד מנחמת.
לא ידענו למה לצפות. הבנו שיש קריאה לאמנים לבוא ולנסות לשמח. לתת לילדים תחושת נורמליות. עד כמה שאפשר כשכולם יושבים שבעת ענק קולקטיבית בלובי. אני מספרת לעצמי במעלית שמוזיקה משחררת פרומונים טובים שעוזרים להתמודד, שכנראה לעולם לא אבין כמה עמוקה היא. לקחנו את הוואן, ומי שהרגיש שהוא חזק ויכול להצטרף אליי הצטרף. סיכמנו שלא שואלים שאלות. באים ושרים.
כשנכנסנו הבנתי שאולי כרגע צריך יותר לחבק מלשיר. אולי יותר להקשיב מלהגיד. יותר לחייך מלעמוד ולפחד. בדרך החוצה מהלובי שנראה שוקק חיים לעיתים, עם מתנדבים נפלאים שעושים צמות וצמר גפן מתוק וילדים מתרוצצים, על יד הדלת, אני מבחינה בשולחן מתקפל עם 400 נרות. כל נר לאדם שאהבו, שנלקח. איבדתי שיווי משקל ונפלתי.
יעל שושנה כהן (לולה מארש): "מהיום הראשון של המלחמה הבנתי שהעולם חייב לדעת מה קרה פה"
ביום הראשון כשהכול קרה הייתי מרותקת למסך הטלוויזיה. בחדשות הודיעו שחמאס השתלט על קיבוצים ורצח אזרחים. שחמאס טבח בצעירים וצעירות במסיבת טבע, וחטף אזרחים. תוך כדי שווידאתי שמשפחתי וחבריי במקום בטוח, נכנסתי לטלגרם במטרה לחפש חטופים. כתבתי עזה באנגלית ואז התגלו לעיניי כל הסרטונים הכי מזעזעים. סרטונים שחמאס העלה של קורבנות המסיבה, של חטופים וחטופות והתעללות. לאחר כמה דקות, חברה שלי שהייתה איתי קלטה שכל הפרצוף שלי מלא בדמעות ושאני בשוק, והפצירה בי שאסגור את הטלגרם.
לאחר כמה ימים של כאב איום ולב מרוסק, גיליתי שאחת מהחטופות שראיתי בסרטונים האיומים היא נועה ארגמני, ומתברר שהיא מאוד אוהבת את המוזיקה שלנו, ושהשיר האהוב עליה הוא She's a Rainbow. הלב שלי שוב נשבר, וניסיתי לצלם לה ולמשפחתה וידיאו שלי שרה את השיר.
התמונה של נועה חטופה על האופנוע לא יוצאת לי מהראש. התמונות של החטופים והחטופות, של הגופות, של הטבח, של חמאס צוחקים ורוצחים ילדים, נשים, גברים, משפחות, זקנים, לא עוזבות אותי, ואני מתקשה לישון בלילות, ואני מניחה שככה כל המדינה כמוני, בטראומה ובחרדה.
מהיום הראשון של המלחמה הבנתי שהעולם חייב לדעת מה קרה פה, מצאתי את עצמי משתפת ברשתות החברתיות שלי ושל הלהקה מידע ותכנים קשים, כדי שהעולם יבין שחמאס ביצע פשעי מלחמה. אנחנו להקה בינלאומית ויש לנו קהל גדול בחו"ל, הרגשתי שהעולם לא מבין את גודל הטבח שהיה פה, ושיש לנו כוח גדול להשפיע ולשתף את העוקבים שלנו. אנחנו מקבלים המון הודעות של סולידריות ואהבה מאנשים בעולם, לצד הודעות של כעס על ישראל והאשמות קשות. אנחנו עונים לכולם.
לפני כמה ימים הופענו בחתונה של זוג מבארי, נועה ויואב - הם החליטו לקיים את החתונה למרות המצב הקשה. והם צדקו. ראיתי כמה זה נתן תקווה לחברים ולמשפחה שלהם שבאו. אנשים שאיבדו הכול עמדו מול הזוג הצעיר שהצהיר על אהבתו, כולם דמעו. שרתי את שיר החופה וניסיתי לא להיחנק מהדמעות. הסתכלתי על גיל (לנדאו) שניגן לידי וכל הפנים שלו כבר היו מלאות דמעות מאחורי משקפי השמש. הוא ניגן ובכה. ליבנו ומחשבותינו עם החטופים והחטופות, וכל מי שאיבד מישהו שקרוב לו, ומקווים לימים טובים יותר.
