ארבעה מסרטיו האחרונים של קלינט איסטווד עסקו באנשים אלמונים שהופכים לגיבורים לאומיים. כאלה היו "צלף אמריקאי" (2014), שהביא את סיפורו של מי שהפך לצלף הקטלני ביותר בתולדות צבא ארה"ב במהלך הלחימה בעיראק; "סאלי: נס על ההדסון" (2016) שהביא את סיפורו של טייס שנחת נחיתת חירום בנהר ההדסון, ובכך הציל את חייהם של עשרות נוסעים ואנשי צוות; ו"הרכבת של 15:17 לפריז" (2018) שהביא את סיפורם של נוסעים אמריקנים המונעים פיגוע המוני בכלי התחבורה שבכותרת.
בשלושת הסרטים הללו בחן איסטווד את צדן המיוסר והנרדף של הגבורה והפטריוטיות האמריקאית. גיבורו של "סאלי", אותו מגלם טום הנקס, אף הופך מגיבור לאומי לנאשם, אחרי שוועדת חקירה מגיעה למסקנה שלמעשה פעל בפזיזות ומתוך שיקול דעת לקוי. ההרואיות והמקצוענות של הגבריות הלבנה מזוהות עם טראומה וסיוט - ובכך נחשפת מידה של אמביוולנטיות ביחס של החברה והתקשורת האמריקאית כיום למושג הגיבור הקלאסי.
הדברים האלה זוכים לטיפול מעניין ומרגש גם בסרטו החדש, "ריצ'רד ג'ול" (Richard Jewel). איסטווד, לא להאמין, אוטוטו בן 90, מקפיד לביים סרט מדי שנה. גם הפעם מדובר בסיפור שלקוח מכותרות העיתונים, וגם הפעם מדובר באדם מן השורה שהופך לגיבור לאומי מזדמן. ההבדל הוא שבעוד שב"צלף אמריקאי" וב"סאלי" גילמו את הדמויות הללו בראדלי קופר וטום הנקס, בהתאמה - כאן מדובר באדם שחזותו החיצונית והתנהלותו הן ההפך הגמור מהדימוי הקולנועי, ויותר מכך, הלאומי, של גיבור.
ריצ'רד ג'ול היה מאבטח שעבד בכפר האולימפי באטלנטה (1996), שחשף באקראי פצצה שאמורה הייתה להתפוצץ במתחם. היא אומנם התפוצצה, אבל הגילוי המוקדם הציל את חייהם של מאות (אישה אחת נהרגה בפיגוע ולמעלה מ-100 בני אדם נפצעו), וג'ול הפך לגיבור לאומי ותקשורתי. אך תוך זמן קצר חלה תפנית ביחס אליו, והוא הוקע כחשוד העיקרי בהטמנת הפצצה. הסרט אינו מהסס להצביע על מי שהם "הרעים": סוכן FBI בכיר (ג'ון האם) ועיתונאית שחצנית (אוליביה וויילד), שמוצגת כמי שאף אינה בוחלת במין תמורת מידע, שטופלים על ג'ול את ההאשמה. ומדוע? משום שדמותו של ג'ול תואמת יותר את הפרופיל של המפגע הבודד מאשר זה של גיבור אמריקני.
ריצ'רד ג'ולריצ'רד ג'ול
לא הגיבור האמריקני שהתרגלתם לראות. מתוך "ריצ'רד ג'ול"
מולם, ג'ול הוא גבר-ילד שמתגורר עם אימו המגוננת (קאת'י בייטס המועמדת, ובצדק, לאוסקר). איש הסובל מעודף משקל קיצוני, המאופיין בתמימות הממקמת אותו על גבול המאותגר-שכלית, ושמאתר את הפצצה בנסיבות לגמרי לא הרואיות - זה קורה כאשר הוא אץ לשלשל בדחיפות (באופן מוזר, כך אכן קרו הדברים במציאות). מי שמתייצב לימינו הוא עורך דין יוצא דופן (סם רוקוול המצוין), שעניין חפותו של ג'ול - הברורה לנו כבר מאופן הצגת הסיפור על ידי איסטווד - משמש אותו כדי לנגח את שיטות החקירה הפדרליות והאתיקה העיתונאית.
נדמה שמזמן לא נצפה סרט שמציג את העיתונות המודפסת באור שלילי כל כך. הדבר בולט בעיקר נוכח ההאדרה המחודשת לה זוכים לאחרונה עיתונאים בסרטים כמו "העיתון" ו"ספוטלייט" זוכה האוסקר. זוהי בהחלט עמדה לא שגרתית, והיא ודאי לא מתייצבת לצד השיח ההוליוודי בעידן טראמפ. לעומת סרט כ"פצצה", שמעצב מחדש את דמותה הבעייתית של הגיבורה שלו, שדרנית בכירה ברשת פוקס, במטרה להפוך אותה ללוחמת מייצגת של מחאת ה-MeToo - סרטו של איסטווד מציג את העיתונאית המוערכת קאת'י סקרגס (שפרסמה את דבר החשדות בעיתונה Atlanta Journal-Constitution) כאישה נטולת שמץ של אתיקה מקצועית. מבחינה זו, זהו סרט שמציב דימוי של העיתונות הכתובה שעימו יכול היושב בבית הלבן לחיות הרבה יותר בשלום, במיוחד כשהקורבן הוא מתבודד החי עם אמו, אובססיבי לכלי נשק, ומי שבנסיבות אחרות היה נמנה על תומכיו המובהקים.
ריצ'רד ג'ולריצ'רד ג'ול
הסרט מציג דימוי של עיתונות שטראמפ יחיה עימו בשלום. מתוך "ריצ'רד ג'ול"
מצד שני, והוא בהחלט משמעותי, הסרט מראה את תוצאותיה של עבודה עיתונאית רשלנית וחפוזה - כזו שמתוך רצון למכור עיתונים וליצור כותרות הורסת בהינף מקלדת את חייו של אדם. עם כל הכבוד לסקרגס (שאגב, הלכה לעולמה בשנת 2001, כתוצאה ממנת יתר) - פרשת ריצ'רד ג'ול משמשת דוגמה מובהקת לאופן שבו הצורך הנואש בסיפור משבש לעתים את שיקול הדעת המקצועי. סקרגס עצמה, כמסתבר, התקשתה להתמודד מבחינה נפשית עם השלכותיו של הסיפור המוטעה שלה, שהוביל גם לתביעה שהגיש ג'ול נגד מערכת עיתונה (שמה אומנם נוקה, בסופו של דבר, אך זה קרה כעשור לאחר מותה). כך או כך, יציאתו של הסרט לאקרנים בארה"ב לוותה במחלוקת ערה בין קולגות של סקרגס ויוצרי הסרט (בהם מארי ברנר, שכתבה את כתבת המגזין ב"ואניטי פייר" עליה הוא מבוסס), שדעכה רק כאשר התבררו ביצועיו הלא מזהירים בקופות.
את דמותו של ג'ול מגלם שחקן אלמוני יחסית בשם פול וולטר האוזר, שנצפה אשתקד ב"אני, טוניה" וב"שחור על לבן". לא זכור לי מתי בפעם האחרונה חוויתי שחקן המתמזג אל תוך הדמות שהוא מגלם באופן אותנטי יותר. בסרט, שמבוסס על תסריט מאת בילי ריי (שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת "קפטן פיליפס"), ג'ול הוא שוטה הגון שרוצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, ולפחות בתחילת הסרט מאבד משום כך את תפקידו כמאבטח. לזכותם של איסטווד וריי, יאמר שהם לא גורמים לנו, כצופים, לחוש התנשאות כלפיו. אין בהם שמץ של ציניות ואירוניה. דמותו של ג'ול היא אחת החריגות שנצפו אי פעם בסרט של איסטווד (אולי מאז "בירד" מ-1988, בו גילם פורסט וויטאקר את דמותו הפגיעה והתלותית של המוזיקאי צ'ארלי פרקר). האם הוא אכן שוטה? מדוע הוא מאמין לאנשי ה-FBI שרוצים לחקור אותו באמתלה שקרית שקופה למדי? הסרט, בתבונה, אינו מבקש לפצח את חידתו.
ריצ'רד ג'ולריצ'רד ג'ול
מתמזג אל תוך הדמות שהוא מגלם באופן אותנטי. פול וולטר האוזר, מתוך "ריצ'רד ג'ול"
"ריצ'רד ג'ול" הוא סרט של במאי שאינו מנסה באופן פתטי לשחזר את ימי תהילתו. איסטווד הוא אחד מבמאי הפנתאון של הקולנוע האמריקאי ב-50 השנים האחרונות, ואם נדמה שהשלב הנוכחי ביצירתו הוא זניח יחסית - הרי זה רק משום שיש בסרטים הללו משהו מתעתע. מתוך הפשטות נובעת איזו אמת, ראיה אותנטית, של אמריקה היום. סרטו של איסטווד תוהה אם יש באמריקה הצינית של היום מקום לגיבורי שעה, והתשובה הניתנת מהדהדת בעיצבונה.